זה לא חכם להגיד לילד אתה חכם: על חוסן ואמונה שהיכולת משתנה

You are currently viewing זה לא חכם להגיד לילד אתה חכם: על חוסן ואמונה שהיכולת משתנה
running girl transp
קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

איזה משוב אנחנו כמחנכים והורים נותנים לילדים כשהם מצליחים במשימה מאתגרת? איזה משוב אנחנו נותנים להם כשהם מתקשים להשלים משימה? מה הילדים אומרים לעצמם כאשר הם צולחים משימה קשה? במשוב אני מתכוונת למה שאנחנו אומרים לילדים ומה שאנחנו עושים כאשר הילד מתקשה בהשלמת משימה. ומה הם אומרים לעצמם- איך הם מתייחסים אל עצמם כאשר הם אינם מצליחים? ובכלל, מהי המטרה שלנו ושל הילדים עצמם בהתמודדות עם משימות בכלל ועם משימות קשות ומאתגרות בפרט?

השאלות ששאלתי מתקשרות לתפיסות ו"לתיאוריות" שיש לנו ושיש לילדים לגבי אופיין של היכולות האנושיות. מדובר גם ביכולות לימודיות כמו כמה אני טוב בחשבון, וגם ביכולות חברתיות, כמו כמה אני טוב בלהתחבר לאנשים; וגם למה שקרוי בניית חוסן (resilience). לפני שאתייחס לניתוח תשובות אפשריות לשאלות המאוד מעשיות שהצגתי בפתיח, אגדיר בקצרה את המושגים חוסן ו- growth mindset (האמונה שהיכולות האנושיות משתנות ומתפתחות). על הקשר בין טיב האמונה שלנו באשר ליכולות אנושיות וחוסן כתבו Yeager and Dweck.

על חוסן

חוסן הוא היכולת של יחיד, קהילה ארגון או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי, מסתגל, בעת משבר או בעקבות הפרעה, כדי לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת. בפוסט זה אני כותבת על חוסן של יחידים ובמשתמע של כיתות גן וכיתות בית ספר. חוסן כרוך ביכולת להזדקף מחדש (bouncing back) אחרי קושי, משבר, כישלון. חשוב לציין שחוסן אינו משהו מולד, אלא משהו שהולך ונבנה במהלך החיים אגב התמודדויות עם אתגרים, שינויים ומשברים! כאן נכנסת לתמונה האמונה בטיב היכולות האנושיות. האמונה שהיכולת מתפתחת ומשתנה. מדובר באמונה בטיב היכולת של הילד עצמו וגם אמונה ביכולת של הילדים שבה מחזיקים ההורים והמחנכים. חוסן מתפתח אצל מבוגרים וילדים כאחד על בסיס קשרים בין-אישיים טובים ותמיכה, על בסיס אמונה סמויה מהעין שמבוגרים וילדים יכולים לשפר את יכולותיהם. חשוב שנזכור שמדובר בתהליך ממושך של בניית חוסן ולא משהו שקורה במועד מסוים. להרחבה על חוסן וגורמים המשפיעים עליו, ראו את המאמר של אן מאסטן-( Masten, A. (2013). Global Perspectives on Resilience in Children and Youth. Child Development).

 על טיב האמונה באפשרות ההתפתחות והשינוי של היכולת האנושית (growth mindset)

בחלק זה אני משחזרת חלקים מתוך פוסט קודם שכתבתי בנושא. החוקרת קרול דווק מאוניברסיטת סטאנפורד שהזכרתי בפתיח (Dweck) הציגה באופן משכנע את התיזה שכחוקרים וכאזרחים בעולם חשוב שנתמקד בשאלה מה ניתן לפתח, לטפח ולשנות אצל אנשים יותר מאשר בשאלה מה מולד בנו. היא דיברה על אבחנה בין אמונה שהאינטליגנציה, בעיות חברתיות, קונפליקטים בין אישיים ובין קבוצות אתניות, הם תפקודים שניתנים לשינוי, שיפור וטיפוח כנגד האמונה שתפקודים אלו קבועים, נטועים בנו גנטית ולא ניתנים לשינוי. הורים, גננות, מורים וילדים נפגשים ופועלים בעולם מצוידים באמונות אלו. אם אנחנו מאמינים שהיכולות והכישורים קבועים – לא נשקיע מאמץ להתמודד עם בעיות, קשיים ואתגרים. לעומת זאת, האמונה שהיכולות והכישורים ניתנים לשינוי, שיפור וטיפוח תניע אותנו להתאמץ כדי לשפר את עצמנו ולעודד אחרים להשתפר ולהשתנות. היא תניע אותנו לפתח התמדה מרחיקת לכת גם לנוכח מכשולים, דהיינו לפתח gritהאמונה בכושר ההשתנות של האנשים עשויה להביא לשיפור ההתמדה, ההשקעה המאומצת להשיג מטרות ארוכות טווח. דהיינו, לבניית חוסן.

