המשבר במערכת החינוך, שמביא לפרישה מוגברת של מורות, מורים וגננות, עמוק וסיבות רבות לו. טיפול שורש בבעיות היסוד של מערכת החינוך הכרחי וקשה להאמין שיוכל להתבצע בזמן כהונתה של ממשלת המעבר הנוכחית. בעיות השכר של מורות, מורים וגננות, בעיקר של אלו שרק נכנסים למערכת, אמיתיות ודורשות פתרון מושכל. אבל בפוסט זה אני מבקשת להבליט היבט אחר של המשבר במערכת החינוך- היבט שקשור לאיכות הקשרים בין הורים (שזה בעצם אנחנו, רוב הציבור בישראל) לבין גננות ומורים בכלל, הקשרים של כל אחד מאיתנו עם הגננות והמורים של ילדיהם בפרט. לא אחת אני שומעת גננות ומורות אומרות שהתנהלות ההורים מולן בוטה, מאיימת ומהווה את אחד ממקורות הקושי בתפקודן. פוסט זה קורא אפוא להורים לעשות חשבון נפש בכל הנוגע להתייחסותם לגננות ולמורות ולמורים של ילדיהם. אבל, וזה אבל גדול ואמיתי, בלתי נמנע גם שגננות ומורים שנשארים במערכת ומנהלות ומנהלי בתי ספר יחשבו על פעולות פרואקטיביות שעליהם ליזום כדי ליצור תשתית של שותפות אמיתית ועובדת גם ברגעי משבר עם הורי הילדים. הצורך בבניית שותפות אמיתית בין הורים לגננות, מורות ומורים הכרחית בכל מקרה ללא קשר לשכר המשולם לגננות, מורות ומורים על ידי משרד החינוך. בניית ושמירת השותפות בין הורים לגננות, מורות ומורים זה משהו שיש לעבוד עליו לקראת שנת הלימודים תשפ"ג בלי קשר הסכמים שייבנו בין האוצר לבין הסתדרות המורים. אזכיר גם שההחלטה לכתוב את הפוסט התגבשה במהלך שיחה בנושא חלוקת האחריות בין הורים למורים, עם חברתי מיכאלה כדורי-שלזק, ראש התוכנית הנכנסת לתואר שני בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.
הקשר לגיבוש תובנותיי
אספר קצת על ציוני דרך בתהליך גיבוש תובנותיי בנוגע לקשר הורים, גננות ומורים. בשנת 1988 כתבתי ספרון שכותרתו הייתה "מדריך לעבודה עם הורים במסגרות חינוך לגיל הרך" בהוצאת שרה בץ. ספרון זה זכה לביקוש רב ויצאה מהדורה נוספת שלו בשנת 1993. בספרון באה לידי ביטוי ההבנה שלי שטיפול וחינוך בילדים צעירים (עמדתי אז בראש המגמה לגיל הרך במדרשה להכשרת עובדים חינוכיים-סוציאליים מטעם משרד העבודה והרווחה) הם בלתי אפשריים ללא בניית שותפות עם הורי הילדים. כתיבת הספרון התלוותה להכנסת קורס בנושא עבודה עם הורי" בהתחלה בהכשרת המטפלות ומנהלות היום ובהמשך גם בהכשרת הגננות במכללת לוינסקי לחינוך שבה התחלתי ללמד בשנת 1989. בהמשך, בשנת 2004 כתבתי מאמר בכתב העת "הד הגן" בשם "הורים עליך, גננת", שהרעיון המרכזי שלו היה שעל גננות ומורות להפנים שבין אם הן אוהבות או לא אוהבות את המצב, הן חייבות לקחת את הורי הילדים בחשבון בעבודתן. כתבתי גם על תחושת האיום שחשות וחשים מורות, גננות ומורים מצד הורי הילדים. תחושת איום שפוגעת ברווחה הרגשית של המחנכים, עלולה לשבש את תפקודם ובסופו של דבר אינה מיטיבה עם הילדים. המסר הכללי של המאמר ההוא, מסר שאני מאמינה בו גם היום, היה שבכל מקרה, עבודה מקצועית עם הורי הילדים מחייבת אמפתיה וניסון להבין סיטואציות, גם אם הן טעונות, מתוך הפרספקטיבה של הורי הילדים. אמפתיה לא כביטוי של חולשה, או כניעה, אלא ככלי עבודה שבלעדיו לא ניתן להגיע לתקשורת טובה שמביאה לפתרון בעיות ולאווירה טובה בקשר המשותף שבמידה רבה נגזר על המחנכים וההורים כאחד.
