איך מתווכים לילדים צעירים אזעקות והתמודדות בעת מתח ביטחוני (אביב תשפ"ג)?

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

אביב תשפ"ג מצטייר בישראל כאביב רווי מתח. הפעם מדובר בשילוב של מתח חברתי ומתח ביטחוני. השנה חגי שלוש הדתות מצוינים במקביל: הרמדאן, הפסח והפסחא. בשבועות שקדמו לחגים נשמעו הערכות שעלולה לחול הסלמה ביטחונית. תחילה נדמה היה שהמתח הביטחוני בשליטה. אלא שבימים שקדמו לחג הפסח נרשמו "טפטופי" רקטות שכוונו לרצועת עזה. כמו כן דווח על יירוט של כטב"מ בצפון. המתח התגבר בדרום הארץ החל בליל הסדר ובמשך כל הלילה, למזלנו ללא נפגעים. בחג בשעות אחה"צ נראה כי נרשמה הפתעה מסוימת ממטחי רקטות בצפון ישראל. נכון לשעה 17:00 ישנה הערכה ששוגרו 34 רקטות נגד הגליל המערבי. 25 רקטות יורטו וחמש התפוצצו בשטחים פתוחים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה נראה כי למרות פגיעה ברכוש (לדוגמה סניף בנק משלומי), לא היו נפגעים. מתח ביטחוני שורר עתה בצפון הארץ, בעוטף עזה ובעצם בישראל כולה. המצב הביטחוני המעורער מחייב היערכות של כל התושבים והיערכות מיוחדת של משפחות שלהן ילדים צעירים. נשאלת אפוא השאלה איך ניערך כדי לתמוך בילדים צעירים בהתמודדות עם מתח ביטחוני במצב של תקיפה והמתנה? פוסט זה מתייחס להיערכות של משפחות עם ילדים צעירים בימים אלו של איום ואי וודאות. חלקו הגדול של הפוסט מתבסס על פוסטים קודמים שכתבתי בבלוג בתקופות הסלמה ביטחונית.

בפוסט זה אני מנסה להתייחס לאופן שבו אני חושבת שרצוי לתווך את המצב הביטחוני לילדים צעירים בכלל, בצפון, בדרום ובמרכז ובכל מקום שנשקפת סכנה לאנשים. אנסה להתייחס לשני מצבים: למצב של המתנה מתוחה לשיגורי טילים ולמצב של התמודדות עם התראות.

חשוב שנזכור שילדים צעירים חווים את העולם סביבם גם באופן ישיר וגם במידה רבה באמצעות התיווך של המבוגרים סביבם. דהיינו , האופן שבו ילדים חווים אזעקות ואת ה"צבע האדום" תלוי במידה רבה באופן שבו מתייחסים סביבם המבוגרים לאזעקות ולהסברים שהם נותנים לילדים על המתרחש סביבם. כנ"ל לגבי ההכרח להימצא במרחבים מוגנים כצעד הגנתי בשעות שאין אזעקות צבע אדום. המטרה היא להסביר לילדים את הנחיות פיקוד העורף מבלי לעורר בהלה מצד אחד ובאופן שמעודד הישמעות להנחיות שומרות חיים מצד שני. חשוב כשחושבים על התמודדות עם מצבי חירום, שנזכור שתפקיד המבוגרים ליצור עבור הילדים סביבה עד כמה שאפשר מוגנת פיזית ורגשית- הכול בהתאם לנסיבות. זאת ועוד, חשוב שאנחנו והילדים נלמד להבחין בין מצבים שבהם האחריות מוטלת עלינו (כמו הישמעות להנחיות פיקוד העורף, או הימנעות מהסתה כלפי כל הציבור הערבי שאין לו קשר להתקפות מבחוץ), לבין מצבים שאנחנו לא שולטים בהם, כגון מהו העיתוי והצורה של האיומים שעלינו להתמודד איתם ומהם דרכי ההתמודדות הצבאיות עם אותם האיומים.

