צריך מנהיגות ופרואקטיביות בהתמודדות עם התלישות החברתית המתלווה לבידודים ולריבוי החגים

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

פוסט זה נכתב כמעט חודש אחרי תחילת שנת הלימודים תשפ"ב בתוך משבר הקורונה, וחודש בדיוק אחרי כתיבת פוסט קודם שבו הצעתי לבנות תשתית של חלוקה לקבוצות קטנות וקבועות בכל גן וכיתה בתמיכת הורי הילדים, כדי לתרום לגיבוש חברתי ולרווחה רגשית בקרב הילדים. יתרה מזו, בעקבות כתיבת הפוסט ערכנו מפגש זום בהשתתפות כמה עשרות גננות, גננים ומורות, סטודנטים בתוכנית תואר שני בחינוך לגיל הרך בלוינסקי, כדי לשתף אותם ברעיונות הכלולים בפוסט. רעיונות אלו זכו לתמיכת נשות ואנשי השטח.

אני חוזרת לעניין הצורך ואף ההכרח בעיניי בבניית תשתית ארגונית של פעילות עקבית בקבוצות בכיתות לנוכח התרשמותי מכך שילדים בגילים שונים, החל מגיל הגן וכלה בבית הספר היסודי מרגישים תלושים חברתית (אני בקשר קרוב עם ילדים בטווח גילים שבין שנה וחצי עד 12). ילדים רבים מרגישים מנותקים חברתית מחבריהם. חודש ספטמבר 2021 היה אכן חודש שהבטיח מראש חוסר רציפות בשל חגי תשרי. בנוסף, ילדים נכנסו ויצאו ונכנסו שוב לבידוד בשל מגעים עם ילדים או צוותים חינוכיים מאומתים בכיתותיהם. לכאורה, עולה המחשבה : אין מה לעשות! זאת המציאות שנכפית עלינו. נשמעים גם קולות הגיוניים לפצל כיתות כדי להקטין את סיכון המגעים עם תלמידים מאומתים ולצמצם את סכנת הבידודים. תחושת התלישות מתבטאת לעתים גם בתכנים: ציור אישי או צביעה של ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה) בין בכיתה או במפגש זום שהוקדש לנושא, ללא התעמקות במשמעות ארבעת המינים או דיון מעמיק על ההיכרות של ילדים במסגרות השונות איתם. אני מוכרחה לומר שראיתי "העברת מערך של צביעת ארבעת המינים" בכיתות א' שונות בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי בשנתיים האחרונות והשתוממתי. שהרי ניתן להתעמק במשמעות חג הסוכות החביב כל כך על הילדים. גם באינטרנט ניתן למצוא רעיונות לפעילויות חקר משמעותיות יותר מצביעת ארבעת המינים. אז מדובר לא רק בתלישות חברתית אלא גם סוג של תלישות שמאפיינת את הלמידה.

הערה: הדף המוצג מעלה איננו דף העבודה הספציפי שראיתי אלא דף דומה. אינני רוצה להסגיר את המסגרות החינוכיות שהשתמשו בו.

דעתי היא שגם במציאות מורכבת זאת יש מה לעשות כדי לחזק את תחושת השייכות של הילדים לכיתות שלהם, כדי לתת להם תחושה שהם חלק מאיזה קולקטיב ושיש ילדים אחרים שמצפים לפגוש ולדבר איתם. אני חושבת שיש מה לעשות גם בגנים ובכיתות הנוכחיים במספר הילדים הגדול שמאכלסים גני ילדים וכיתות לימוד במדינת ישראל. אני מסכימה עם הצורך להקטין כיתות לימוד אבל אני חושבת שאין להמתין להחלטות אלה כדי לבנות תשתית חברתית שמאפשרת לכל ילד וילדה להרגיש שייכות, להיות מחובר לילדים ולמורים וללמוד למידה משמעותית. אני בהחלט חושבת וחוזרת לרעיונות שכתבתי בפוסט שבסוף אוגוסט 2021 : לחלק את הכיתה או הגן לקבוצות קבועות של לא יותר מחמישה שישה ילדים, לגייס את ההורים ולהרבות בפעילויות חקר ובמפגשים חברתיים בקבוצות אלו גם בימי הלימודים פנים אל פנים בכיתות וגם בתקופות שהילדים נמצאים בבתיהם (עקב בידוד לדוגמה). לחלק את האחריות על הקשרים הרציפים בין הילדים בין המחנכות, הילדים וההורים.

