מטרת הפוסט להצביע על תופעה שאיננה מבורכת לדעתי, של מיתוג גישות חינוך כגון "חינוך מונטסורי", או "גישת רג'ו אמיליה". חשוב מאוד להדגיש שגישות אלה הביאו בשורה לעולם כשהוקמו ותרמו תרומה משמעותית לחינוך. מטבע הדברים אתייחס בפוסט זה בעיקר לחינוך לגיל הרך, אף שגישת מונטסורי איננה מתמקדת בימים אלה רק בחינוך לקבוצת גיל זו.
אחת התרומות המשמעותיות של שתי גישות חינוך אלה היא שהן תרמו להטמעת הגישה שטובת הילד, טובת כל ילד וילדה, קודמת לכול בחינוך. אלא שעם חלוף השנים, כמו תחומים אחרים בעולם המערבי, גישות אלה עברו מסחור מסוים והפכו למפורסמות ומושכות קהלים בזכות המיתוג שלהן. לעתים קרובות, מסגרות חינוכיות המזוהות עם המותגים (כגון מונטסורי ורג'יו אמיליה) הן אכן איכותיות. האיכות נובעת לדעתי מבחירה מוקפדת של צוות, מיצירת אקלים רגשי חיובי ובו קשרים טובים עם הילדים ובתוך הצוות, ממסגרת מסודרת וקפדנית של התפתחות פרופסיונלית ועבודת צוות המאפשרים למידה וצמיחה, ופעמים רבות מתנאי עבודה משופרים של הצוות החינוכי. החבילה הזו של המיתוג באה לעתים קרובות עם תשלומי הורים גבוהים ועם מסגרות חינוך שעלולות להגדיל פערים בין ילדים שיד הוריהם משגת לבין אלו שלא.
מיתוג הוא מושג מרכזי בעולם העסקי שמטרתו למשוך תשומת לב ולהביא לקוחות. הגדרת המיתוג הוא יצירת זהות ותדמית לעסק, חברה, גוף, ארגון, מוצר או אדם"(חיים בניסטי, "בלוגליינר").
אציג בקיצור נמרץ את הגישות החינוכיות: מונטסורי ורג'ו אמיליה (שהוצגה בעבר בבלוג הזה).
גישת מונטסורי ודרך התפתחותה
ההתפתחות של גישת מונטסורי משולבת מאוד עם ההיסטוריה האישית של ד"ר מריה מונטסורי (1870-1952), מייסדת הגישה. מריה מונטסורי נולדה באיטליה בתקופה שבה בנות ונשים היו נעדרות זכויות. נתמכת על ידי הוריה, היא השלימה תחילה תואר בפיזיקה ומתימטיקה בהצטיינות. בהמשך, לא מסופקת על ידי העיסוק במקצועות אלה, נרשמה לבית הספר לרפואה, שם התגברה על התנגדות רבה לשלבה כאישה בלימודים אלה. נאסר עליה להשתתף בלימודי אנטומיה שהיו כרוכים בניתוח גופות מתוך אמונה שלא מתקבל על הדעת שנשים וגברים ילמדו, יתבוננו וינתחו יחד גופות ערומות! היא סיימה את לימודיה והפכה לרופאה הראשונה באיטליה. בהמשך התמחתה בפסיכיאטריה וברפואת ילדים. היא ילדה בן אותו גידלה לבד כאימא יחידנית, בתקופה שהחברה המסורתית שבה גדלה הייתה מאוד לא סובלנית לתופעות אלה. מהפכנותה של מריה מונטסורי הביאה אותה להתבונן בילדים שעמם עבדה בבתי חולים (לרוב ילדי "חינוך מיוחד" בתחילת דרכה). מריה מונטסורי הגיעה למסקנה שילדים אלו לא זכו להזדמנויות נאותות לפתח את כישוריהם. יש לזכור בהקשר זה את המציאות בשדה החינוך באירופה ובכל העולם בתחילת המאה ה-20. בתקופות אלה החינוך נתפס יותר כאמצעי לעצב את התנהגויות הילדים לטובת החברה יותר מאשר לספק את הצרכים של הילדים ולדאוג להם כאינדיבידואלים. על רקע התבוננות ואינטראקציות עם ילדים היא פיתחה את גישת החינוך שלה שהייתה מהפכנית מאוד לזמנה.