מהי המשמעות של תיווך במצבי חירום?

המונח תיווך מתייחס לניסיון המכוון הנעשה על ידי הורים ומחנכים לחצוץ בין העולם  הפיזי והחברתי לבין הילדים ולהנגיש להם אותו בצורה שתאפשר להם להיטיב להבין אותו, ללמוד ממנו ולהגמיש את היכולות הקוגניטיביות שלהם. במילים פשוטות יותר, הכוונה היא ש"מבוגרים אחראים" מציבים עצמם בין העולם לילד כדי לאפשר התמודדות יותר טובה של הילד עם העולם בהווה ובעתיד. אף שבדרך כלל מדובר בתיאוריות אלו על תהליכים שמביאים לגמישות שכלית ולהבנה משובחת יותר של העולם, בהקשר התיווך של המצב הבטחוני לילדים צעירים אנחנו מדברים קודם כל על תיווך שמטרתו העיקרית היא שמירה על ביטחון פיזי ורגשי. הכוונה לפעולות שננקטות בטווח הקצר כדי לאפשר לילדים להרגיש בטוחים, במצב שבו בלאו הכי הם לא יכולים לעשות בעצמם דבר לשיפור מצב הביטחון הכללי. הרגשת ביטחון רגשי בעולם בגיל צעיר ופיתוח יכולת לתת אמון באנשים שפועלים באמת לטובתנו מניחה חלק מהתשתית הנחוצה להבנת המצב הפוליטי, המדיני, ההיסטורי המורכב שאנו מצויים בו בעתיד. הכוונה היא שילדים צעירים אינם יכולים לנסות להבין את פעולות האיבה והטרור מבלי להרגיש חרדה עצומה. לכן ההמלצה היא שבגיל הצעיר נתמקד בהבטחת תנאים-עד כמה שאנחנו המבוגרים המקיפים את הילדים יכולים-כדי שירגישו שאנו שומרים עליהם!  במקביל, במצב של התראות על נפילת טילים, הכרחי להביא את הילדים למצב של שיתוף פעולה מלא עם הנחיות המבוגרים סביבם (כניסה מהירה לגן, ריצה לממ"ד וכו'). בנוסף התעורר בימים האחרונים הצורך להביא לשיתוף הפעולה של הילדים הצעירים עם הגבלות בהיעדר שיגורים. כמו כן, מתעורר הצורך לתווך מצב של המתנה מתוחה לילדים במרכז, בשרון וכו'. החיים במקומות האלו ממשיכים לכאורה ללא הגבלות של פיקוד העורף. אבל חשוב להכין את הבתים לאפשרות של הסלמה ואת הילדים לאפשרות שבכל זאת ישמעו צבע אדום.

מה אני מציעה שנעשה ולא נעשה להבטחת הרגשת הביטחון הרגשי של הילדים בטווח הקצר?

כשמדובר בהתגוננות נגד טילים קיים הכרח להכין את הילדים להיענות לתסריטים קבועים שנקבעו כדי להגיע למרחבים מוגנים. וכל זאת בצורה מסודרת בשעה שגם המבוגרים השומרים עליהם עלולים לחוש חרדה ובמקביל לשמור על ארגון וקור רוח.

הנה כמה דרכים מומלצות  להתמודדות:

להכין את הילדים מראש לאפשרויות שונות – כגון שמיעת האזעקה

חשוב לומר לילדים שקיימת אפשרות שישמעו אזעקה במצבים שונים: כשהם באוטו, כשהם משחקים, כשהם במקלחת, ועוד. חשוב לחשוב על האופן שבו יגיעו הכי מהר למרחב מוגן בסביבה. וחשוב להציג להם מראש ולתרגל התנהלות רצויה במצב של שמיעת אזעקה באוטו, במקלחת, בחצר הגן וכו'. ככל שהילד יצטרך בזמן חירום לפעול בדרך מוכרת, כך ההתגייסות שלו תהיה ברוב המקרים מהירה יותר. התמודדות עם משהו צפוי, גם אם הוא מאיים, עשויה להפחית את החרדה הכרוכה במצב. כדי שנכין את הילדים למגוון המצבים שהוצגו, הכרחי שנחשוב בעצמנו איך ניערך למצבים השונים.