בינתיים עיסוקיי המקצועיים והמשפחתיים בענייני קשרים בין מחנכים להורי הילדים הובילו אותי למספר תובנות נוספות. בשנת 2010 כתבתי יחד עם ד"ר תמר בר ממכללת לוינסקי לחינוך סקירה היסטורית הנוגעת לקשרים בין הממסד החינוכי ומסגרות החינוך לגיל הרך להורי הילדים, מקום המדינה עד המאה ה-21, כחלק מהכנת ספר שהיה תוצר הוועדה של האקדמיה הישראלית למדעים בנוגע לקשר בין הממסד החינוכי לבין הורי הילדים בגיל הרך שנערך על ידי גרינבאום ופריד. קריאת חומרים לקראת הכנת המסמך, הגבירה את מודעותי לכך שהורי הילדים, בנסיבות מסוימות כחלק מהרצון הלגיטימי שלהם להיטיב עם ילדיהם הפרטיים, תורמים להגדלת הפערים בין קבוצות שונות של ילדים המצויים בתוך מערכת החינוך. הבנה זו חידדה אצלי עוד יותר את המודעות לכך שמתפקידה של מערכת החינוך הציבורית ליצור בריתות עם הורי הילדים מכל שכבות האוכלוסיה ולשמור בתקיפות על שוויון ההזדמנויות המוצעות לכל הילדים. גברה אצלי המודעות לכך שמערכת החינוך הציבורית, באמצעות מחנכיה, חייבת לפעמים לשים גבולות להשקעה סלקטיבית בחלק מהילדים במערכת החינוך הציבורית, לרעת ילדים שידם של הוריהם איננה משגת.
קראתי גם מחקר מענין של פרופ' אודרי אדי רקח מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב שמצא שמורות תופסות את הורי הילדים כמאיימים ודוחות את מעורבותם, אך ורק אם הן תופסות את ההורים כחזקים מהמורים. לעומת זאת, כשמורים תופסים את הכוח של ההורים והמורים כמאוזן, הם מקבלים בברכה את מעורבותם של ההורים בתוך מסגרות החינוך. מכאן ניתן ללמוד, בדומה למה שכתבתי קודם, שחשוב לחתור לכך שהשותפות בין ההורים למורים תהיה מאוזנת ותיתפס ככזו על ידי שני הצדדים. אני מבקשת להוסיף שמערכת הקשרים הזו חשוב שתהיה גם הוגנת לכל הצדדים ושקופה עד כמה שאפשר.
באשר לעמדות ההורים לגבי מעמד הגננות והמורות מצאנו צוות של חוקרים (פרופ' איציק גילת, דר' גילה רוסו צימט, דר' עידית טבק ואני) ממכללת לוינסקי לחינוך ומכון מהו"ת, שהורים נוטים להעריך את פועלן ומעמדן של המורות ושל הגננות (של המורות יותר מאשר של הגננות). דהיינו מחקר זה מרמז שייתכן שהחשש של הגננות והמורות מהורי הילדים איננו בהכרח מבוסס על ביקורת נוקבת של ההורים כנגדן. בכל מקרה חשוב לראיין הורים ולהבין יותר לעומק כיצד הם תופסים את הגננות ואת המורות ואת אופייה של מעורבותם בתוך מערכת החינוך. במחקר שערכה מרים בראואר בשעה שהייתה מורה לכיתות א'-ב', סגנית מנהלת בית ספר וסטודנטית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, מצאנו פער בין ציפיות המורות לבין ציפיות המורים לקשר ביניהם- בהקשר של למידה בכיתה א'. ממחקר זה עלה שהורים מעוניינים ביותר תקשורת עם המורות של ילדיהם בכיתה א' בהשוואה למורות. המורות העידו שהן מבינות את הצורך בתקשורת של ההורים איתן אבל שהן מעוניינות להציב גבולות של זמנים, מקום ותדירות לשיחות עם הורי הילדים.