חשוב גם לזכור שמונטסורי התכוונה לעצב גישת חינוך שתיטיב עם ילדים מוחלשים. היא התכוונה לאפשר להם למצות את הפוטנציאל שלהם. זאת בניגוד למציאות היום, שבה בחלק מהמדינות מסגרות החינוך הנושאות את שמה הן פרטיות, והורים נדרשים לשלם שכר לימוד גבוה על מנת לאפשר לילדיהם ללמוד בהן. חשוב גם לציין שישנם מקומות בעולם (בארה"ב למשל) שבהם בתי ספר ציבוריים המשרתים אוכלוסיות מוחלשות אימצו את הפילוסופיה החינוכית של מריה מונטסורי (Lillard, 2013).
הרעיונות המיוחסים למריה מונטסורי שהניעו את הפדגוגיה שלה
א. הילדים סקרנים ומונעים על ידי מוטיבציה אינטרינזית ללמוד;
ב. ילדים אינם פוחדים מכישלון ווהם ערוכים להתנסות שוב ושוב במשימות עד אשר הם שולטים בהן;
ג. למידה נתפסת כמקור לסיפוק, והיא מחייבת התנסות רב חושית (חזותית, שמיעתית, תנועתית, מגע);
ד. ילדים מפתחים את יכולותיהם באמצעות התנסות בעזרים דידקטיים מדורגים המותאמים ליכולותיהם האישיות.
אלו העקרונות העומדים בבסיס גישת מונטסורי בתקופתנו (נעזרתי במאמרים של Gentaz & Richard',2022):
- גננות, גננים, מורים ומורות העובדים במסגרות מונטסורי מוכרים על ידי Association Montessori International(AMI);
- מעט ילדים באחריות כל מחנכת;
- כיתות/גנים רב גיליים (לרוב חטיבה גילית לידה עד שלוש, שלוש עד שש, שש עד תשע, תשע עד שתים עשרה);
- עזרי למידה מובנים שמתוכננים לספק משוב לילדים על נכונות דרכי ההרכבה שלהם כך שיוכלו לתפקד ללא עזרת מבוגרים;
- היעדר שימוש בציונים והערכות פורמליות (כאשר מדובר בתלמידי בית ספר), בחיזוקים חומריים ובעונשים;
- סביבה המאפשרת לכל ילד להתרכז לזמן ממושך;
- חשוב לציין שמונטסורי התעלמה מחשיבות הדמיון בהתפתחות הילדים. הנטייה הייתה להפנות ילדים העסוקים במשחק כאילו להתנסות ממשית פונקציונלית במקום בהפלגה לעולם הדמיון. זאת אומרת, במסגרות חינוך מבוססות על הפדגוגיה של מונטסורי הסביבה בנויה כך שאינה מעודדת משחק סוציו דרמטי (Lillard, 2013);
- חשוב גם להכיר בכך שמוטנסורי עצמה נמנעה ממיתוג גישתה ולכן ב"שטח" ניתן למצוא מסגרות חינוך המצהירות על יישום גישת מוטנסורי על אף שהן לא בהכרח דבקות בכל עקרונות גישתה החינוכית (Lillard, 2013).
מסגרות החינוך המבוססות על גישתה של מונטסורי מעודדות בחירה של פעילויות על ידי הילדים, אבל בכל מה שקשור לביצוע המטלות הנבחרות על ידי הילדים, הם מתועלים להתנהלות לפי מדרג פעילויות שנקבעו מראש. לדוגמה, אם ילדים בוחרים לנגב את השולחן או לעסוק בהרכבה המתמקדת בהכרת צורות הנדסיות, עליהם לבצע משימות אלה לפי סדר שנקבע על ידי המחנכים והחומרים המוגשים להם. במסגרות חינוך לגיל הרך הדבקות בעקרונות גישת מונטסורי מוצעים לילדים סטים של משחקים דידקטיים מתוך אמונה שההתנסות האקטיבית שלהם תוביל אותם ללמוד ולהפנים את המושגים (הקשורים למוזיקה, מתימטיקה, אוריינות). גננות, גננים, מורות ומורים האמונים על הגישה לומדים כיצד להנגיש עזרים דידקטיים לילדים על מנת להביא להתנסות חופשית שלהם עם אותם עזרים ללא התערבות נוספת של המבוגר. זאת ועוד, ילדים אינם יכולים לבחור בעזרים דידקטיים שלא הוצגו להם קודם על ידי המחנכת (Lillard' 2013).