הקשבה דרוכה ורגישות לאיתותי הילדים ומתן מענה סביר לשאלותיהם

עם זאת, חשוב מאוד להיות ערניים וקשובים למה שהילדים אומרים כדי לדעת מה מעסיק ומטריד אותם. חשוב לעודד אותם לשאול אותנו שאלות כמו שגם חשוב להקשיב לשיחות שהם מנהלים ביניהם. יש להשיב על כל שאלה בצורה עניינית ומדויקת מבלי להציע מידע מעבר למה שהילדים שאלו. נזכור שילדים צעירים מבטאים את מחשבותיהם, חששותיהם, דמיונותיהם גם בצורות לא מילוליות: במשחק דמיוני (שימו לב מה הם אומרים בשיחות דמיוניות אלו), בציור, במשחקי בניה. בין אם הם משחקים לבד או עם ילדים אחרים. אפשרו ועודדו עיסוק במשחק מעין זה והתבוננו בו גם כדי להבין מה מעסיק את הילדים.

חשוב שהילדים יראו במבוגרים כתובת ומשענת

בימי חירום ביטחוניים כמו ביומיום, החשוב ביותר בעיניי הוא שילדים צעירים ידעו שאנחנו המבוגרים "שם" בשבילם. חשוב שהילדים יוכלו להביע רגשות, לקבל חיבוק, לקבל אישור שהעולם בטוח – שאנחנו ההורים והצוות החינוכי ערוכים תמיד להיות שם בשבילם ולהתמודד עם אתגרי המצב הקיים. המיוחד בילדים צעירים כאמור הוא שהם אינם מבינים את מורכבות המצב הביטחוני והפוליטי לאשורו. הם תלויים ב"חגורת הביטחון" שלהם שמורכבת מהמבוגרים המטפלים בהם ביומיום. כל עוד אנשים אלו קשובים, מווסתים ונכונים לחבק, להציב גבולות ולגלות חום ואחריות שמתבטאת בכך שהם עושים את מה ש"צריך" במצבים שונים, הדבר בונה את תחושת הביטחון של הילדים.

שמירה על שגרה

שגרה נותנת לילד תחושת בטחון, כמובן שבגבולות של אי סיכון הילדים. גם בבית וגם בגנים חשוב לשמור על השגרה על מנת שהילד לא ירגיש שהעולם שלו מתמוטט. זה אומר להמשיך בפעילויות של משחק. זה אומר גם לא לוותר על שמירה על כללי התנהגות וגבולות בגן ובבית. בהקשר השמירה על השגרה, מוצע שיציאה לפארקים, טיולים, מרכזי קניות תמשיך גם בהתאם לצרכים ולהוראות הביטחון. חשוב שהמרחב המוגן יהיה זירה לפעילויות נעימות לילדים גם לא בשעת חירום כדי שהשהות הכפויה בו תהיה כרוכה בפחות חרדה. חשוב שהילדים יהיו שותפים לארגון ולקישוט המרחב המוגן על מנת שיתיידדו איתו.

לעודד ילדים לעסוק בפעילויות יצירה, במשחקי בנייה וכו'

לאור הצפי שילדים יבלו לא מעט זמן במרחבים המוגנים, חשוב שיימצא בהם מלאי של חומרים שיאפשרו להם לעסוק בפעילויות משחק ויצירה מגוונים. אני חושבת שחשוב מאוד לאפשר הבעה באמצעות ציור שנעשה עם מגוון של חומרים. סוג כזה של פעילות מאפשר לילדים להביע עצמם ולמבוגרים להבין משהו על מה שמעסיק אותם. חשוב שבמרחבים המוגנים יימצאו חפצים רכים ובובות שילדים אוהבים להיצמד אליהם – חפצים שנותנים להם הרגשה של ביטחון. פאזלים ומשחקי קופסה נוספים עשויים להעסיק את הילדים ואת בני משפחתם.