מה עושים כדי לפתח חוסן? כדי לעודד ילדים להתמיד במילוי משימות מאתגרות?

אתחיל בהתייחסות ספציפית לשאלות בפתיח ואעבור להמלצות כלליות יותר. חשוב לי לציין גם שאני כותבת את הפוסט בעיקר כדי להשפיע על הורים ומחנכים לבדוק את דרכי ההתנהלות שלהם ולשפר אותן מתוך אמונה עמוקה שגם יכולות הילדים וגם יכולות המבוגרים להשפיע על ילדיהם ניתנות לשיפור מתמיד. איני חושבת שהורים ומחנכים צריכים לפחד מאיזה מפקח-על דימיוני, מעין סופר-נני, ולחשוב מה הוא חושב שנכון לעשות. הגישה צריכה להיות גישה שכוללת שילוב של קבלה עצמית ורצון להשתפר בשביל לטפח את הילדים.

התייחסות לשאלות שבפתיח

ההתייחסות לשאלות שבפתיח מתבססות בחלקה על המחקר שערכו Yeager ו-Dweck עם תלמידי חטיבות ביניים. מסתבר שאם אומרים לילדים בעקבות הצלחה אמירה מן הסוג "את חכמה, איזה גאונות", המשוב עלול להביא את אותם הילדים לא לנסות שוב בעתיד להתמודד עם משימות מאתגרות. וזאת בניגוד למשוב מהסוג "כל הכבוד על ההשקעה. ההשקעה וההתמדה משתלמות", שגורם גם להרגשה טובה וגם להגברת הנכונות להמשיך להתמודד עם אתגרים. המשוב הראשון הוא ביטוי של תפיסת מחנך או הורה שהיכולת קבועה. נולדת חכם- תישאר חכם. בעוד שהמשוב השני הוא ביטוי לתפיסה שאומרת שהיכולת (החוכמה אם תרצו) היא דבר משתנה ומשתפר והשקעה והתמדה משתלמות. זאת ועוד, אוסיף שחשוב שהמשוב יתמקד בפרטים של תהליך ההתמודדות (לדוגמה, "ראיתי שנתקלת בבעיה במהלך הפתרון ולא ויתרת- ניסית דרך אחת ועוד דרך ועוד דרך- לא התייאשת בכלל"). הדבר נכון גם לגבי אינטראקציות עם ילדים בגיל הגן סביב מילוי משימות. נניח שילדה מרכיבה פאזל מורכב. עם סיום ההרכבה, אם נוקטים בגישה שמייצגת תפיסה שהיכולת קבועה נאמר לילד: "וואו את גאונה" או "איזו חכמה את". ואילו אם נוקטים בגישה שמייצגת תפיסה שהיכולת מתפתחת נאמר לאותה ילדה "כל הכבוד על המאמץ ועל ההשקעה. זה לא היה קל. ניסית שוב ושוב בדרכים שונות ולא ויתרת בכלל". נתבונן גם בילדים שמתקשים להשלים משימות. נקשיב לאופן שבו הם מדברים אל עצמם ומתייחסים לעצמם. חשוב שנבין אם הקושי מביא ילדים לדבר ולחשוב על עצמם כטיפשים, כלא מוצלחים, נוסח "איזה טיפש אני". הורים ומחנכים אולי לא יאמרו לילד כזה באופן ישיר "אתה טיפש" (אם כי שמעתי גם אמירות כאלה) אבל ישדרו אי אמון ביכולת שלו להתמודד. הם עשויים לומר: "טוב, המשימה הזו קשה מידי עבורך. אתה צריך להבין שאתה לא יכול." או "אמרתי לך שאתה לא יכול". ילדים המתקשים בהתמודדות עם משימות מאתגרות זקוקים לליווי ולחניכה אוהדים שתומכים במאמץ שלהם. הם זקוקים לאמירות כגון: "תנסה שוב ושוב ובסוף תראה שתצליח", "מי שמשקיע ועובד קשה מצליח בסוף". חשוב לפעמים לספק "פיגומים", כמו לדוגמה שינוי במשימה כדי לאפשר הצלחה. אבל חשוב ביותר לא לעשות דברים במקום הילד.