לשם כך יש להגדיר מטרות ברורות שנוגעות ליצירת תשתית של חיבורים חברתיים בין ילדים בקבוצות קטנות לצורך תמיכה רגשית וחברתית ולצורך למידה משמעותית. המטרה איננה להעביר תכנים או להעביר את זמן השיעור (שיעור פנים אל פנים או זום). המטרה היא לבנות תשתית של חברה תוססת וסקרנית שמרגישה שייכות לקבוצה ומחויבות אישית לחבריה. אישית אינני אוהבת ריבוי של הצהרות על SEL ועל הצורך לדבר על רגשות. אני חושבת שיש לנקוט במעשים ולא להסתפק בדיבורים. המעשים קשורים ליצירת תנאים למפגשים חברתיים רציפים בין ילדים המשתייכים לקבוצה קטנה.

על כן, כשלב ראשון הכרחי שנאשרר לעצמנו כאנשי חינוך שהמחויבות העליונה של כל אחת ואחד מאיתנו כיחיד ושל כולנו כקהילה מקצועית היא לרווחה הרגשית, לקידום למידה של כל ילד וילדה. הכוונה איננה כנאמר למעלה לדקלם את המשפטים האלו ולעבור הלאה; אלא להתבונן פנימה ולהבין שהעבודה החינוכית מחייבת מחויבות חברתית עמוקה שתגרום לנו לחפש ללא לאות ביומיום דרכים להגיע לכל ילד וילדה ולקדם אותם.

כדי ליצור תנאים של רווחה רגשית והזדמנויות למידה לכל ילד וילדה הכרחי להכיר כל אחד מהם, וליצור קשר אישי איתו ועם משפחתו. הדבר נכון תמיד, ועל אחד כמה וכמה בעשרים החודשים האחרונים שבהם העולם כולו וישראל בכללו מתמודדים עם משבר הקורונה. העבודה בקבוצות קטנות וקבועות הכרחית הן ללמידה משמעותית ועמוקה והן לבניית קשר אישי עם כל ילד וילדה. תחילת שנת הלימודים תשפ"ב וההכרה בקיומו של גל התחלואה הרביעי, לצד ההחלטה לתת בהדרגה לכלל האוכלוסיה חיסון דחף שלישי נגד הקורונה, מחדדים את המודעות בצורך ובהכרח ללמוד לחיות כחברה וכמערכת חינוך לצד הקורונה. השיח הציבורי סביב כן או לא חיסונים, נימוקים נגד חיסונים, על כן או לא סגר לנוכח העלייה בתחלואה כחלק מהגל הרביעי – מעלה את המודעות לתהליכים פסיכולוגיים וסוציולוגיים שהם לדעתי שחקנים מאוד מרכזיים בהתנהלות שלנו כפרטים, כהורים, כאנשי חינוך וכקובעי מדיניות. להלן מספר הבנות שמשמשות לדעתי רקע למחויבות לחשוב על דרכים שיבטיחו למידה משמעותית ורווחה רגשית לכל הילדים בכל מקרה: בין אם יהיה סגר ובין אם יוחלט לא להטיל סגר בשלב זה; בין אם נחדש את שנת הלימודים בלמידה פנים אל פנים ובהמשך יהיה סגר ובין שלא. זאת ועוד, עלינו לחשוב על דרכים להגיע לכל ילד וילדה במצב שרק חלק מהילדים מגיעים לבית הספר וחלק אחר חולה או נמצא בסגר בבתים. חשוב להחליט שלא נאפשר אובדן של שנת לימודים נוספת לילדים.