לספר לילדים על "כיפת ברזל" ועל היכולת שלה להגן עלינו

חשוב שהילדים יאמינו ביכולת הצבא להגן עלינו. חשוב להסביר לילדים על כיפת ברזל כאמצעי התגוננות יעיל שפותח במיוחד כדי להגן על חיי התושבים. שיחות על כיפת ברזל עשויות להפחית בתחושת חוסר האונים של הילדים בהתמודדות עם שיגורי טילים. אני מפנה לסרטון של יוטיוב על כיפת ברזל ודרכי פעולתה:

לדבר עם הילדים גם על הבדלים בין אזעקה לבין צלילי אמבולנסים ומכוניות חירום וצפירה בימי הזיכרון

חשוב מאוד מידי פעם ובימים אלו במיוחד לדבר עם הילדים על הבדלים בין אזעקות שמהוות התראה לנפילת טילים ומחייבות ללכת למרחבים מוגנים, לבין צלילים של רכבי חירום (אמבולנס, משטרה, מכבי אש) וצפירות בימי הזיכרון. חשוב להרגיל את הילדים להבחין בין הצלילים השונים. אני מציעה שביומיום, בשעה ששומעים בבתים ובגני הילדים צליל של רכב חירום, נעצור ונתייחס אליו ונפנה את תשומת הלב של הילדים הצעירים לכך שמדובר ברכב חירום ואף נעודד את הילדים לשער באיזה סוג של רכב חירום מדובר. בימי הזיכרון יש לומר לילדים מראש שתישמע צפירה ויש לומר להם מפורשות שזו צפירה ולא אזעקה כמה וכמה פעמים. מידי פעם הייתי שואלת ילדים יחידים מהו ההבדל בין אזעקה לצפירה על מנת לתרום להטמעת ההבחנה ביניהן.

חלוקה הולמת של אחריות: המבוגרים לוקחים אחריות; ילדים צעירים משוחררים מאחריות על המצב הביטחוני

לתת לילדים תחושה שמי שתפקידו להגן עליהם זה ההורים ומחנכות ושגם עליהם שומרים כוחות הביטחון: הצבא, המשטרה, הרשות המקומית. להדגיש בכל מקרה שאין זו אחריותם "לטפל במצב". חשוב תמיד, וחשוב במיוחד בעתות חירום להרגיל את הילדים לשמור על גבולות ועל כללים שנועדו לשמור על ביטחונם, הן בתוך הבית והן בחוץ. חשוב גם להסביר לילדים שהנוכחות המוגברת של שוטרים וחיילים וניידות ברחובות מצביעה על המאמץ לשמור עלינו.

להפגין אמפתיה כלפי הזולת ולסייע לזקנים הזקוקים לעזרה

משפחות חיות בתוך קהילות. בימי שגרה וביתר שאת בעת מתח ביטחוני לכידות הקהילה מהווה מקור חשוב לביטחון. חשוב שהמבוגרים במשפחה יגלו עניין ואמפתיה כלפי שכנים ואנשים אחרים בסביבה. חשוב להושיט סיוע לשכנים הזקוקים לעזרה – בין בקניית מוצרים ובין בסיוע בארגון המרחב המוגן ובין בסתם שיחות התעניינות עם שכנים עריריים. החשיפה של הילדים למחוות מסוג זה תלמד אותם שעזרה לזולת מחזקת גם את הזולת, גם את עצמך וגם את הקהילה שבה אתה חי. בדרך זו הילדים יכולים להסיק שגם כשהם יזדקקו לעזרה יהיה מישהו בסביבתם שיהיה נכון להושיט להם אותה. עם זאת, גם במקרה זה, חשוב לשמור על גבולות של שיתוף במידע על מצוקות של אנשים בסביבה. ילדים צעירים אינם ערוכים להתמודד עם מצבים קטסטרופליים של משפחות ותושבים אחרים. מספיק שהם יבינו שיש קהילה ושבתוך הקהילה יש אנשים שנכונים להושיט עזרה.