מבט אישי על התנהלותי

תוך כדי כתיבת הפוסט ניסיתי לחשוב בעצמי מה אני אומרת לבנות ולנכדים שלי ולסטודנטיות שלי תוך שאני מתבוננת ומלווה לעתים מילוי משימות. ברור לי שבהסתכלות מאקרו אני משדרת לרוב אמון ביכולת של בנותיי, נכדיי והסטודנטיות שלי להשתפר. בסיטואציות הקשורות לעבודה של בנותיי (ובעבר ביחס ללימודים שלהן) אני נוטה להביע הערכה על ההשקעה הגדולה שלהן במה שהן עושות. אני גם חושבת שאני מעודדת עד כמה שאני יכולה סטודנטיות( גם סטודנטים, אבל היו לי מעט סטודנטים) להתאמץ, להשלים משימות. הדרך לעשות זאת היא גם להגדיר משימות רלוונטיות ומאתגרות עבור סטודנטיות להוראה וגם להיות זמינה למתן משוב. בהסתכלות שלי במיקרו בהתנהלות שלי עם נכדיי שאני מאוד מאמינה ביכולות שלהם, אני תופסת את עצמי אומרת לא מעט "את\ה חכם\חכמה", "איזה יצירתי\יצירתית את\ה". מעבר לצורך שאתקן את דרכי אני חושבת שהנזק להתמודדויות של הילדים איננו נגרם מאמירות מזדמנות כאלו אלא מאמירות שיטתיות כאלו שמאחוריהן מצויה תפיסה מגובשת שהנתונים המולדים של הילד הם הם החשובים והילד ברוך כישרונות. ובמשתמע – שהוא צריך פחות להתאמץ. לכן כמוצג למטה הצד הראשון שעל כל אחת ואחד מאיתנו לנקוט הוא לבחון את אמונותיו ואת תפיסותיו באשר ליכולת שלנו, של ילדינו ושל הילדים שאנו מלמדים במסגרות החינוך. האם אנחנו דטרמיניסטים וחושבים שהנתונים המולדים הם החשובים ביותר או האם אנחנו מאמינים שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להשתפר במשהו.

עקרונות כלליים לטיפוח חוסן

  • נבחן את האמונות שלנו בכלל ולגבי מצבים וילדים ספציפיים בפרט: האם אנחנו מאמינים ביכולת ההשתנות שלהם? או שמא אנחנו ניגשים לטפל בקשיים כשאנו "נעולים על המחשבה " שאין מה לעשות? שהילד הזה לעולם לא ישתנה?
  • נבחן את דרכי ההתמודדות שלנו עם קשיים. הן עם קשיים אישיים והן עם קשיים מקצועיים כמורים וכגננות. האם אנחנו מתמודדים למרות הקושי? או האם אנחנו מוותרים למרות שיש לנו את היכולת להתמודד?
  • נבחן את האופן שבו אנחנו עצמנו מתמודדים עם ביקורת בונה.
  • נלמד נושאים מורכבים ומעניינים ורלוונטיים לילדים- בכל הגילים ובכל סוגי החינוך. לא נסתפק בטיפול שטחי בתכנים ובמצבים מורכבים.
  • נעדיף העמקה והרחבה של למידה כתחליף ללמידה מהירה ו"רפרוף" על תכנים. גישת הקריאה החוזרת של טקסטים היא אסטרטגיה של קריאת ספרים וטקסטים אחרים שמבוססת על התפיסות האלו.
  • נעודד התמודדות והתמדה יותר מאשר הצלחה.
  • נכיר בטעויות שלנו ונלמד ילדים לחיות טוב עם הטעויות שלהם. נלמד אותם שבלי טעויות לא לומדים.
  • נתייחס לתהליך הלמידה והיצירה ולא רק לתוצר.
  • נבנה תכניות התערבות מותאמות לילדים במקרים של קשיים חברתיים והתנהגותיים וניישם אותן באופן שיטתי.
  • נתמקד בהתפתחות ובהתקדמות של ילדים ולא ב"שלמות".
  • נעודד התמדה וחריצות ונדגיש פחות יכולות מולדות.
  • נלמד ילדים ללמוד מביקורת בונה וממשוב ולתקן את ביצועיהם בהתאם. נלמד אותם גם להבחין בין ביקורת בונה שמשמעותה "אפשר וצריך לתקן" לבין ביקורת הורסת שאומרת להם: "אין מה לעשות", "אתה טיפש", "חבל על המאמץ".
  • נעבוד בגן ובבית הספר בקבוצות הטרוגניות.

ממה כדאי שנימנע?

