ההודעות על שחרור מבידודים של ילדים שבאו במגע עם מאומתים וקיצור משך הבידוד של מאומתים נתנו את אותותיהם בהתנהגות האוכלוסיה. ביום שישי האחרון הבחנתי בתורים ארוכים יותר בסופרמרקט ובתנועה כבדה יותר לתל אביב בהשוואה לשבועיים האחרונים. כל זאת במקביל לדיווחים על מספר עולה של מאומתים.
ניתן לפרש התרשמויות אלה כביטוי לפרשנות הציבור שהקרורנה מאחורינו. אמנם נכון הדבר שווריאנט האומיקרון, אף שהינו מדבק הרבה יותר, מביא לפחות תחלואה קשה. אבל חשוב שנהיה זהירים. השינוי המשמעותי הנגזר משינוי המדיניות של הממשלה בעיניי הוא שכולנו: צוותי חינוך, הנהלת מוסדות חינוך והורים, צריכים לנהוג באחריות גם בהיעדר הגבלות המוטלות עלינו על ידי הממסד. המטרות של כולנו צריכות לטעמי להיות: א. למנוע הידבקות ותחלואה ככל שאנחנו יכולים; ב. ליצור תנאים ללמידה רציפה במסגרות החינוך לטובת כל הילדים.
בכוונתי לשרטט בפוסט קווים מנחים לדרכי פעולה במוסדות החינוך שעשויים להביא להפחתת הסיכון להידבק ולחלות (לא רק בקורונה אלא בוירוסים אחרים שמשגשגים מאוד בעונה זו), וגם להביא לקשרים רציפים עם ובין הילדים וללמידה משמעותית. מה שנדרש הוא שכולנו נגלה אחריות ונגדיל ראש ונבין שאנחנו חייבים לעצמנו ולילדנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לאפשר להם קשרים חברתיים רציפים ולמידה משמעותית.
בפוסט זה אתייחס בעיקר לגני ילדים וכיתות א'-ב' כיוון שזו מציאות שאני מיטיבה להכיר. אתייחס בפוסט לארבעה קווים מנחים:
- עטיית מסכה על ידי המבוגרים בעיקר במקומות סגורים ועל ידי ילדים שמספיק בוגרים לעשות זאת;
- המשך התחסנות לילדים בני 11-5 ושל מבוגרים שטרם התחסנו ו\או לא התחסנו בבוסטר;
- חלוקת הגן ו\או הכיתה לשתי קפסולות כשכל אחת מהן מחולקת לקבוצות קטנות וקבועות;
- ריבוי של פעילות במרחב הפתוח: בחצר הגן או בית הספר ובפארקים בסביבה; מפגשים עם ילדים אחרים בשעות אחה"צ, עדיף במרחב הפתוח.
עטיית מסכות
מסכות הם אמצעי חשוב שעשוי לצמצם מאוד אפשרויות הדבקה וחשוב לאמץ אותו בעיקר בחללים סגורים. עטיית מסכה כרוכה באי נוחות מסוימת אבל ברור לכולם שמדובר באמצעי הגנה כנגד הידבקות שהוא בטוח ואיננו גורם לנזקים. מהתרשמותי הבעיה היא יותר של מבוגרים ולא של הילדים. בסביבות שבהן מרגילים ילדים לעטות מסכה במקומות סגורים, בישראל ובעולם, הילדים מתמידים מאוד בהרגל זה. לכן, האחריות על עטיית המסכות מוטלת על המבוגרים. על ההורים ועל צוותי החינוך. מדובר בעטיית מסכה בעיקר בתוך הגן או הכיתה. אם ההורים וצוותי החינוך יתמידו בעטיית מסכה, הם יהוו דוגמה אישית לילדים. ניתן להרגיל ילדים לעטות מסכה. זאת עובדה. הדבר תלוי במידת ההתמדה של המבוגרים.
חיסונים למבוגרים וילדים
באופן פרדוקסאלי, הסרת המגבלות והדיבורים על ביטול התו הירוק מובילים למסקנה שאין צורך להתחסן או לחסן את הילדים. הבעיה בעיניי טמונה בהנמקות העומדות מאחורי הצורך להתחסן. אני חושבת שהחיסון הוא אמצעי הגנה על בריאות ילדנו ועל בריאותנו אנו. אף שבשלב הנוכחי הוא איננו מונע ככל הנראה הדבקה בנגיף האומיקרון, מחקרים מראים שחיסונים מפחיתים את הסיכון לחלות במחלה קשה. לכן חשיבות ההתחסנות נעוצה במניעת תחלואה קשה, ללא כל קשר לזכויות המוקנות על ידי התו הירוק. דווקא במציאות שבה סיכון ההידבקות גבוה כל כך, חשוב ביותר להתחסן ולחסן את הילדים כדי להעניק להם הגנה מפני תחלואה קשה.