להמעיט בחשיפה לחדשות

ילדים אינם ערוכים להתמודדות עם הצפה במידע חדשותי האופייני ל"גלים הפתוחים" ברדיו ובטלויזיה. אין סיבה להציף אותם במידע מיותר. על ההורים לוודא למשל שהרדיו לא יהיה דלוק כאשר הם נוסעים עם הילד ברכב. שהטלוויזיה לא מכוונת לערוצי החדשות בבית. חשוב גם שבנוכחות הילדים לא ניצמד להודעות חדשותיות באמצעות הניידים החכמים. מידע כזה לא יכול לסייע להם בכלום והם אינם יכולים להשפיע על שינויו ובכל מקרה, זה לא ישפר את ההתמודדות שלהם איתו. כמו כן, סייעות וגננות בגן צריכות להמעיט בשיחות על המצב הביטחוני בגן מעל הראש של הילדים. מנגד חשוב להשאיר ערוץ פתוח אשר יאפשר לשמוע את האזעקות.

לא לשקר

אי אפשר להבטיח לילדים אף פעם שאף אחד שקרוב אליהם לא ייפגע, כי הכול יכול לקרות. אבל כן חובה להבטיח שהמבוגרים, שהשמירה על הביטחון היא באחריותם, יעשו את כל שביכולתם כדי לשמור עליהם.

לא להסית ולא לזרוע שנאה 

פחד מפגיעה ללא יכולת להבין את המניעים של האחר מוביל לעתים לשנוא את האחר ולהכליל את השנאה לקבוצת ההתייחסות שממנה באים המפגעים (במצב בארץ האוכלוסיה הערבית בכללותה, פלסטינים). המטען הנפשי שנוצר בעקבות התחושות האלה אצל ילדים הוא כזה שמשתחרר בטווח הרחוק ויכול לצאת החוצה בעתיד. כך שעדיף לא לזרוע בילדים רגשות שנאה כלפי גורם כלשהו, כדי שיהיה להם על מי לכעוס, עדיף את התחושות לנתב לאהדה לכוחות הביטחון ששומרים עלינו. חשוב מאוד בעיניי בחיים המורכבים בארץ לעזור לילדים לבנות תמונה מורכבת לגבי קבוצות אנשים. להביא אותם לטפח הבנה שבכל קבוצה יש "טובים" ו"רעים" . שחשוב להתנגד בתוקף לפגיעה  בחפים מפשע ובלא מעורבים, יהיה אשר יהיה רקעם האתני או הדתי.

סיכום

לסיכום, בפוסט זה התייחסתי לכמה עקרונות האמורים להנחות את האופן שבו נתווך לילדים צעירים את המתח הביטחוני. הפוסט מתבסס במידה רבה על פוסטים קודמים שכתבתי בעתות של מתח ביטחוני. חשוב כחלק עקרונות "עשה": להכין את הילדים לאפשרות של אזעקה ולהפוך אותם לשותפים בארגון המרחב המוגן בבתיהם או במסגרות החינוך שלהם, להקשיב לאיתותים הלא מילוליים ולדברי הילדים כדי להבין איך הם מבינים את המצב ומה מפחיד או מטריד אותם, להוות כתובת ומשענת עבור הילדים הצעירים, לשמור עד כמה שאפשר על שגרה ולהקפיד על כללים וגבולות, להדגיש חלוקה הולמת של אחריות בין מבוגרים לילדים-לשחרר את הילדים מאחריות שאיננה האחריות שלהם, להפגין אמפתיה כלפי הזולת ולסייע לזקנים הזקוקים לעזרה, לספר לילדים על כיפת ברזל ועל היכולת שלה להגן עלינו, לדבר עם הילדים על הבדלים בין אזעקה לבין צפירות של רכבי ביטחון. מצד שני, כחלק מעקרונות "אל תעשה" התייחסתי לצורך להמעיט בחשיפה לחדשות, להקפיד לא לשקר לילדים, לא להסית ולא לזרוע שנאה ולא לשתף את הילדים הצעירים בפרטים מדויקים מידי על מצוקות האנשים בסביבה.