Gentaz & Richard(2022) בדקו באמצעות ניתוח ממצאים של מחקרים המעידים על קשרים בין למידה במסגרות חינוך הדבקות בגישתה של מונטסורי לבין כישורים קוגניטיביים, לשוניים וחברתיים של ילדים שהשתלבו במסגרות אלה. מסקנותיהם הן שהממצאים אינם חד משמעיים באשר לאפקטיביות של הלמידה בהשוואה לגישות הוראה "רגילות". הקושי להסיק מסקנות חד משמעיות נובע גם משיקולים מתודולוגיים שקשורים למחקרים הנסקרים. מקור נוסף לקושי להסיק מסקנות נובע ממידת הדבקות של המסגרות הנסקרות בעקרונות המקוריים של גישת מונטסורי.
על גישת רג'ו אמיליה ודרך התפתחותה (בהתבסס על פוסט קודם שכתבתי)
הרקע על מערכת החינוך הציבורית לגיל הרך ברג'ו אמיליה לקוח מההוצאה שלישית של הספר The Hundred Languages of Children. רג'ו אמיליה היא עיר קטנה (כ-150.000 תושבים) בצפון איטליה. יש בעיר מסורת דמוקרטית ארוכת ימים. יש בה מסורת של הקפדה על ערכים של קהילתיות וסולידריות. התושבים מעורבים בנעשה בעיר. המודעות לאזרחות וזכויות אזרח ולזכויות בכלל גבוהה ביותר. נראה לי שהמילה זכויות היא המושמעת ביותר בקרב מחנכות רג'ו וכך גם המילים השתתפות וסולידריות (שלושתן בנוגע לעשייה של ילדים ומבוגרים כאחד). העיר מוכרת כעיר שיש בה תעסוקה מלאה, שיעור פשיעה נמוך במיוחד, ממשל מקומי מסור לאזרחים ומוערך על ידם (אין זה דבר מובן מאליו שהממשל ברשויות המקומיות קשוב לצורכי האזרחים ומוערך על ידם- באיטליה עצמה וגם לא במדינת ישראל). באזור אמיליה (מעל ומעבר לעיר עצמה) מסורת של שיתופי פעולה "אופקיים", לא היררכיים, של יצירת שיתופי פעולה, סולידריות, הדדיות. זאת בניגוד ליחסים של סמכותיות פורמאלית של השלטון ותלותיות בו מצד האזרחים (עמודים 8-9). ישנו עידוד שאזרחים ישמיעו בגאון את קולם כדי לקדם זכויות של עצמם ושל קבוצות שאותן הם מייצגים. הנטייה לעידוד של קולקטיביזם נעוצה בעבר של האזור, החל מהמאה ה-14. זהו הרקע שבו פועלת מערכת החינוך של רג'ו אמיליה.
מערכת החינוך של רג'יו אמיליה כוללת כ- 33 מסגרות חינוך לילדים מלידה עד 6 (מעונות יום וקומפלקסים של גני ילדים) ובית ספר יסודי אחד צמוד למבנה המעניין של המרכז הבין-לאומי מלאגוצי. יצוין גם שיש ברג'ו אמיליה מסגרות חינוך לגיל הרך שאינן משתייכות ל"רשת" המוכרת בארץ ובעולם כרשת החינוך של רג'ו אמיליה. עם זאת, כל ה"רשת" הזו של מסגרות חינוך לגיל הרך של רג'ו אמיליה היא חלק ממערכת החינוך הציבורית בעיר (לצד "רשתות" אחרות).
סוזנה מנטובני (Mantovani) מאוניברסיטת מילאנו נחשבת למומחית לחינוך האיטלקי לגיל הרך. היא מגדירה פדגוגיה כ"מסגרת מושגית שבאמצעותה אנחנו חושבים על חינוך -[מסגרת] שצומחת הן מתוך ההקשר התרבותי הלוקלי והן מתוך הפריה הדדית בין כוחות, פרדיגמות ופרקטיקות חיצוניים" (עמ' 10).