עבודה בקבוצות קטנות וקבועות -בתוך הגן ובחצר
הנחיות משרד החינוך אינן מחייבות חלוקה לקפסולות או לקבוצות. עם זאת, אם נגלה אחריות נתרום לצמצום ההידבקויות. כדאי להתרגל לעבוד בקפסולות (חלוקת הגן או הכיתה לשני חצאים שמופרדים ביניהם) וחלוקת כל קפסולה לקבוצות קטנות וקבועות של כחמישה-שישה ילדים שמנהלים את הפעילות החברתית והלימודית ביניהם. חלוקה לקבוצות קטנות (עד שישה ילדים) קבועות הפועלות בריחוק חברתי אחת מהשנייה. אני משתמשת כבר כשנתיים במונח ריחוק חברתי בין קבוצות במקום ריחוק חברתי בין פרטים; הכוונה היא שגם פעילות החקר וגם הפעילות המשחקית וגם הרכיבים האמנותיים והמוזיקליים וגם ההליכה לשירותים והאכילה יתרחשו בקבוצות קטנות וקבועות; קבוצות אלו עשויות לשלב בין היתר גם קריאה חוזרת של ספרי ילדים על פי בחירת הילדים בכל קבוצה. אכילת הארוחות תיעשה כאמור גם במסגרת אותן קבוצות; כל זאת כדי לשמור על ריחוק חברתי בין הקבוצות השונות בגנים. אני משערת שבדרך זו עשויות לפעול במקביל כשלוש קבוצות של 6-5 ילדים, דבר אשר מחייב את חלוקת שטח הגן לשלושה מרחבים שיסומנו מראש. חשוב להרגיל את הילדים לפעול בגבולות השטח המסומן. בראש כל קבוצה יעמוד מבוגר קבוע. בימי מנהלת הגן, המנהלת תהיה אחראית על הגן, בימי המשלימה הגננת המשלימה תהיה אחראית כל כל פעילות הגן. בכיתות א' וב' חשוב לגייס צוות נוסף לפעילות מונחית; חלק מפעילות הלמידה תיעשה על ידי קבוצות ילדים בניהול עצמי לביצוע משימות שהמוטלות על ידי המורים. בנוסף יש לשלב ככל שניתן סטודנטיות להוראה, מובילות צהרונים וסייעות כמנחות קבוצות קבועות. כל זאת כאשר הן עוטות מסכות. אחת מהסטודנטיות שלי בתואר שני במכללת לוינסקי לחינוך ערכה סמינריון ופרויקט שהתמקדו בהתאמת דרכי העבודה בגן הפרטי שבו היא עובדת כגננת אחראית לתנאים המוכתבים על ידי משבר הקורונה. בעלי הגן הפרטי שבו היא עובדת החליטו כבר בתחילת המשבר לנהוג בזהירות יתרה ולעבוד בקפסולות גם כאשר הללו לא היו מחויבות מציאות על ידי הנחיות משרד החינוך. בגן פרטי זה תוך כדי יישום מחקר פעולה שארך במצטבר כשנה וחצי, הייתי עדה לאופן שבו חולק הגן לקפסולות קבועות (באחריות מבוגר אחד במקום שניים), הקצאת שטח חצר קבוע לכל קפסולה , פעילות מרובה במרחב הפתוח (אתייחס לכך בסעיף הבא). עבודה מסוג זה התנהלה ומתנהלת לפי מיטב ידיעתי במהלך השנתיים האחרונות ואיננה משתנה גם כאשר משרד החינוך מסיר הגבלות. בשנתיים אלו נשות הצוות סיגלו לעצמן דרכי עבודה עם ילדים ועם הוריהם ובתוך הצוות שהן שונות ממה שהורגלו אליו בימים שלפני משבר הקורונה. מעבודתי עם הסטדונטית שלי אני מבינה שמה שמנחה את אנשי הצוות הוא הרצון לצמצם הידבקות ולא חשש מהנהלת הגן או מהממסד. אציין גם שפעילות חברתית ופעילות למידה בקבוצות קטנות וקבועות תורמת הן לחיזוק הקשרים בין ילדים והן ללמידה שהיא למידת עומק. לשם כך על הגננות והמורות להרכיב קבוצות המתחשבות בחברויות בין ילדים, בתחומי עניין משותפים שישמשו מעין "דבק" לאותן הקבוצות. חשוב לקבץ ילדים יחד בצורה מחושבת כך שיגדלו הסיכויים שהילדים ירצו להתמיד בעבודה באותן קבוצות. ניתן לקחת כשיקול גם קרבה גיאוגרפית שמניחה שילדים נפגשים באותם הרכבים גם בשעות אחר הצהריים. חשוב שהורי הילדים יתמכו במהלך ויעודדו ילדים להיפגש עם חברים מתוך הקבוצות הקבועות בשעות אחר הצהריים.