דבר עם הילדים גם על הבדלים בין אזעקה לבין צלילי אמבולנסים ומכוניות חירום וצפירה בימי הזיכרון

חשוב מאוד מידי פעם ובימים אלו במיוחד לדבר עם הילדים על הבדלים בין אזעקות שמהוות התראה לנפילת טילים ומחייבות ללכת למרחבים מוגנים, לבין צלילים של רכבי חירום (אמבולנס, משטרה, מכבי אש) וצפירות בימי הזיכרון. חשוב להרגיל את הילדים להבחין בין הצלילים השונים. אני מציעה שביומיום, בשעה ששומעים בבתים ובגני הילדים צליל של רכב חירום, נעצור ונתייחס אליו ונפנה את תשומת הלב של הילדים הצעירים לכך שמדובר ברכב חירום ואף נעודד את הילדים לשער באיזה סוג של רכב חירום מדובר. בימי הזיכרון יש לומר לילדים מראש שתישמע צפירה ויש לומר להם מפורשות שזו צפירה ולא אזעקה כמה וכמה פעמים. מידי פעם הייתי שואלת ילדים יחידים מהו ההבדל בין אזעקה לצפירה על מנת לתרום להטמעת ההבחנה ביניהן.

חלוקה הולמת של אחריות: המבוגרים לוקחים אחריות; ילדים צעירים משוחררים מאחריות על המצב הביטחוני

לתת לילדים תחושה שמי שתפקידו להגן עליהם זה ההורים ומחנכות ושגם עליהם שומרים כוחות הביטחון: הצבא, המשטרה, הרשות המקומית. להדגיש בכל מקרה שאין זו אחריותם "לטפל במצב". חשוב תמיד, וחשוב במיוחד בעתות חירום להרגיל את הילדים לשמור על גבולות ועל כללים שנועדו לשמור על ביטחונם, הן בתוך הבית והן בחוץ. חשוב גם להסביר לילדים שהנוכחות המוגברת של שוטרים וחיילים וניידות ברחובות מצביעה על המאמץ לשמור עלינו.

להפגין אמפתיה כלפי הזולת ולסייע לזקנים הזקוקים לעזרה

משפחות חיות בתוך קהילות. בימי שגרה וביתר שאת בעת מתח ביטחוני לכידות הקהילה מהווה מקור חשוב לביטחון. חשוב שהמבוגרים במשפחה יגלו עניין ואמפתיה כלפי שכנים ואנשים אחרים בסביבה. חשוב להושיט סיוע לשכנים הזקוקים לעזרה – בין בקניית מוצרים ובין בסיוע בארגון המרחב המוגן ובין בסתם שיחות התעניינות עם שכנים עריריים. החשיפה של הילדים למחוות מסוג זה תלמד אותם שעזרה לזולת מחזקת גם את הזולת, גם את עצמך וגם את הקהילה שבה אתה חי. בדרך זו הילדים יכולים להסיק שגם כשהם יזדקקו לעזרה יהיה מישהו בסביבתם שיהיה נכון להושיט להם אותה. עם זאת, גם במקרה זה, חשוב לשמור על גבולות של שיתוף במידע על מצוקות של אנשים בסביבה. ילדים צעירים אינם ערוכים להתמודד עם מצבים קטסטרופליים של משפחות ותושבים אחרים. מספיק שהם יבינו שיש קהילה ושבתוך הקהילה יש אנשים שנכונים להושיט עזרה.

