בתקופה האחרונה מעסיקה אותי מאוד השאלה מה הכי כדאי ללמד ילדים וסטודנטיות להוראה כדי שייטיבו להתמודד עם אתגרי אי הוודאות של החיים הצפויים להם. מה שקרוי "כישורים של המאה ה- 21". בסמסטר האחרון (אביב תשפ"ב) לימדתי קורס כזה בתואר השני במערכות מנהל לגיל הרך במכללת אחווה. לימדתי קורס דומה לפני כחמש שנים בתואר השני במכללת לוינסקי. הבעיה בהוראה בקורסים כאלו היא בעיניי איך להימנע מדקלום קלישאות. איך להביא גננות ומורות, ובעקבות זאת ילדים, להיטיב להתמודד עם אתגרים, עם בעיות ועם קשיים תוך שהם ממשיכים להיטיב לתפקד, וזאת מתוך אמונה ביכולת שלהם להתמודד עם קשיים ובעיות.
ניתן למצוא רשימות שונות המתייחסות לכישורים נדרשים במאה ה- 21. נכללים בהן פתרון בעיות, יצירתיות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, תקשורת בין אישית, אוריינות טכנולוגית\דיגיטלית, אוריינות מידע, גמישות ו"הסתגלותיות", רגישות תרבותית. העניין הוא שבעיניי אין ללמד את הכישורים האלו באופן דידקטי כל אחד בנפרד. אלא יש להשקיע מחשבה כיצד הפעלה וטיפוח הכישורים מוטמעים בתוך פעילויות בחיי היומיום, בלמידה בתחומי הדעת השונים במסגרות החינוך.
מבין כל אלו מרכזית וחשובה בעיניי היא היכולת לזהות ולפתור בעיות. לפתרון בעיות הקדשתי בעבר ואקדיש גם בעתיד פוסטים. בפוסט זה אני מבקשת להתמקד בהתמודדות עם טעויות (על ידי הלומד ועל ידי הסביבה. במקרה של ילדים צעירים: הורים, גננות ומורים) בהיבט אחד הכרוך בתהליך הלמידה, ונכלל לעתים קרובות בתהליך ההתמודדות עם בעיות. חשוב מאוד בעיניי (ראו גם את המאמר המעניין מאת Janet Metcalfe בשם Learning from errors) ללמוד להתייחס לטעויות כהזדמנויות למידה, לא כאל משהו שכדאי למנוע בכל מחיר.
אנשים טועים. ילדים טועים. זה חלק מהטבע האנושי. אי אפשר ללכת על בטוח. לכן כדי לעודד ילדים ומבוגרים ללמוד, להעז ליזום ולעשות, להעז להתמודד עם הלא נודע ועם אי וודאות. הכרחי ללמד ילדים שזה בסדר לטעות ושטעויות ניתנות לתיקון ושניתן ללמוד הרבה מכל התהליך. ניתן לדמיין ילדה או ילד מרכיב פאזל חדש המורכב מחלקים רבים, בנושא שמעניין ומסקרן אותם. תהליך הרכבת הפאזל החדש כרוך תמיד בניסיונות מוטעים להתאים חלקים, באלימינציה של אפשרויות עד שהולכת ונבנית התמונה השלמה. תהליך הניתוח (הטבעי) של הטעויות (למשל, מה הטעה אותנו? הניסיון להתאים לפי צבע בעוד שהתבקש להסתכל על הצורה, או להיפך) מלמד אותנו הרבה. החוכמה בהרכבת פאזלים (בקרב צעירים ומבוגרים) היא להתמודד כל פעם עם פאזלים אחרים ולא להרכיב שוב ושוב רק פאזלים שאנחנו יודעים כבר בעל פה איך להרכיב אותם. הדבר נכון לא רק לגבי פאזלים אלא גם לגבי ניסיונות ראשוניים לקרוא, לפתור תרגילים בחשבון, לזהות מדינות על המפה ועוד ועוד.
כדי לעודד ילדים להעז ללמוד הכרחי ללמד אותם לקבל את הטעויות שלהם, לנתח את הטעויות ולתקן אותן. לשם כך הורים ומבוגרים צריכים לקבל את הטעויות של עצמם. להדגים לילדים באופן טבעי עשיית טעויות ותיקונן. להגיד בקול רם: "טעיתי, אני צריכה לתקן". לבסוף מבוגרים (הורים וגננות ומורים) הם אלו שמשמשים כמתווכים בתהליך ההתמודדות של הילדים עם טעויות.