להלן "רעיונות גדולים" שעומדים בבסיס החינוך לגיל הרך באיטליה, כפי שהללו מוצגים על ידי מנטובני בתוך הספר The Hundred Languages of Children (עמ' 10):
- ראייה הוליסטית -קונסטרוקטיביסטית של הילד ושל התפתחותו (הכוונה להבין את הילד כבן אדם שלם לא כישות מחולקת לתחומי תפקוד וכזה שבונה בתודעתו באמצעות דיאלוג עם הסביבה את הידע שלו על העולם);
- הרעיון שקיימות "מאה שפות"- מאה אינטליגנציות ודרכי הבעה בקרב ילדים ומבוגרים;
- הדגשת החשיבות של האסתטיקה ושל הסביבה הפיזית;
- מתן תשומת לב להשתתפות ומעורבות של משפחות, אזרחים ופוליטיקאים במעשה החינוכי;
- הדגשת והבטחת הכלה, שילוב ואינטגרציה כ"דרך המלך" להתמודד עם מגוון של סוגי שונות בקרב הילדים, המשפחות והצוות;
- החתירה להבטחת נגישות אוניברסאלית לשירותי חינוך וטיפול, עבור כל הילדים וכל המשפחות מהלידה ועד בכלל.
"רשת" רג'יו אמיליה, , החלה את דרכה בעיר שנושאת את אותו שם אחרי מלחמת העולם השניה. מאלאגוצי ( Malaguzzi-1920-1994) נחשב לאב הרוחני של ה"רשת" ולפני הקמתה שימש כמה שנים כמורה. מלאגוצי קידם ברג'ו אמיליה של אחרי מלחמת העולם השניה חינוך דמוקרטי שחותר לכך שכל ילד ומשפחה ירגישו שייכות לקהילה, ותרם ליצירת תרבות של סולידריות, אחריות והכלה. הוא קידם דיאלוג בין אנשים ויחסים בין-אישיים שוויוניים ומכבדים, להבדיל מיחסים היררכיים.
העקרונות הפדגוגיים בבסיס גישת רג'ו אמיליה
א. הלמידה היא שיתופית וילדים לומדים באמצעות שילוב של הכוונה עצמית ושיח עם עמיתים ומבוגרים;
ב. למידה באמצעות פרויקטים המתמקדים בשאלות ועניין של וקבוצות ילדים קטנות; הקוריקולום צומח והגננת מנחה את השיח הקבוצתי;
ג. קשרים בין אישיים עם ילדים, מבוגרים ונציגי הקהילה תופסים מקום מאוד מרכזי בגישה;
ד. ילדים בני אותו שנתון משויכים לרוב לאותה כיתת לימוד;
ה. דגש רב מושם על זוכויות הילד, אזרחות קשר עם הקהילה.
השוואה שטחית בין שתי הגישות
מעניין לציין ששתי הגישות צמחו באיטליה. מונטסורי בתחילת המאה ה-20 ורג'ו אמיליה אחרי מלחמת העולם השניה. שתי הגישות מתייחסות אל הילד כאל בן אדם שלם, ומכוונות על ידי העמדת הילד במרכז העשייה החינוכית ועידוד לכך שהילדים ייהפכו לחברים משמעותיים בחברה שבה הם חיים וויממשו את הפוטנציאל שלהם מתוך קיום יחסים הרמוניים עם קהילותיהם.
בגישה של מונטסורי סביבת הלמידה מובנית יותר וישנו קוריקולום סדור ומזוהה עם הגישה. בגישת רגיו אמיליה, אין קוריקולום מוגדר מראש. מדובר בגישה חינוכית. ובשונה מגישת מונטסורי אין תהליך רישוי המזהה את המורים עם הגישה. עם זאת, מתוך ניסיון אישי ניתן לומר שהסמינרים המקצועיים המתקיימים ברג'ו (שהשתתפתי באחד מהם) הם יקרים למדי. זאת ועוד, הבנתי שגישת החינוך הקונסטרוקטיביסטית המוצגת ברג'ו אמיליה מתקיימת במקומות נוספים בצפון איטליה ללא המיתוג והפרסום הפורמלי (במקומות כמו מודנה לדוגמה).
סיכום
לסיכום, בפוסט זה אני מציגה עקרונות של שתי גישות מרכזיות (מונטסורי ורג'ו אמיליה) שהפכו מאוד מבוקשות בעולם ומוערכות בישראל. שתי הגישות עוצבו באיטליה -האחת בתחילת המאה ה-20 והאחרת אחרי מלחמת העולם השניה. המניע המרכזי של מעצבי שתי הגישות היה רצון לתת ביטוי ממשי לאמונה בזכויות הילדים לקבל חינוך איכותי ותנאים שיאפשרו להם לבנות לעצמם חיים איכותיים עבור עצמם וקהילותיהם. תפיסות אלה המדגישות את זכויות הילדים לא היו נפוצות בתקופה שבה עוצבו הגישות החינוכיות. ראוי לציין שמריה מונטסורי פעלה רבות להפצת תפיסותיה החינוכיות לטובת ילדים מסביבות מוחלשות.