אוסיף להקדמה זו עוד, שבשנים האחרונות התקשורת בין מחנכים להורים מתנהלת בחלקה בערוצים דיגיטליים שמחייבים מודעות גבוהה מאוד ליתרונות הגדולים ולסכנות של המדיה הזו. סטודנטיות מהתואר הראשון והשני בחוג לגיל הרך של מכללת לוינסקי לחינוך חקרו בשנים האחרונות תפיסות של הורים וגננות לגבי היבטים שונים של התקשורת הדיגיטלית בין מחנכים להורי הילדים. אישית, התנסיתי הן ביתרונות (זמינות מקסימלית) והן בסכנות של סוג כזה של תקשורת. מקרה אחד שנתקלתי בו וחשף את מה שכולנו יודעים על קבוצות וואטס-אפ הראה איך תוך שניות בקבוצת ווטס-אפ הורים של ילד בכיתה ב' התלקח שיח ביקורתי מאוד על דרכי ההוראה של אחת מהמורות בבית הספר. במקרה זה הזדהיתי מאוד עם המורה ולא הייתי רוצה שינתחו אותי כמו שניתחו אותה על ארוחת הערב המשפחתית של התלמידים בכיתתה. מנגד, נחשפתי לאחרונה לסרטון שנשלח אף הוא לקבוצת וואטס-אפ הורים על ידי גננת שלא נתנה את הדעת לפרשנויות השונות שהורים עשויים לתת לאותו סרטון. לקח זמן להבין מי הילד או הילדה שבוכים ברקע (מדובר בפעוטות) וגם עלתה לי המחשבה מדוע המחנכים במקרה זה לא פנו להרגיע את הילדים הבוכים והמשיכו לצלם. כאמור מדובר בסרטון שנשלח על ידי הגננת עצמה לכל הורי הילדים.
לכל אלו מצטרפים כמובן הסרטונים שמופיעים בתקשורת על התנהגות בלתי נאותה של צוותי גנים (בעיקר גנים לילדים צעירים) שמצולמים בסתר על ידי הורים וחושפים את המצוקה הגדולה של חלק מהילדים וצוותי החינוך במסגרות החינוך לגיל הרך. למרות החשיבות של החשיפה הזו, דעתי היא שהסרטות וצילומים בסתר פוגעים במרקם החשוב של אמון בין הורי הילדים לבין המחנכים.
מה שנחוץ מאוד, מתוך ההכרה שהורים ומורים וגננות כולם נמצאים בסירה אחת והתלות ההדדית בינהם גדולה מאוד, הוא מה שחיים עומר כינה בשנת 2008 הברית ההכרחית בין הורים למורים. חשוב להכיר בכך שהמטרה של מורים והורים היא משותפת: טובת הילדים. טובתם של הילדים הפרטיים של כל הורה וגם טובתם של כלל הילדים במדינה. חשוב שהורים יכירו בכך שחברה בריאה היא חברה שדואגת לכל חבריה, חברה שמבוססת על מידה סבירה של סולידריות חברתית. זו העמדה שחשוב שהורים יפנימו . דאגה לחברה היא בעצם השקעה בעתידם של הילדים הפרטיים.
מדוע הכרחית השותפות בין מחנכים להורי הילדים ?
שותפות בין מחנכים להורים מחויבת מציאות מהסיבות הבאות:
- ההורים הם האחראים העיקריים על ילדיהם, על חינוכם, על רווחתם הפיזית והנפשית. האחריות של ההורים על ילדיהם (בין אם הם מודעים לה ובין אם לאו) היא מוחלטת וחסרת גבולות של זמן ומקום. פרט למקרים קיצוניים ששכיחותם נמוכה ביותר שבהם ההורים אינם כשירים לטפל בילדיהם, להורים הסמכות לקבל החלטות גורליות לגבי ילדיהם. אנו, המחנכים, הפסיכולוגים, היועצים וכו' מהווים מעין מיופי כוח של ההורים. אנו ממלאים את תפקידינו כסוכני החברה בשליחותם של ההורים. לכן, מחובתנו לדווח להורים באופן שוטף על תפקוד הילד ולדווח על התרשמותנו מקיומם של קשיים. זאת ועוד, האישורים שאנו נתבעים להחתים את ההורים עליהם כל אימת שאנו מקיימים פעילות מחוץ למוסד החינוכי, הם ביטוי לכך שההורים נותנים לנו הרשאה עם גבולות ברורים של זמן ומקום לטפל בחלק מהתפקודים של ילדיהם. לסיכום, חשוב שנבין שההורים הם מקור הסמכות שלנו ולא להיפך.
- מערכתיות – התפתחותו התקינה של הילד והילדה בכלל ובגיל הרך בפרט מושפעת בנוסף לגורמים שקשורים בו עצמו גם לקשרי הגומלין שלו עם סוכני חיברות שונים (הוריו, בני משפחתו האחרים, מטפלות, גננות, מורות וכו') כמו גם מיחסי הגומלין בין המערכות השונות. מכיוון שילדים אינם צומחים בתוך בועה מבודדת, הם מושפעים מהקשרים בין סוכני החיברות השונים. יהיה זה בלתי אפשרי להבטיח התפתחות של ילד ללא תקשורת שוטפת בין המערכת המשפחתית לבין המערכת החינוכית.