אסטרטגיות תיווך מועילות הן התבוננות בעשייה של הילד, אפשור התנסות בטעויות. לאחר מכן, חשוב שהמשוב של המבוגר יתמקד בעידוד של ההתמודדות עם הטעות, בעידוד של התמדה בפתרון הבעיה, ובניסיון להבין מה היה מקור הטעות. חשוב להמעיט במשוב שמתמקד רק בתוצאה. "פתרון נכון לתרגיל, כל ההכבוד", או "הצלחת להרכיב את הפאזל". לא אחת התבוננות בתהליך העבודה עשויה לגלות שילד אחר פתר את התרגיל או הרכיב את הפאזל.
אסביר גם מדוע טעויות הן הזדמנויות להתנסות בלמידה. טעות היא חלון לתודעה של הילד, של הלומד. זיהוי טעות היא הזדמנות להבין איך הלומד פתר את הבעיה, מה היו ההנחות המוטעות שלו בתהליך; מידע זה מאפשר לתווך במצב טבעי ידע אשר יותאם למקור הטעות ויביא את הילד להבין טוב יותר את הבעיה שאיתה הוא מתמודד.
כדי לממש את התהליך המדובר חשוב ש:
- הילדים יקבלו את הטעויות של עצמם כדבר טבעי. ישנם ילדים פרפקציוניסטים שמאוד מאוד קשה להם להודות שהם ככל בני האנוש טועים. הפרפקציוניזם והקושי לקבל את הטעויות של עצמם עשויים להוביל להימנעות מהתמודדות עם אתגרים ועם מצבים שיש בהם אי-ודאות. ילדים כאלו יסוו את הקושי שלהם לקבל טעויות באמירות כגון :"המשחק החדש לא מעניין אותי", "התרגיל משעמם אותי" וכו'.
- הכרחי שהורים וגננות ומורים יראו בטעויות של הילדים ושל עצמם דבר טבעי ויהיו ערוכים להבין את מקור הטעות ולתווך בצעדים קטנים ומדודים לילד מידע ואסטרטגיות לתיקון הטעות.
- חשוב גם שנזכור שהטעות איננה המטרה. המטרה היא למידה מתוך קבלה של טעויות. לכן חשוב מאוד להוביל את הילדים (גם את הלומדים המבוגרים) למצב של תיקון טעויות.
מחקרים שנערכו בארה"ב ויפן חשפו הבדלים בגישה של המורים בשתי המדינות בהוראת חשבון וביחס שלהם לטעויות. מורים אמריקאים נטו להתמקד בתוצאה ולתת משוב המתמקד בתוצאה (לשבח תוצאה "נכונה" ולהתעלם מטעויות). מורים אמריקאים לא התעניינו בתהליך ולא עודדו את הילדים לנתח את הטעויות שלהם. ביפן נמנעו מלתת משוב על התוצאה, אלא התמקדו בתהליך פתרון הבעיות. מורים ניסו להבין יחד עם הילדים מה עמד מאחורי הטעות. לאחר מכן הם הובילו את הילדים לתיקון הטעויות מתוך הבנת מקור הטעות. בסופו של דבר הגישה היפנית מובילה ללמידה משופרת. במבחני מתימטיקה בין לאומיים תלמידים יפניים משיגים תוצאות הרבה יותר טובות במתימטיקה מאשר תלמידים אמריקאים.
היכן אנחנו בישראל ביחס לתהליכי למדיה וקבלת טעויות? אני לא מכירה מחקרים שנעשו בישראל בנושא. אבל מהתרשמותי רבים מהמורים וההורים בישראל נוטים להתמקד בתוצאה יותר מאשר בתהליך. כבר בבית ספר יסודי ילדים נמדדים לפי התקדמותם בחוברות בלי להתעכב על תהליך פתרון הבעיות. תשומת לב ניתנת למשימות מוצלחות יותר מאשר לתהליך. עם זאת, דעתי היא שחשוב יותר שכל אחד יבדוק את עצמו ואם יש צורך יתקן את גישתו לטעויות כך שיאפשר לעצמו ולילדים לקבל טעויות ולתקן אותן, מאשר שנמתין לממצאי מחקר שמאפיינים את ההתמודדויות הישראליות בנושא.