להמעיט בחשיפה לחדשות

ילדים אינם ערוכים להתמודדות עם הצפה במידע חדשותי האופייני ל"גלים הפתוחים" ברדיו ובטלויזיה. אין סיבה להציף אותם במידע מיותר. על ההורים לוודא למשל שהרדיו לא יהיה דלוק כאשר הם נוסעים עם הילד ברכב. שהטלוויזיה לא מכוונת לערוצי החדשות בבית. חשוב גם שבנוכחות הילדים לא ניצמד להודעות חדשותיות באמצעות הניידים החכמים. מידע כזה לא יכול לסייע להם בכלום והם אינם יכולים להשפיע על שינויו ובכל מקרה, זה לא ישפר את ההתמודדות שלהם איתו. כמו כן, סייעות וגננות בגן צריכות להמעיט בשיחות על המצב הביטחוני בגן מעל הראש של הילדים. מנגד חשוב להשאיר ערוץ פתוח אשר יאפשר לשמוע את האזעקות.

לא לשקר

אי אפשר להבטיח לילדים אף פעם שאף אחד שקרוב אליהם לא ייפגע, כי הכול יכול לקרות. אבל כן חובה להבטיח שהמבוגרים, שהשמירה על הביטחון היא באחריותם, יעשו את כל שביכולתם כדי לשמור עליהם.

לא להסית ולא לזרוע שנאה 

פחד מפגיעה ללא יכולת להבין את המניעים של האחר מוביל לעתים לשנוא את האחר ולהכליל את השנאה לקבוצת ההתייחסות שממנה באים המפגעים (במצב בארץ האוכלוסיה הערבית בכללותה, פלסטינים). המטען הנפשי שנוצר בעקבות התחושות האלה אצל ילדים הוא כזה שמשתחרר בטווח הרחוק ויכול לצאת החוצה בעתיד. כך שעדיף לא לזרוע בילדים רגשות שנאה כלפי גורם כלשהו, כדי שיהיה להם על מי לכעוס, עדיף את התחושות לנתב לאהדה לכוחות הביטחון ששומרים עלינו. חשוב מאוד בעיניי בחיים המורכבים בארץ לעזור לילדים לבנות תמונה מורכבת לגבי קבוצות אנשים. להביא אותם לטפח הבנה שבכל קבוצה יש "טובים" ו"רעים" . שחשוב להתנגד בתוקף לפגיעה  בחפים מפשע ובלא מעורבים, יהיה אשר יהיה רקעם האתני או הדתי.

סיכום

לסיכום, בפוסט זה התייחסתי לכמה עקרונות האמורים להנחות את האופן שבו נתווך לילדים צעירים את המתח הביטחוני. הפוסט מתבסס במידה רבה על פוסטים קודמים שכתבתי בעתות של מתח ביטחוני. חשוב כחלק עקרונות "עשה": להכין את הילדים לאפשרות של אזעקה ולהפוך אותם לשותפים בארגון המרחב המוגן בבתיהם או במסגרות החינוך שלהם, להקשיב לאיתותים הלא מילוליים ולדברי הילדים כדי להבין איך הם מבינים את המצב ומה מפחיד או מטריד אותם, להוות כתובת ומשענת עבור הילדים הצעירים, לשמור עד כמה שאפשר על שגרה ולהקפיד על כללים וגבולות, להדגיש חלוקה הולמת של אחריות בין מבוגרים לילדים-לשחרר את הילדים מאחריות שאיננה האחריות שלהם, להפגין אמפתיה כלפי הזולת ולסייע לזקנים הזקוקים לעזרה, לספר לילדים על כיפת ברזל ועל היכולת שלה להגן עלינו, לדבר עם הילדים על הבדלים בין אזעקה לבין צפירות של רכבי ביטחון. מצד שני, כחלק מעקרונות "אל תעשה" התייחסתי לצורך להמעיט בחשיפה לחדשות, להקפיד לא לשקר לילדים, לא להסית ולא לזרוע שנאה ולא לשתף את הילדים הצעירים בפרטים מדויקים מידי על מצוקות האנשים בסביבה.