אני כותבת את הפוסט כדי לעודד הורים ומחנכים לתינוקות ופעוטות צעירים (עד גיל שלוש) לחשוב על האופן שבו מבינים פעוטות צעירים את ההתרחשויות המלוות את משבר הקורונה שהם חווים. הכוונה היא לבידוד של בני משפחה וההכרח להיעדר ממשפחתונים, מעונות וגנים פרטיים עקב הדבקות בנגיף הקורונה של נשות צוות וילדים אחרים. מטרה נוספת היא לגבש קווים מנחים להסברה ולפעולה עם הפעוטות בתקופה זו על מנת להפחית את החרדה שלהם עקב פרידות ומהלכים בלתי צפויים מבחינתם שנכפים ע"י מגפת הקורונה.
על הקושי של תינוקות ופעוטות בהתמודדות עם בידודים של בני משפחה ושלהם התחלתי לחשוב יותר לעומק עקב ליווי של הנכד הצעיר שלי ניצן, בן השנה ותשעה חודשים, במיוחד בשבועות האחרונים. האמת היא שחשבתי יחד אימא שלו, שהיא בתי, וניסינו קודם כל להיכנס לראש שלו, קודם לאירועים שניצן היה חלק מהם (וכמובן אני מעריכה שיש אלפי פעוטות שחווים את מה שניצן חווה). בחודש האחרון אימא שלו נדבקה בקורונה בעבודה בהיותה רופאת משפחה (היא הייתה סימפטומטית). הרגישה לא טוב, נבדקה עוד בהיותה בעבודה ובבדיקת אנטיגן ביתית עוד לפני בדיקת ה-pcr התגלתה חיובית, הלכה הביתה לקחת ציוד הכרחי, בעוד ניצן, אבא שלו ואחותו מחכים אצלנו, ונסעה לדירה שחבר רופא העמיד לרשותה לתקופת הבידוד מבלי להיפרד מניצן ומאחותו נורית. הם דיברו כמובן אחר כך בטלפון. אמא של ניצן הייתה בבידוד עשרה ימים. ניצן, אביו ואחותו נשארו בבידוד בביתם. ניצן דיבר בטלפון עם אמא שלו ולפעמים השיחות האלו היו שיחות וידאו. אחרי כמה ימים נורית שוחררה מבידוד כיוון שהיא מחוסנת והיא באה אלינו כדי שתוכל לחזור לבית הספר. מנקודת המבט של ניצן שנשאר עם אבא שלו עוד מישהו נעלם לו מהאופק. אחרי שניצן ואבא שלו השתחררו מהבידוד נורית חזרה הביתה. פחות מ-24 שעות אחרי חזרתה הביתה התגלתה נורית אחותו בבדיקת סקר בבית הספר כחיובית-גבולית. נורית הייתה לחלוטין א-סימטופמטית. מייד נורית עברה לדירת הבידוד של אימא שלה ועוד פעם נעלמה לניצן. כעבור יום וחצי אמא של ניצן השלימה את תקופת הבידוד והחלטנו שכדי להגן על ניצן , שבהיותו פעוט איננו מחוסן, הוא ואימא שלו יבואו לגור אצלנו בעוד אבא שלו ונורית אחותו יישארו להמשך בידוד בביתם. בתקופה זו ניצן לא הלך לגן כי היה בבידוד. אנחנו סבא וסבתא שלו שמרנו עליו בשעה שאימא שלו הייתה בעבודה. הוא נפרד מאימא בבוקר, נפגש איתה כמה ימים בערב ויום אחד בשעות אחר הצהריים המוקדמות, וישן איתה באותו חדר. בתקופה זו הייתי עדה לשיחות וידאו קורעות לב שלו עם אבא שלו, שיחות שבהן הוא ביקש שאבא ייקח אותו בידיים ובכה כשזה לא קרה. אציין גם שרוב היום ניצן היה במצב רוח מצוין, שיחק, השתובב כדרכו ונזכר באימא ובאבא ובתיתי (נורית) והמשיך בפעילותו. הקפדנו שיחכה ער בערב שיפגוש את אימא שלו לפני השינה, ואימא שלו השכיבה אותו לישון. תקופת הבידוד הנוספת שלו עקב המגע עם אחותו הסתיימה, הוא עבר בדיקת אנטיגן מוסדית שלילית וחזר לגן. המחנכת הראשית נעדרה מהגן (לא הרגישה טוב, מה שהסתבר מאוחר יותר כהדבקה בקורונה). הוא ביקר בגן יומיים שלמים ואז קיבלו הוריו הודעה במקביל לשיבתם של ניצן ואימא שלו לביתם ואיחוד המשפחה, שעקב האבחנה של המחנכת הראשית כחולת קורונה ביום שישי כל הפעוטות צריכים לעבור בדיקות מוסדיות . ביום שישי, אחרי יומיים בגן, לא היו לימודים וניצן נשאר בבית עם שני הוריו בשעה שנורית יכלה כבר לחזור לבית הספר. המשך יבוא. יש לציין שבמהלך הימים ששהה אצלנו היו גם אירועים משמחים. לבת דודה שלו, איה, הייתה יום הולדת 9, וניצן היה שותף להזמנת עוגת היום הולדת והקישוטים לעוגה ולהתכנסות משפחתית מצומצמת (בהיעדר אביו ואחותו שעדיין היו בבידוד) לציון יום הולדתה של איה.