בנוסף, שתי התיאוריות האמינו בהתפתחות הילד כאדם שלם. גישות אלה נבדלות באשר למידת המובְנות של הקוריקולום ולתפקיד המבוגר והתיווך של המבוגר בלמידה. בעוד שגישה של מונטסורי מודגשת העצמאות של הילדים ותפקיד המבוגר להנגיש לילד סביבה שיהפוך את התיווך של המבוגר לבלתי חיוני, בלמידה בגישה של רג'ו אמיליה הקוריקולום פתוח ומתעצב עם הילדים על רקע סביבתם, הלמידה איננה מובנית אלא פרויקטלית וצומחת. למבוגר מיוחס תפקיד חשוב בתיווך ויצירת תנאים של שיח מצמיח למידה בין ועם הילדים.
חלק מהרעיונות והעקרונות של שתי הגישות הפכו במידה רבה לעמדה המוצהרת של החינוך האיכותי במדינות רבות. זכויות הילד, אמונה ביכולת של הילד להניע תהליכי למידה, הדגשת הבחירה בלמידה הפכו לעקרונות מקובלים. למידה פרויקטלית כחלק מקוריקולום צומח הפכה לשאיפה ברבים מהמקומות (כולל בישראל: בתפיסת הגן העתידי המקודם במשרד החינוך למשל) אבל לא תמיד ממומשת.
יצוין גם שלא בוצעו מחקרי אורך המנסים להצביע על תרומת גישת רג'ו אמיליה להתפתחות ולהישגים הלימודיים של הילדים. הממצאים הנוגעים לתרומת הקוריקולום המובנה המזוהה עם מונטסורי אינם חד משמעיים. הבעיה בעיניי איננה עם הגישות עצמן אלא עם הפיכתן למותגים (בניגוד אולי לשאיפות המייסדים שלהן מוטנסורי ומלגוצי). נשאלת השאלה מה מביא מערכות חינוך עירוניות והורים לבחור במסגרות אלה? הדבקות בעקרונות הפעולה שלהם, או היותן גישות "מפורסמות", המותג או הרצון שהילדים יהיו במסגרת חינוך טובות? במסגרות החינוך הממותגות יש יותר אנשי צוות ותנאי העבודה של המחנכות והמחנכים טובים יותר. זכותם של הורים לבחור במסגרות החינוך האיכותיות בעיניהם עבור ילדיהם. במיתוג של הגישות יש בעיניי שתי בעיות: 1. בחירה אפשרית במסגרת החינוך בשל היוקרה ולאו דווקא בשל עקרונות חינוכיים (האם אנחנו רוצים כהורים סביבה מובנית מאוד עבור הילדים במאה ה-21?); 2. בעיה חברתית במקומות שבהם גנים ממותגים הינם גנים פרטיים. שכר הלימוד הגבוה עלול להביא לכך שילדים רבים אינם יכולים להתקבל לגנים אלה.
האפשרות העדיפה בעיניי היא לשקוד על כך שמערכת החינוך הציבורית תיישם בתוך מסגרות החינוך שלה עקרונות המיטיבים עם הילדים משתי הגישות (כמו הדגשת הילד כבן אדם שלם; הדגשת ההתנסות הפעילה של הילדים בתהליך הלמידה; למידה פרויקטלית תוססת ושיטתית בקבוצות קטנות כמו ברג'ו). אציין דבר נוסף. לילדים מסוימים מאפייני גישה מסוימת עשויים להתאים יותר מאשר לילדים אחרים. מובְנות עשויה להיטיב עם חלק מהילדים בעוד קוריקולום פתוח עשוי להיטיב עם אחרים. לכן אני מציעה שהבחירה במסגרות החינוך תהיה מושכלת ולא תתבסס רק על שיקולי יוקרה של המסגרת החינוכית. ברמה של רשויות מקומיות הדאגה חייבת לדעתי להיות לבניית חינוך איכותי לכל הילדים ולא רק לאלו שהוריהם יכולים לשלם שכר לימוד גבוה.