  • מהצגת תפיסה שהכל נתון ואין מה לעשות.
  • מהעברת מסר לילדים שהם "חלשים" ואין טעם שינסו להתמודד.
  • מהעברת מסר לילדים ולהוריהם שבעיות התנהגות בגיל צעיר הן גזרת גורל ואין מה לעשות.
  • מתיעול ילדים למשימות קלות ולא מאתגרות.
  • מעבודה מתמדת בהקבצות שמתמקדות ברמת הכישורים הנמדדת של הילדים.
  • מהעצמה של הצלחות מתוך התעלמות מהתהליך.
  • מהדגשה של "כישלונות" מבלי לסמן דרך לשיפור. לא חשוב כמה נמוכים הישגי הילדים, הכרחי שנציב להם יעד לשיפור!
  • מעידוד של פרפקציוניזם שמתעלם מתהליך ומחירים שהאדם משלם.
  • לא נימנע מלהשתמש  בשפה שמדברת על בעיות וקשיים. חשוב להכין ילדים לחיים ולעולם שבו הם צפויים להתמודד עם בעיות וקשיים מצוידים באמונה שתמיד כדאי לנסות להתמודד.
  • מהרעפה מוגזמת של חיזוקים "חלולים" שמדברים על  תכונות קבועות: "כמה אתה יפה, מוצלח, חכם".
  • נקפיד אפוא על משוב וביקורת קונסטרוקטיביים שמסמנים אפשרויות לשיפור ולא נקטול אנשים- לא כל שכן ילדים.

לסיכום, בפוסט זה התמקדתי בטיפוח של אמונה בכושר ההשתנות שלנו ושל הילדים (growth mindset) שעשויה להוביל לעידוד של התמדה ואמונה במטרות ארוכות טווח (grit). בעולם המשתנה של היום הכרחי שילדים יהיו מצוידים בחוסן נפשי שכולל אמונה ביכולת שלהם להתמודד עם אתגרים. הגדרנו חוסן כיכולת של יחיד, קהילה, ארגון או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי, מסתגל בעת משבר או בעקבות הפרעה להתנהלות כדי לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת. החוסן עצמו הוא מנגנון מתפתח לאורך זמן. כדי להתמודד עם מחסומים וקשיים הכרחי ללמוד להתמודד עם בעיות. התפתחה מגמה שאיני מסכימה איתה – להימנע מלדבר על בעיות וקשיים; להעדיף שימוש ב"שפה נקיה" שלכל היותר מדברת על "אתגרים". אני אישית חושבת שכחלק מההכנה של הילדים לחיים הכרחי להכין אותם למהמורות ולבעיות. אין להתבייש מדיבור על בעיות. חשוב לעודד ילדים להציב לעצמם מטרות ארוכות טווח, לזהות קשיים ולהתמודד איתם. לשם כך הם זקוקים לאמונה ביכולת שלהם לעשות זאת – מה שהגדרנו בפוסט אחר כמסוגלות עצמית. מסוגלות עצמית מתפתחת בין היתר על בסיס הניסיון המצטבר של הילדים עם התמודדויות עם משימות מורכבות והתמדה בהן. לשם כך נדרשים שליטה וויסות עצמיים שימנעו מהילד לוותר לנוכח ההתמודדות עם קשיים. הורים, מורים וגננות חייבים בתהליך החינוך לאפשר התנסות, לעודד הכרה בטעויות והתמודדות איתן, לתמוך לאורך כל הדרך בבחירה במשימות מאתגרות במקום במשימות שההצלחה מובטחת בהן. משימות קלות מדי אינן בונות למידה ולא חוסן נפשי. מנגד חשוב להימנע מביקורת קטלנית שמתמקדת בהטלת ספק ביכולת של הילד להשתנות. כחלק מהתהליך נדרש שנבחן את המשובים שלנו לילדים בעקבות הצלחות ובעקבות כישלונות זמניים. מומלץ לשבח התמודדות ומאמץ ולא תכונות אופי והצלחות. עם זאת גם את ההתייחסויות והמשובים שלנו יש לבחון לאורך זמן ולהעמיד את האמירות כנגד יתר הצעדים שבהם אנחנו נוקטים והאמונות שלנו. לא כל אמירה בודדת מחריבה את החוסן של הילדים ולא כל אמירה "נכונה" בונה אותו.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. אשר וינשטיין

    פרופ' קלודי יקרה, תודה לך על הארת סוגיית החוסן והאמונה ביכולות המשתנות ודרכי ההתנהגות המומלצות
    מול אתגרים חדשים, שבהם פוגש כ"א מאתנו בחייו, החל מגיל הילדות.
    אישית, לדעתי "האינטואיטיבית", אני מעדיף לשלב "סנרגטית" את התייחסותי לעמידה המוצלחת של ילדיי בעבר
    ושל נכדיי בהווה ,במשימות המאותגרות, במתן שבחים ישירים כגון: "כל הכבוד! את/ה ילד/ה חכם/חכמה!",
    וזאת עם הצגת בטחוני האישי שגם באתגרים קשים יותר בעתיד; הוא/היא יצליח/תצליח לעמוד במשימות!

    1. clodieta

      תודה רבה אשר על ההתייחסות.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.