- צורך ברציפות. ככל שילד צעיר יותר כך הוא זקוק ליותר התאמה ורציפות בין אורחות הטיפול והחינוך הנהוגים במסגרות השונות שבהן הוא מתפקד. אין זה אומר שילדים אינם יכולים ללמוד כללים שונים המנחים את ההתנהגות במקומות שונים. עם זאת, נדרשת רמה בסיסית של תיאום בין המסגרות השונות.
מה מאפיין את הקשרים בין הורים למחנכים של ילדיהם ?
הקשר בין הצוותים החינוכיים לבין הורי הילדים הוא קשר מקצועי הדדי (להבדיל מקשר שוויוני-חברי). הורי הילדים הם האחראים העיקריים על חינוכם של צאצאיהם והם בעצם מקור הסמכות שלנו. משתמע מכך, שתפקידנו מכתיב לנו כללי התנהגות עם הורים שאינם מחייבים בהכרח את ההורים. עלינו להוות כתובת עבור ההורים כל אימת שמתעוררות תהיות או בעיות. אנו מחויבות לספק להורים דיווח שוטף ואמין על התפקוד של ילדם במסגרת החינוכית, ללא כל קשר לרמת הנימוס ולמידת ההתחשבות של ההורים בנו. לכן רצוי שנאמץ התנהגות מקצועית ולא נאפשר לרגשות עלבון להנחות את החלטותינו המקצועיות. קשר מקצועי זה מחייב את המחנכות לשמור על גבולות המידע שהן מוסרות להורים לגבי עצמן. לדווח לגורמים מחוץ לגן על תפקודו של הילד, התייעצות עם פסיכולוג, יציאה לפעילות חוץ-גנית – ביצוע הפעולות הנ"ל מחייב אישור מפורש מההורים מראש. בנוסף לזאת, הקשר עם ההורים כפוף גם לכללי הארגון שהגן או הכיתה משתייכים אליו (מסגרת גנית עירונית, חט"צ, מסגרת המשתייכת לארגון ציבורי או גן פרטי; בית ספר כזה או אחר). מכך נובע שההורים ואנחנו מחויבים להתנהגות המוכתבת על-ידי הארגון שאליו אנו משתייכים בעניינים כמו: תשלומים, שעות הפעילות, מדיניות לגבי הבאה לגן של ילדים חולים ועוד. מתפקידנו להביא לידיעת ההורים את הכללים המחייבים ולחייבם לנהוג לפיהם.
הורים מנגד מחויבים לשמור על כללי ההתנהגות במוסד החינוכי- כללים שהם חלק מהחוזה שלהם עם אותו מוסד. מעבר לכך חובותיהם של ההורים קשורים בעיקר לצרכים של ילדיהם. חשוב שהורים יתייחסו למורים בכבוד ויעריכו את המאמץ המושקע על ידי גננות ומורים. אני חושבת שלא מעט הורים אינם מודעים לאתגר הכרוך במילוי מקצעות ההוראה. בנוסף, נדרש מאמץ רב לשכנע הורים שתרומתם לכלל הילדים, יצירת אווירה חיובית בתקשורת עם בית הספר ויתר ההורים, יתרמו בסופו של דבר לילדיהם הפרטיים. אבל כאן מדובר בשכנוע וברצון טוב ולא בחובות.
מן המחקר למדנו שאיכות הקשר הורים-מורים( כולל גננות) מושפע ממאזן הכוחות בין שתי הקבוצות. אם בעבר הדי רחוק המורים והגננות נתפסו כסמכות מקצועית עליונה וההורים- חלקם עולים- נתפסו ותפסו את עצמם כחלשים ובמידה רבה ככפופים לתכתיבי המורים והגננות, בהווה הורים נתפסים ותופסים את עצמם כחזקים, כבעלי זכויות וככאלו שרוצים וצריכים להשפיע על מערכת החינוך. סגנון המעורבות\התערבות של ההורים להשגת זכויותיהם שלהם ושל ילדיהם משפיע מאוד על איכות הקשר ועל האווירה במוסדות החינוך. שותפות מחייבת כוחות מאוזנים בין הקבוצות האמורות לעבוד ביחד. לכן חשוב שהורים ומורים וגננות יפעלו להשגת האיזון הנדרש לטובת הילדים. יתרה מזו, חשוב שהורים יתמכו במאבק המורים, המורות והגננות עם הממסד ויתמכו בחיזוק מעמד המורים. מורות, מורים וגננות שמעמדם המקצועי, החברתי והכלכלי איתן עשויים לתרום לחינוך הילדים הרבה יותר ממורים חלשים או מוחלשים. ולמרות כל אלה הכרחי לזכור שגננות, מורות ומורים הם גורם מקצועי. ככזה הוא עשוי לנקוט בפעולות פרואקטיביות משוכלות לבניית תשתית של שותפות אמיתית ואיתנה עם הורי הילדים. דעתי היא שהם חייבים לנסות. נציגי ההורים והמורים צריכים לשקוד על בניית תרבות ארגונית חיובית שיש בה רצון טוב ובניית מנגנונים מוסכמים לפתרון בעיות. אני מזדהה מאוד עם אמירותיו של גיש עמית, מורה ומנהל בית ספר ומחבר הספר "שנות לימוד" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים. בראיון עם נועה לימונה ב"הארץ"( בהקשר למערכת החינוך בכלל-לאו דווקא העבודה עם הורי הילדים ). הוא אמר: "אי אפשר לשנות בתי ספר זה לא אומר שלא רצוי לנסות". בפוסט זה אני מנסה לעודד הורים גננות ומורות ומורים וגם מנהלות ומנהלי מסגרות חינוך לא לוותר על בניית שותפות ביניהם למרות שהדבר קשה. ושותפות אמיתית בין הורים למורים עשויה לחזק את מעמד המורים, את סמכות ההורים ולהיטיב עם הילדים. אני חושבת שזה מחובתנו לנסות!