אזכיר לבסוף את גישת אורנים לחינוך לגיל הרך שאף היא מתבססת על אמונה ביכולותיו של הילד ועמידה על זכויותיו. גישת החינוך הקיבוצי לגיל הרך אשר התפתחה באורנים באה אף היא בדומה לשתי הגישות האחרות המוצגות בפוסט לתת מענה לצרכים מקומיים. גישה זו התפתחה גם היא בעשורים הראשונים של המאה ה-20. היא הדגישה למידה מהחיים עצמם כפי שהתבטאו בקיבוצים שבהם חיו הילדים; על כן הודגש קשר עם הקהילה מתוך הבנה שסיורים בקהילה עשויים ללמד את הילדים על המקום שבו הם חיים. גישה זו ראתה בילדים אנשים שלמים ובשלביו הראשוניים ההדגשה של ערך הקהילה באה על חשבון תפיסת החשיבות של הקשר המשפחתי, ועל כך נמתחה ביקורת על הגישה. גישת אורנים השפיעה על החינוך בישראל והיא דוגמה של גישה משפיעה במעגלים רחבים על החינוך מבלי שממשיכות וממשיכי דרכם של המייסדות והמייסדים חשבו "למתג" אותה. הכתיבה על גישת החינוך הקיבוצית שצמחה באורנים נשארה מקצועית ולא עברה להערכתי תהליך של מסחור, מגמה שאני מברכת עליה.
מאמר מאוד מענין ובאמת מקיף את העקרונות של שני הסגנונות,אך דבר אחד אותי מקומם מאוד והוא יותר לגבי שיטת מנטסורי, הרבה מערכות חינוך, גני ילדים לרוב מפרסמים שהם עובדים בשיטה,אך הצוות שלהם ללא הכשרה מתאימה או ד
שרק אחת מהצוות למדה/יודעת ומפרסמים שעובדים על פי השיטה וגובים כסף רב וההורים משלמים, מוסיפים ריהוט, עזרי לימוד מונטסורים אך לא יודעים מה רציונאל השיטה.
לגבי השיטה השנייה שהיא שיטה שהלוואי ויכולנו לעשות ולעבוד כפי שהם עובדים באטליה שיטה זאת כמעט ולא מוכרת אצלנו בארץ אולי מספר קומות ,
רוצה לציין שאוהבת לקרוא את המאמרים שלך
תודה רבה לך על כל הידע, בברכה נירה וייס
תודה רבה נירה על ההתייחסות. שמחה שמתאפשר דיון בסוגיה. קלודי
פרופ' קלודי יקרה, ראשית כל הכבוד לך על "פתיחת הצוהר" לגבי שתי גישות החינוך הנדונות ובכלל זה גם בהצגת חסרונותיהן(!) מול יתרונותיהם ובעיקר בתחומי מתכונות "המיתוג הממוסחר", הפוגע בעיקר בשיוויון ההזדמנויות הנובע מכך!.
לדעתי ראוי לאמץ בגישה רב תחומית ורב מערכתית, את היתרונות ולמזער את מכלול החסרונות הנוגעות במיסחור השיטות הנדונות, כל זאת, בין השאר, במתכונת התאמת המערכות הממוחשבות מחו"ל, למציאות הישראלית, המוצגת במושג הניהולי עסקי של "גיור מערכות" וזאת כמתקיים, בין השאר, בתוכנית "אורנים", אשר זכיתי להיחשף אליה רק כעת, מהדיון ב"פוסט" מכונן זה.
בברכה ✍️ אשר וינשטיין
משורר עברי ויזם חברתי
תודה רבה אשר על ההתייחסות ועל כך ששיתפת את הפוסט.
פרופסור קלודי טל היקרה,
פוסט מרתק המציג את עיקרי עקרונות שתי הגישות.
אני מחזקת את דברייך, שאין גישה אחת המתאימה יותר- כמו תמיד בחינוך ניתן וצריך לעשות חיבורים/התאמות למרחבי החיים ולקבוצה.
עוקבת אחר פרסומייך, יישר כח!
תודה על פוסט מקיף ומעניין. המסחור אינו רלוונטי אם בבסיסו קיים קידום מסגרות מכוונות מחשבה על הילד והקהילה. כל משפחה צריכה לבדוק את מידת האותנטיות בכל מסגרת חינוך ולהשתייך מטעמים של טובה ולא פופולריות. ואם יוצא שגישות נהדרות הופכות פופולריות, אדרבא.