ריבוי של פעילות לימודית וחברתית במרחב הפתוח- בחצר מוסדות החינוך, בפארקים בסביבה וכו'
חשוב שנרבה בפעילות לימודית וחברתית בחצרות מוסדות החינוך ובפארקים בסביבה כתחליף לניהול רוב הפעילות בתוך חלל הגן. לשם כך יש לזהות את השטחים הפתוחים שניתן לקיים בהם פעילות חינוכית רציפה ויש לדאוג לאישורים של הרשויות המקומיות ושל ההורים לקיים חלק מהפעילות מחוץ לגבולות המוסד החינוכי. בנוסף, יש לדאוג להצללה של מרבית שטח חצר הגן ובית הספר ולמתקנים להתזת מים להתמודדות עם ימים חמים שצפויים בקיץ הישראלי. הצעה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות משרד החינוך, בחינוך הקדם יסודי ובחינוך היסודי להרחיב את מרחב החקר והלמידה מעל ומעבר לחדרי הגנים והכיתה, לחצרות מוסדות החינוך ולמרחב הקרוב שמחוץ לגן ובית הספר. במובן זה, ייתכן שפעילות מוגברת בחצרות הגנים ובתי הספר במהלך משבר הקורונה תקדם שינוי בדרכי הלמידה בגני הילדים ובבתי הספר בכל ימות השנה, גם אחרי דעיכת המגפה. פעילות חקר ולמידה בחצר עשויה להפוך לרכיב קבוע בעבודת הגנים ובתי הספר. חשוב לשמור על החלוקה לקבוצות ועל ריחוק בין קבוצות גם במרחב הפתוח. אציין שקבוצת חוקרות ממכללת לוינסקי שבה אני משתתפת, בוחנת במסגרת מחקר שנתמך על ידי קרן הנשיאה במכללת לוינסקי תפיסות ועמדות של גננות והורים לגבי הפעילות והלמידה במרחב הפתוח בימים כתיקונם וגם במהלך משבר הקורונה. החוקרות הן ד"ר מיכאלה כדורי שלזק, ד"ר איריס לוי, ד"ר סיגל טיש, ספיר פרוחי (מורה לכיתה א' וסטודנטית לתואר שני בחינוך לגיל הרך בלווינסקי). מהממצאים הראשוניים שמסתמנים מצטיירת תמונה מעורבת שמלמדת על כך שבתקופת משבר הקורונה היקף הפעילות במרחב הפתוח לא גדל ואף בחלק מהמקרים הצטמצם. ממצאים ראשוניים אלו מלמדים על צורך בהדרכה לאורך זמן והעשרה שתוביל לאימוץ תפיסה שרואה במרחב הפתוח (חצרות מוסדות החינוך, פארקים ומרחבים בטוחים אחרים בסביבה) אזורים שמאפשרים למידה משמעותית. חשוב להרבות בפעילות חקר בחצרות הגנים ולא בפעילות שמוכתבת מראש לילדים על ידי גננות או המורה. חשוב לעניין את הילדים בחקר היבטים שונים בסביבה שמעניינים אותם; קבוצות שונות עשויות לחקור היבטים שונים בסביבת הגן (צמחים, בעלי חיים, היבטים תרבותיים ואורייניים בסביבה). אני מציעה לאמץ דרכי עבודה של למידה בצמיחה גם על פי מודל רג'ו אמיליה. כדי לבצע זאת, חשוב להתמקד בשאלה אחת שהילדים מעלים ולחקור אותה לעומק במשך ימים, שבועות או חודשים. פעילות מעין זו צריכה להיות מלווה בתיעוד אינטנסיבי של הילדים. בתקופת הקורונה הכרחי ארגון מראש של סביבת הלמידה מחוץ לגן כך שלכל קבוצה יהיה את כל הציוד הדרוש לתיעוד הפעילות של הילדים. עיסוק מעין זה בתקופת משבר הקורונה רצוי שיישאר בגני הילדים גם אחרי שהמשבר יסתיים.
סיכום
לסיכום, לצד ההקלה שאנו חשים בשל שינויים במדיניות הבידודים במשרד החינוך שמביאה לצמצומם הגורף, חשוב כצוותי חינוך וכהורים שניקח אחריות ונגדיל ראש כדי להתנהל באופן שמקטין סיכון בהדבקה ומבטיח תנאים של אינטראקציות חברתיות רציפות עם ובין הילדים ולמידה משמעותית. התייחסתי בפוסט זה הן להיבטים כלליים כגון עטיית מסכמה והתחסנות והן להיבטים פדגוגיים כגון עבודה בקבוצות קטנות וריבוי של פעילות במרחב הפתוח. התייחסתי גם לשאיפה שעבודה בקבוצות קטנות וקבועות ולמידה מרובה במרחב הפתוח יהפכו לחלק מתמונת הפעילות במסגרות החינוך גם אחרי דעיכת מגפת הקורונה. התרשמותי היא שבמסגרות החינוך בגן ובבתי הספר נעשה באופן כללי מעט מדי בתחום זה. עם זאת, ישנן יוזמות מקומיות של מוסדות חינוך או רשויות ש"ניצלו" את משבר הקורונה כדי להנהיג עבודה חינוכית במרחב הפתוח (בירושלים ובחדרה לדוגמה) . נותר בעיניי להמשיך ולהנחות צוותי גנים ובתי ספר להתמיד בעבודה בקבוצות שיח וחקר קטנות וקבועות כדרך שגרה הן במרחב הפתוח והן בין כותלי מסגרות החינוך.