ברור לי שמדובר בתנאים אוביקטיביים של בידודים והידבקות "דה לוקס". אף אחד לא היה חולה קשה. אף אחד לא היה מאותגר כלכלית. תנאי הבידוד של כולם היו נוחים ומצוינים אפילו. אבל שום דבר מאלה לא עוזר לניצן להבין "מה נסגר" עם המבוגרים סביבו ומה קורה בעולם?
אנחנו חושבים די הרבה מה עובר לניצן בראש. מה הוא חושב על המבוגרים המוזרים האלה שנעלמים לו בלי הסבר ועל שגרת החיים שלו שמופרת שוב ושוב? ניצן מביע רגשות. מחצין אותם. אנחנו יודעים מתי הוא עצוב ומתי הוא שמח. הוא מבקש ומקבל קרבה פיזית ממי שמטפל בו. יש לו היררכיה של התקשרויות ובתבונה רבה הוא משתמש בהתקשרות הזמינה לו (בימים שהה אצלנו הוא נעזר בי כדמות התקשרות בשעות שאימו הייתה בעבודה. כשחזר מהגן והמחנכת הראשית נעדרה אמר "אורנה אין" במבט דאוג. הוא בכה כשאימא הלכה לעבודה אבל נרגע די מהר, הוא בכה כששמע את הוריו בטלפון ובווידאו וביקש "ידיים". הוא שאל "איפה תיתי?" (איפה אחותו נורית). אבל מעבר להסברים נקודתיים , "מקומיים" כגון אמא חולה בבידוד, אבא שומר על תיתי, אורנה חולה ותחזור לגן קשה להסביר לו בצורה שיבין מה עומד מאחורי ההיעדרויות המוזרות האלה.
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעזור לפעוטות לעבור את התקופה הזאת בצורה הסבירה ביותר האפשרית?
קודם כל חשוב להיות אמפתיים עם הפעוט ולשדר לו שמבינים אותו ואת מצוקותיו. לשדר לו במילים ובמגע פיזי שהוא זקוק לו שיש מבוגר שמבין אותו ומטפל בו. חשוב המגע הפיזי: חשוב מאוד לחבק ולהחזיק בידיים. במקביל חשוב מאוד מאוד לא לוותר ביומיום על גבולות התנהגות. אם הפעוט זורק בכוונה דברים, לעמוד על זה שיאסוף בעצמו את אשר זרק ויחזיר למקום. יש לחסום נסיונות נשיכה וכל תוקפנות אחרת.
שנית, חשוב מאוד לנהל בקפידה פרידות מהאנשים הקרובים לו גם אם הפעוט בוכה. חשוב מאוד שמבוגרים ייפרדו מהפעוט, יגידו לו שלום בדרך שהוא רגיל אליה (ביי, שלום, סאלאם) כשהוא בידיים של המבוגר ששומר עליו. ניתן להנכיח את האנשים הקרובים בהיעדרם באמצעות צילומים ולדבר עליהם. חשוב לדבר בטלפון עם ההורים\האחים בבידוד. דעתי האישית היא לנוכח ניסיוני עם ניצן שכדאי לשוחח עם ההורים בטלפון ולא בווידאו. קשה לילדים להבחין בין וידאו למציאות והמצוקה לנוכח היעדר המגע הפיזי הישיר די גדולה. זאת ועוד, ברור וזה חלק מהקושי, שפעוטות לא מבינים את הסיבה לבידודים שבאים להגן מפני הדבקה. עם זאת אני חושבת שיש להסביר לתינוקות ולפעוטות הסבר אמיתי וברור את המצב שנוצר. "אימא בבידוד כי היא חולה והיא לא רוצה להדביק אותך". "אתה פה עד שאימא תבריא". "אבא שומר על אחותך ואנחנו שומרים עליך". "אימא תחזור מהעבודה ותשכיב אותך לישון חמוד". "אנחנו מחכים לאימא". "באמת אורנה לא הייתה בגן כי היא חולה, אבל אורנה תחזור". חשוב שילדים יתרגלו לקבל הסברים למה שקורה להם ולמה שקורה סביבם גם אם ברגע נתון זה או או אחר הם אינם מבינים עד הסוף או בכלל את ההסבר. כך הם מתרגלים שהם זכאים לקבל הסברים ושיש איזה שהוא סדר בעולם. סדר שלא תמיד אנחנו מבינים, סדר שלפעמים ממש אבל ממש לא נוח לנו.