אני מאמינה שאין תחליף לאחריות אישית וחברתית ואמון בין מורים להורים. כדי לבנות אמון ומחויבות חברתית יש להשקיע מאמצים משני הצדדים: המורים וההורים כאחד.
קשיים מרכזיים בעבודה עם הורי הילדים-מנקודת המבט של המחנכים
מכיוון שרגשות של כעס, חשש ותסכול מלווים מצד אחד גננות ומורים רבים בעבודה עם הורי הילדים, ומצד שני הורים כועסים לעתים על המחנכים ומגלים גישה ביקורתית כלפיהם, אציג בהמשך מה שמצטייר בעיני מחנכים והורים כקשיים מרכזיים בתקשורת היומיומית ביניהם. הכרה בקשיים ובמקורותיהם של הקשיים הנחווים עשויה לפנות את הדרך למציאת פתרונות בונים להתמודדות עם מצבים מורכבים. ראוי לסייג את הדיון בקשיים ולציין כי במקומות ובמצבים רבים הקשרים בין המחנכים להורים הם הרמוניים ומובילים לעבודה מתואמת, לשיתוף ולהדדיות – לשביעות רצונם של כל בעלי העניין.
- הורים מתערבים בעבודת הגן\הכיתה בנושאים שהם מחוץ לתחום האחריות שלהם. לדוגמה: מנסים להכתיב לגננת או למורה איך לנהוג בילד שמגלה אלימות ולתבוע את הענשתו או אף הרחקתו מהמסגרת החינוכית. במקרים קיצוניים, הורה שילדו היה קורבן לתוקפנותו של ילד אחר עלול "לעקוף" את הגננת או את המורה ו"לחנך" או לאיים על הילד התוקפן בתוך גן-הילדים. דוגמה שונה של התערבות היא לחץ על הגננת שתלמד את ילדיהם מיומנויות קריאה וכתיבה כמו בבית הספר.
- הורים אינם נשמעים להנחיות המחנכת ומפרים את הכללים הכתובים והבלתי כתובים של חיים תקינים במסגרת הגן. למשל: מאחרים בהבאת הילדים לגן או מאחרים לבוא לאסוף את הילד בסוף יום הלימודים; דוגמה נוספת – הבאת ילד חולה לגן, אי טיפול בכינים שעלול להביא להידבקות חוזרת.
- הורים מבקרים את הגננת או המורה מאחורי גבה ויוצרים תסיסה מבלי שהיא תוכל להתגונן. חלק ניכר מהתקשורת על המחנכים מתנהלת במדיה הדיגיטלית. ההתייחסות גובלת לעתים בשיימינג.
- מסירת דיווח בלתי מהימן על מצב בריאותו של הילד. לעתים הורים מביאים ילד חולה לגן אחרי שנתנו לו אקמול בבוקר וסימני החום והמחלה מתגלים מאוחר יותר. זאת ועוד, ילדים שסובלים משלשולים ומדלקות עיניים מדבקות מגיעים ללא התראה מתאימה.
- הבעת ביקורת וחוסר הערכה של ההורים כלפי הצוות החינוכי – באופן ישיר או בשיחות בין קבוצות של הורים או באוזני הילדים, תופעה שעלולה לגרום לכרסום בסמכות הגננת וצוות הגן.