תודה רבה על ההתייחסות ומסכימה עם רוח הדברים שכתבת. קלודי
קראתי בעיון ובעניין את נקודות המבט שלך על 2 הגישות וההרחבה הקצרה על הגישה הקיבוצית שנולדה וצמחה אצלנו בארץ.
הלוואי ובמקומותינו נמשיך להיות בהתבוננות, בלמידה ובחליפין עם הגישות השונות ונמשיך לפתח ולהתפתח.
בתור מי שהקימה, למדה,התפתחה וניהלה שנים רבות מערכת חינוכית לגיל הרך( משנה ועד גיל חמש) בעיר גדולה- שהייתה לצערי שנים רבות עוינת ופוגענית כלפי גנים פרטיים -עבדה נחשפה ולמדה את הגישה הקיבוצית ומרגע שנחשפה לרגיו, בחרה ללמוד, להעמיק,להיות אתה בדיאלוג ולבקר במקום -גם איתך- מספר פעמים, גם עם חלק ממחנכי המערכת על מנת לקבל השראה, אופק ונשימה: זכיתי לראות ולחוות- כן זה אפשרי! לחנך ל- ועם ערכים, תוך החזקת מצפן של ״ אתיקה של שונות״ ומגוון ככוח! לחנך בשותפות והשתתפות עם ילדים וקהילה; לחנך לחשיבה, ליצירת הסכמה; לראות את האחר, לא לפחד מקונפליקטים ולראות בהם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות…).
ניסיתי בכל מעודי להחזיק את המצפן של הגישות אליהן נחשפתי וליצור מקום ראוי וטוב לילדים הורים ואנשי צוות- וליצור קהילה שנמצאת יחד בצמיחה ובהתפתחות.
זה אכן דרש מאתנו משאבים, השקעה של זמן, משאבים כספיים, מאבקים עם שכנים שכונה ועיר וכן ההורים היו מושקעים אתנו בחינוך, השתתפו, לקחו חלק-גם כלכלית- בחינוך של ילדיהם וזאת כי העיר לא קבלה בסבר פנים אוהדות ויפות או אחראיות את אזרחיה הצעירים.
אדגיש כאן כי עם השנים גם בתור אימא לחמישה, מחנכת ויועצת חינוכית פגשתי ״מיתוג״ ו״מסחור״ שהחל בשמות כגון ״ גני אמנויות״ וגני עלית למיניהם שהבטיחו להצמיח את ראשי הממשלה, המתמטיקאים, שחקני השחמט והרופאים הבאים. אכן פגשתי גנים שהשתמשו בשמות של גישות שונות, לרבות ״ הגישה הקיבוצית״ (!) ושביקור אחד עם עין פקוחה ואוזן פתוחה, הבהירו שמדובר ב-fraude הונאה ולצערי לעיתים בכסות יפה לסביבות חינוכיות לא ראויות.
הגישות שהזכרת מבוססות על ערכים, על הומניות, מחויבות ואחריות גדולה להתפתחות האדם, על הכלה קהילתיות ועוד. להכניס את המושג מיתוג, פוגע ומצמצם והיה ניתן לבחור דלת כניסה אחרת להציג את כל היופי שבהן. למשל על ידי ציון שיש ערים במדינה, בהן הרשות לקחה על עצמה להביא מחנכות שנחשפו לגישות ונכונות להביא ולפעול עם מצפו הגישות בחינוך הציבורי; אשרינו ונראה תנועה זו הולכת ומתפתחת. ו-משאלה אחרונה, שהרשויות ייתנו יד לגנים הפרטיים, יכירו בנחיצות שלהם וייתמכו את התמקמותם וקיומם גם בערים הגדולות, כך שהם יוכלו להתקיים תוך השקעה של משאבים, צוות גדול, צוות לומד, תשתיות מזון לגוף ולנפש, שותפות והשתתפות, יצירת קונטקסטים של למידה וחיים מעניינים, אסתטיים ומגרים… במחירים ידידותיים לכל כיס.
מאמר מרתק! כמו כל מאמר שלך.
מעניין לשמוע המשך,למשל על הגישה האנתרופוסופית
תודה על ההתייחסות. אחשוב על זה…