אסיים באזכור של סיפור עם סיני עתיק המופיע בספר הנהדר "העציץ הריק" של דמי. סיפור זה איננו מתמקד באופן ישיר בטעויות שהלומד עשה אלא ביכולת להודות באי הצלחה. אי הצלחה שבמקרה של הסיפור החכם הזה איננה פרי של טעות של הלומד, אלא בכשל מובנה שבא ללמד לקח. בסיפור מסופר על כך שקיסר הממלכה העמיד את כל צעירי הממלכה במבחן. הוא חילק זרעים לכל ילד וילדה ברחבי הממלכה, והכריז על תחרות: מי שיצליח להנביט את הזרעים ולגדל את הפרחים היפים ביותר, ייבחר להיות יורשו. כל ילדי וילדות הממלכה חזרו לבתיהם והחלו לטפח את הזרעים שקיבלו. כך גם הילד פינג.
יום המבחן הגיע וכל ילדי וילדות הממלכה הציגו בפני הקיסר את פרי עמלם: תצוגה מרשימה של עציצים פורחים. רק פינג הופיע מבויש ומובך עם עציץ ריק. הוא טען בפני הקיסר שעשה כמיטב יכולתו וניסה בהתמדה להשקות ולטפח את הזרע שקיבל אבל ללא הועיל. פינג הוא זה שהוכתר כיורש הקיסר בשל יושרו. הסתבר שחלוקת הזרעים הייתה מבחן יושרה והתמדה של היורשים הפוטנציאליים. לילדים חולקו זרעים "מבושלים" שלא היה סיכוי שינבטו. רוב הילדים והילדות, כולם מלבד פינג, בחרו להתמקד בתוצאה ולא בתהליך ורימו, החליפו את הזרע המקורי. רק פינג בחר להתמודד ביושר עם אי הצלחתו להנביט את הזרע מתוך אמונה בכך שהוא אכן עשה כמיטב יכולתו.
סיפור העם הסיני יפה ומלמד. הבעיה "הקטנה" היא שלא בסין של היום ולא במקומות רבים אחרים בעולם "קיסרים", הורים ומורים מתנהלים לפי הנורמות ה"פות המוצגות בספר. עם זאת, מי שמאמין באמת ובתמים שבעולם האמיתי הודאה בטעות ותיקון טעות הם הם הדרך להצליח ולהתקדם, מוזמן ליישם זאת בחלקת האלוהים הקטנה שלו, בבית ובמסגרות החינוך.
תודה לך פרופ' קלודי טל על הפוסט החדש החשוב!
ואכן כנאמר; "מי שלא עושה / מנסה; לא טועה"!
ועל כולנו, כ"א בתחומו, לפעול בגישה מערכתית, שתאפשר להפוך כל כישלון ו/או תקלה "למנוף" חיובי ובונה, המעודד את לימודי הלקח והשיפור!
בברכה,
אשר וינשטיין, משורר עברי
ויזם חברתי
רשומה מעניינת מאוד על חשיבות הלמידה מטעויות בחינוך.
וללא קשר ולתשומת לבך: התמונות אינן מופיעות בקריאה במחשב (דפדפן כרום), אלא כמרווחים בין הטקסטים. הן ניתנות לצפייה רק בטלפונים ניידים (לפחות במערכת הפעלה אנדרואיד).
מאמר מעניין. תודה
עוד אוסיף שאחת השאלות המרכזיות שצריך לשאול מפעם לפעם סטודנטים ומורים: מהי למידה וכיצד היא מתרחשת…
והדבר הנוסף לצד למידה מטעויות – שהיא בהחלט חשובה, היא למידה וניתוח הצלחות. מה גרם להצליח? מה היו המרכיבים להצלחה…גם פה העיסוק בתהליך אך מפאן אחר.
תודה רבה על ההתייחסות. הפובט מתמקד בהביט אחד והוא הלמידה מטעויות לצד היבטים נוספים שאת מצביעה עליהם.