- התעלמות הורים מהקשיים של ילדיהם, הכחשת קיומם ואף האשמת הגננת וצוות הגן בגרימת הקשיים האלו – במקרים רבים גננות המתריעות על קושי של ילד בפני הוריו, נתקלות בתגובה מבטלת מצד ההורים, תגובה התולה את הקושי בגורמים מזדמנים קצרי טווח (הילד לא מקשיב כי הלך לישון מאוחר; הוא ביישן כמו אביו ולכן הוא לא מתקשר עם ילדים אחרים; הגננת קשה לכן הילד פיתח קשיי התנהגות ועוד).
- הורים מתנערים מאחריותם ההורית ומצפים שהגננות, המורות והמורים "יעשו" את כל העבודה הכרוכה בחינוך ילדיהם. מצפים מהגננות והמורות לפתור בעיות התנהגותיות רגשיות וחברתיות ושיהיו אחראיות בלעדיות על הלמידה של הילדים.
- התעלמות של ההורים מכך שיש בגן הילדים ובכיתה ילדים נוספים ושמסגרות החינוך אמונות על טיפוח כל הילדים כולם. ציפייה של חלק מההורים להיטיב עם ילדיהם הפרטיים ללא התחשבות ועל חשבון ילדים אחרים.
קשיים בולטים בעיני הורי הילדים
- התנערות מאחריות בטיפול בבעיה חברתית בגן או בכיתה מצד הגננת או המורה: התרשמות של הורי הילדים שחרמות או תוקפנות פיזית בקרב מקצת הילדים אינם מטופלים באופן עקבי, שיטתי ומקצועי במסגרת הגן או הכיתה.
- הוראה שנתפסת כלא מתאימה לילד יחיד, לקבוצה של ילדים או לכל הכיתה: התרשמות כי ההוראה איננה מותאמת מבחינת דרכי ההוראה או רמת הקושי (קלה מידי או קשה מיד) לרבים או אחדים מילדי הכיתה.
- דיווח לא אמין לגבי אירוע שקרה בבית ספר או בגן.
- התייחסות מפלה לטובה או לרעה כנגד ילדים אחדים או קבוצת ילדים: התרשמות שבגן או בכיתה יש ילדים מועדפים ו\או ילדים שפשוט לא אוהבים אותם.
- דרישות כספיות מוגזמות: דרישות לתשלומים שחורגים מיכולת ההורים ומהנחיות משרד החינוך
- הוקעה פומבית של ילד או הוריו בפני כל הכיתה- הוקעה אשר מערערת את מעמדו של הילד.
מה יכולים הורים לעשות לבניית ברית עם המורים והגננות של ילדיהם?
על ההורים להבין שללא שותפות עם מורות, מורי וגננות ילדיהם, המערכת לא תתפקד באופן תקין, דבר אשר יפגע גם בחברה וגם בילדיהם. על ההורים להבין שהגננות והמורים אינם "עובדים אצלם". שמדובר בבני אדם שראויים שדעתם תישמע. שחלק מהחלטותיהם לא ימצאו חן בעיניהם. על ההורים להבין שמורים מקצועיים וסמכותיים מיטיבים עם חינוך ילדיהם. על כן על ההורים לתרום לחיזוק מעמד המורים בעיני ילדיהם ובעיני הציבור. בין היתר חשוב בעיניי שהורים יתמכו במאבק המורים לשיפור תנאי עבודתם. על ההורים להבין ששביתות מורים\גננות הם כלי לגיטימי לשיפור תנאי עבודתם. תרומה לחיזוק מעמד המורים איננה כניעה לתכתיביהם והסכמה עיוורת עם כל אמירה ופעולה. נדרש שהורים יבינו שחלק מהעשייה הישירה לטובת החינוך של ילדיהם מוטלת עליהם. הדבר נכון גם בנוגע לתחום הרגשי-חברתי וההתנהגותי (הצורך כהורים להציב ולשמור על גבולות, לבנות עבור הילדים מסגרת של זמן ולחנך את הילדים לכבד אותה) וגם בנוגע לתחום הלימודי (להקשיב לילדים קוראים, לעודד אותם להשלים משימות הניתנות בבית הספר). להשקיע במפגשים חברתיים של הילד עם ילדים אחרים. לשותפות עם המורים והגננות של ילדיהם יש מחיר (השקעה מצד ההורים) וגם תמורה (התפתחות טובה יותר של הילדים). על ההורים להיות קשובים לבקשות המסגרת החינוכית ולהבין שלא ייתכן שכל אחד יפעל כראות עיניו. במקרים של אי הסכמה חשוב שהורים יתאמו שיחה עם הגננת והמורה וישוחחו על הנושא שבמחלוקת. בעיניי הכרחי שהורים לא ישחירו את פני המורות והגננות בקבוצות וואטס-אפ עם הורים אחרים ולא יערערו את מעמדה של המורה או הגננת בעיני הורים אחרים. שיימינג מאחורי הגב הרסני ביותר לכל אחד. חשוב גם לא לשתף פעולה עם סוג כזה של התנהלות מצד ההורים האחרים. במקרה של מחלוקת עם המורה או הגננת יש לדבר איתה ולא עליה מאחורי גבה.