מעבר לכל אלה חשוב שכל אחת ואחד מאיתנו יעשה הכל כדי להפחית את הסיכון להידבקות. חשוב שניקח אחריות אישית כדי למזער נזקים לילדים הצעירים שלנו ושל אחרים. בין כל אלו חשוב להתחסן כדי להפחית סיכון בתחלואה קשה. חשוב לעטות מסכות, לשמור על הגיינה. בקשר שלנו עם פעוטות אי אפשר ולא צריך לשמור על מרחק פיזי. הכרחי להחזיק את התינוקות והפעוטות בידיים כמה שהם צריכים. אבל אם אנחנו מחוסנים וכל המבוגרים סביבנו מחוסנים, אנחנו מפחיתים את הסיכון שהפעוטות יידבקו ושאנחנו נחלה במחלה קשה. לא מעלימים את הסיכון אבל מפחיתים אותו וגם זה משהו.
עם כתיבת הפוסט שמעתי רופאים זיהומולוגים מתראינים בטלויזיה וגורסים שבגל החמישי, גל האומיקרון שבו ההדבקה מפושטת מאוד אבל התחלואה איננה קשה במיוחד, יש לשנות את "כללי המשחק" במסגרות החינוך. ההמלצה ששמעתי מכמה מומחים ושאותה הם מתכוונים להציע לממשלה ולקבינט הקורונה היא שייערכו פחות בדיקות, שימליצו על כך שמי שסימפטומטי (בין אם הוא חולה קורונה, שפעת או משהו אחר) יקפיד להישאר בבית וישוב לעבודה מספר ימים מוגדר אחרי היעלמות הסימפטומים. במקביל ההמלצה לגבי הילדים בכל מסגרות החינוך הוא לצמצם מאוד את הבידודים האוטומטיים אחרי מגע עם "מאומתים". בצורה כזו , יש להניח שתינוקות, פעוטות וילדי גן ובית ספר יחוו פחות בידודים וקטיעות של השגרה. עם זאת, אני חושבת שבכל שלב יש להקפיד על הכללים ועל שמירה על ההנחיות. כל עוד ההנחיות לא שונו, אין לחרוג מהן. אחרת נגיע לאנרכיה.
לסיכום, פוסט זה מתמקד בחווית החיים של תינוקות ופעוטות שחווים בידודים של הורים, אחים ואנשי חינוך ופרידות כפויות מהם שאותן הם כנראה מתקשים להבין. באמת המטרה היא בעיקר להבין ולהיכנס לראש של הפעוטות. להתייחס אליהם, עוד לפני שהם מדברים בכלל או שמדברים בצורה שוטפת, כאל יצורים תבוניים עם רגשות, כאל יצורים שבכל רגע נתון מנסים להבין את העולם סביבם ואת מה שמתרחש בו. הצעתי שכדאי שנהיה אמפתיים עם הפעוטות, לנהל פרידות בצורה שנותנת להם הכי הרבה שליטה במצב הקיים (גם היא היא מלווה בצער זמני-ראו פוסט שמתמקד רובו ככולו על פרידות), לאפשר להם לשחק ולנהל במסגרת המגבלות אורח חיים רגיל ככל האפשר ולהציב גבולות להתנהגותם. לשמור על קשר עם הקרובים להם שמהם נאלצו להיפרד באמצעות הטלפון ושיחות תוך כדי התבוננות בצילומים. ולהסביר להם שוב ושוב מדוע הם לא יכולים להיפגש עם אימא, אבא, אח, אחות, גננת. להסביר גם לתינוקות ולפעוטות שאינם מדברים כדי שהם יתרגלו לקבל הסברים על מה שקורה.
הי קלודי היקרה,
קראתי את הפוסט והזדהיתי עם כל מילה, הילדים שלנו חווים משבר עצום בשנתיים האחרונות, ובפרט הקטנטנים שקשה להם גם עם הנושא של מושג הזמן ולכן הכל נראה להם כמו יום אחד ארוך.
אצלי בבית שני הקטנטנים (3.5 ו2.5), עברו סיפור דומה למה שתיארת (כמו רוב עם ישראל), ובאיזה שהוא שלב הבנתי שהם באמת צריכים איזשהו ציר מארגן כזה שיהיה להם נקודת אחיזה במישור הזמן ותחום מוגדר של מתי חוזרים לגן, מתי האחים הגדולים שלהם יוצאים מבידוד וכו', הכנתי לוח שבועי, וכל יום מילאנו ביחד- איזה יום היה אתמול איזה יום יהיה מחר, מתי חוזרים לגן וכו', ראיתי שגם אם הם לא תפסו עד הסוף את מושג הזמן זה נתן להם איזשהי הבנה ברורה יותר על המציאות.
שמחה לקרוא את הפוסטים הנפלאים שלך, המשיכי להעשיר ולהחכים אותנו,
דינה סויסה (תלמידתך לשעבר במכללת לוינסקי לחינוך)
שלום דינה,
מודה לך על ההתייחסות.
אני חושבת שהרעיון שלך הוא רעיון נפלא ובאמת חשוב להיות אקטיביים ולא רק לחכות שהזמן יעבור.
קלודי