מה יכולות מורות וגננות לעשות לבנייה ושמירה על שותפות עם הורי הילדים ?
דבר ראשון בעיניי הוא להבין שזכותם של ההורים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם ושמעורבות זו היא לטובתם של הילדים. שנית הכרחי לנקוט בגישה פרואקטיבית ולהתחיל לבנות באופן שיטתי קשר של אמון עם ההורים מהרגע הראשון. חשוב ליזום שיחות אישיות בין בטלפון, בזום או פנים אל פנים עם כל אחת ואחד מההורים ולהבין מהן ציפיותיהם מהמסגרת החינוכית ואיך הם תופסים את הילדים שלהם. בנוסף חשוב להציע להורים שבמקרה של בעיה, שאלה, קושי יפנו אל הגננת והמורה בדרכים שהיא מציעה. בהמשך יש לערוך אסיפת הורים שבה מוצגות דרכי העבודה והלמידה של המסגרת החינוכית ובה מוצגים ערוצי התקשורת הרצויים בין ההורים לגננת והמורה. בעיניי חשוב להכריז כבר מתחילת השנה שהגננת או המורה מודעות לאפשרות קבוצות הוואטס-אפ של הורים ללא נוכחותה. הן עשויות להצהיר על מודעותן שאין להן שליטה בדבר. עם זאת, הן יכולות לבקש שהפניות תהיינה אליהן ולא מאחורי גבן לטובת השותפות והלמידה של הילדים עצמם. בעיניי חשוב גם להציע אפשרויות של צפייה בכיתה כדי לשדר מסר שדברים אינם נעשים מאחורי גבם של ההורים. יש להציע כללי התנהגות של הורים בימים הפתוחים האלו. מעבר לכללים האוניברסליים האלו חשוב לערוך תיאום ציפיות אותנטי עם כל קבוצת הורים. ברור שהורים אמורים לתרום את שלהם בהמשך הלמידה של הילדים בבתים. אבל על הגננות והמורות להכיר בכך שיש שונות גדולה בין ההורים ביכולת שלהם לתרום ללמידה של ילדיהם. ביכולת הכלכלית ובכישורים שעומדים לרשותם. את כמות העשייה הנדרשת בבתים יש להתאים קבוצות ההורים והילדים השונות. חשוב לעודד קשרים ושיתופי פעולה בין הורים ומפגשים חברתיים מחוץ לכותלי המוסד החינוכי. על גננות ומורות לשמור על קשר רציף עם הורים ועדכון בנעשה במסגרת באופן שוטף ולא רק במקרים של קשיים. על קשיים של הילד יש לדבר עם כל הורה באופן פרטני ובשיחות אלה חשוב לחתור לבניית תוכנית אופרטיבית לשיפור המצב מעל ומעבר ליידוע ההורים. הכרחי להימנע מלדבר עם הורים מסוימים על הורים וילדים אחרים בכיתה. לא אחת מורים מתלוננים באוזני הורים אוהדים על הורים אחרים באותה מסגרת חינוכית. זהו דבר שכדאי מאוד לא לעשות. באשר לתרומה אפשרית של הורים לעשייה החינוכית של הגן או הכיתה הכרחי להתייעץ עם ההורים. יש לשאול אותם באיזה תחום היו מעוניינים לתרום לעשיית הגן או הכיתה כקהילה. יש להימנע מ"לנדב" הורים למשימות בשל מקצועותיהם. ניתן ורצוי להציע שהורים יתנדבו אבל רצוי באותה מידה להימנע מלנדב בכוח. אני חושבת שחשוב לסכם עם ההורים על פרויקט או פרויקטים שנתיים אחדים שכל הקהילה תפעל למימושם במקום להתפזר לאג'נדות מרובות. יכול להתקבל פרויקט של "שמירה על הסביבה" ומכירת מיכלים ובקבוקים שהתמורה עבורם תשמש את הגן או את הכיתה כולה. ניתן לטפח בגן גינה קהילתית שבה ילדים הורים יעבדו. ניתן לטפח ספריה קהילתית שתשמש ילדים והורים. בעיקר שיימצאו נושאים שכל קהילת גן או הכיתה יתגייסו למענם. חשוב למסור משוב אמין ומבוסס על התקדמות הילדים במסגרת החינוכית.
סיכום
לסיכום, אני מציעה בפוסט זה שבניית שותפות אמיתית של הורים עם גננות ומורים היא רכיב אחד מתוך סך כל הפעולות שיש לעשות לחיזוק מערכת החינוך המצויה במשבר. התייחסתי לכך שאת השותפות יש להתחיל לתכנן מייד לקראת תחילת שנת הלימודים תשפ"ג. בשותפות אמיתית זו חשוב שלא יהיו כיפופי ידיים אלא פעולות מתואמות ומשותפות לייטוב דרכי הפעולה של כל גן וכל כיתה כקהילה. חשוב שתהיה הבנה שהשותפות מחייבת פעולות מצד שני הצדדים (הורים ומחנכות ומחנכים). השותפות מצריכה מחוייבות אישית, רצון להגיע להסכמות, הבנה בערכה של כל קבוצה הלוקחת חלק בשותפות. השותפות חייבת להיות מבוססת על אמון בין הצדדים. ואת האמון יש לבנות. יש לנהוג בשקיפות ולהנהיג גבולות ברורים שעל כולם לכבד. על ההורים להבין שעליהם להשקיע בלמידה של ילדיהם ושלא הכול מוטל על הצוותים החינוכיים. חשוב גם שהורים יימנעו מהשחרת פני המחנכות בכלל ובקבוצות וואטס-אפ הורים במיוחד. מחלוקות יש לפתור עם המחנכות עצמן. חשוב לא לשתף פעולה עם הורים אחרים שנוהגים להשחיר את פני המורות והגננות מאחורי גבן. בעיניי ראוי מאוד שהורים יתמכו במאבק הנוכחי של גננות ומורות לשיפור תנאי עבודתן, למרות פגיעה שמסבות השביתות. שביתות הינן כלי לגיטימי לשיפור תנאי העבודה וכך יש לראות אותן. על הגננות והמורות לבנות אסטרטגיה פרואקטיבית לבניית תשתית של שותפות עם הורי הילדים בכיתותיהן. עליהן להכיר כל הורה וכל ילד ואת קבוצת ההורים בכללותה. מעבר לגיבוש כללי וערוצי תקשורת ויידוע לגבי תוכנית העבודה, תוכן השותפות לרבות חובות של כל צד יש לגבש באופן מותאם לכל קבוצה. לא ניתן לכפות התנדבות על ההורים אלא יש לבקש באופן אותנטי שהורים יתנדבו לפרויקטים גניים וכיתתיים לטובת הסביבה ולטובת הקהילה. נושאי ואופי הפרויקטים צריכים להיקבע עם כל קבוצה. חשוב שגננות ומורות תעשנה כמיטב יכולתן לקדם כל ילד וילדה בכיתותיהן. חשוב לא להיכנע לדעות קדומות וסטריאוטיפים הנוגעים להשתייכות דתית או תרבותית ולהכיר כל ילד וילדה וכל הורה. שותפות בין הורים לגננות ומורים תתרום לדעתי לחוסנה של מערכת החינוך כולה.
עוד פוסט חשוב ומכונן, המציג מציאות והמלצות יישומיות, של בניית והטמעת יסודות המעורבות וקשריי הגומלין הראויים, בין נציגי מערכת החינוך; המורים והגננות, לבין ההורים, כל זאת לטובת ילדיהם.
אישית אשתדל גם הפעם להתייחס לסוגיה זו מ"דיסציפלינה" שונה ומשלימה, הנגזרת בין השאר מניסיוני הרב תחומי במסגרות ניהול ארגוני – עסקי במערכות מורכבות. לדעתי ראוי להתייחס לסוגיה זו שעל הפרק בגישת מודל "ספק – לקוח", המיישם פעילות מכוונת בונה להגברת רמת "שביעות רצון הלקוחות" ובכלל זה תוך בניית מצבי אמון הדדי ושקיפות מרבית מחד, עם הגדרת סייגים למניעת התערבות יתר של ההורים, כיחידים וכקבוצה, ובעיקר באם הינה גובלת "בכוחניות" מופגנת מאידך!, כל זאת כמוצג בפרוטרוט בפוסט זה, המגדיר כאמור היטב את המציאות הרגישה הקיימת ואת מכלול "הכלים" הראויים לשיפורה.
בברכה,
אשר וינשטיין
משורר עברי ויזם חברתי
תודה רבה אשר על התגובה ועל עיון המעמיק בפוסט.
כשלעצמי אני לא כל כך בטוחה שהייתי רוצה לאמץ את המודל נותן שירות לקוח כמודל מכוון אף שברור שיש חפיפה מסוימת בין הקשר הורים-מחנכים לבין הקשר נותן שירות לקוח.
קלודי