1. התחדדה מאוד המודעות לכך שמשבר הקורונה הוא כאן כדי להישאר, איש איננו יודע מתי ואיך יגיע לסיומו; לצד הבנה זו ברור שהמכשירים שעוזרים לאפשר חיים לצד הקורונה הם: חיסונים לכל מי שיכול להתחסן, עטיית מסכות במקומות סגורים ומערך משומן של בדיקות מהירות לקורונה. כדי להבין את הרציונל ואופן הפעולה המשולב של צעדים אלה אני מציעה בחום לעיין בראיון של טל גלעדי עם פרופ' גילי רגב יוחאי במוסף 7 ימים של ידעות אחרונות.
2. מתחדדת מאוד ההבנה שלשם התמודדות עם המגפה נדרשת רמה גבוהה של מחויבות לכלל, לחברה. מתחדדת המודעות שכחברה בישראל ובעולם לא נוכל לשרוד אם כל אחד יעשה רק מה שטוב ונוח לו באותו רגע. איני חושבת שהיענות להנחיות וכללים שמחייבים את החיים לצד הקורונה-שהם בעצם הביטוי המעשי של המחויבות לכלל- דורשים הקרבה גדולה מידי שמסכנת יחידים באופן מוגזם. בהחלטה האישית של כל אחד מאיתנו האם להתחסן או לא, האם לעטות מסכה במקומות סגורים למרות שחם, האם לעבור בדיקות לבירור האם אנחנו נשאים של הקורונה, בשמירה על תנאיי הבידוד- בכל אלה עלינו לשקול הן את טובתנו האישית והן את טובת הכלל. ברמה המקצועית, כאנשי חינוך נדרשת הפנמה שנוגעת לחשיבות וחיוניות הגננות והמורים בהבטחת תנאי הלמידה של התלמידים. בכל המקרים האלה מתחדד הקונפליקט האישי של כל אחד מאיתנו בין העדפת הנוחות והאינטרס האישי הרגעי לבין העדפת טובת הכלל שאנחנו חלק ממנו.
3. התחדדה מאוד המודעות של התלות שלנו בהתנהגותם של אנשים אחרים בישראל ובעולם. אף אחד מאיתנו לא יצליח לדאוג בריאותית לעצמו, לילדיו למשפחתו במדינה ובעולם מוכי קורונה. וגם לא בעולם מוכה עוני ובערות.
4. נזכור גם שמשבר הקורונה השפיע על כולנו, אבל פגע יותר במשפחות שהיו גם כך מוחלשות. לצד קשיים רגשיים וחברתיים שנגרמו על ידי משבר הקורונה גדלו הפערים הלימודיים בין התלמידים שמגיעים מסביבות חיים שונות. ילדים שגדלו בבתים משכילים ומבוססים הצליחו ומצליחים להתגבר על חוסר הרציפות בלמידה שנגרם על ידי המשבר. לעומתם, תלמידים שחיים בסביבות מוחלשות נסוגו לאחור. תקופות משבר מקשות  מצד אחד אבל מהוות מנגד הזדמנות לשינוי.   

שנת הלימודים תשפ"ב אמורה להיות שנת שיקום רגשי ולימודי מצד אחד ולתרום לדרכי הוראה שמטפחות יותר מה שקרוי "כישורים של המאה ה-21" מצד שני. עליה לתרום לגיבוש דרכי הוראה שמצליחות להשפיע על כישורי החשיבה של הילדים ועל יכולותיהם החברתיות מעל ומעבר לגיבוש מיומנויות בסיסיות. את כל אלה יש לעשות בתנאים של אי ודאות לגבי האופן שבו משבר הקורונה ישפיע על מידת הרציפות של הלמידה פנים אל פנים בגני ילדים ובכיתות.

אחד האתגרים של מערכת החינוך הוא לגבש דרכי הוראה שמגיעות עד לאחרון התלמידים, וללמד אותם כך שיוכלו לתפקד היטב בעולם שדורש גמישות מחשבתית ויכולת לתקשר עם אנשים. מה שאני כותבת כאן איננו חדשני כלל. משפטים כאלו נאמרים ונכתבים לעתים קרובות. במוסדות להכשרת מורים כמו גם בבתי הספר יודעים שזה מה שיש לעשות. הבעיה היא ביישום. בהפנמה שיש הכרח לפעול לפי הכללים האלו. המטרה ליצור תנאים לכך שבכל מקרה (למידה פנים אל פנים, למידה מרחוק, למידה משולבת ושונה לקבוצות שונות של תלמידים) כל ילד ירגיש ביטחון ושייכות ויהיה מסוגל ללמוד.

הטענות המרכזיות שלי בפוסט זה הן:

1. הכרחי להיערך לעבודה חינוכית במגוון אפשרויות ; יש להביא בחשבון שתנאי החיים ובעקבותיהם תנאי הלמידה עשויים להשתנות. לדוגמה: יש להיערך לאפשרות של עבודה פנים-אל-פנים; לאפשרות של עבודה בתנאי סגר לכולם; לתנאי עבודה שבהם חלק מהילדים ילמדו מהגן או מבית הספר ובמקביל חלק אחר של ילדים באותו גן או כיתה ייאלצו ללמוד מהבית (עקב בידוד או מחלה). לסיכום, כל צוות חינוכי צריך להיערך לשלוש אפשרויות לפחות ולהיות מוכנים להכנסת שינויים במהלך שנת הלימודים: :א. למידה פנים אל פנים של כל הילדים; ב. למידה של חלק מהילדים במסגרת החינוכית וחלק אחר של ילדים בבתים ; ג. למידה מרחוק לכולם.
2. חשוב ביותר לחלק את הגן לקבוצות קטנות וקבועות (לא יותר מחמישה-שישה ילדים) שיפעלו במהלך השנה. העבודה בקבוצות קטנות מאפשרת רתימת ילדים והוריהם לתמיכה בחבריהם בנוסף לצוות החינוכי; חשוב מאוד שכל ילד וילדה והוריהם ידעו מהי קבוצת השייכות והלמידה הקבועה שלהם. ילדי הקבוצה יהיו פרטנרים לשיח קבוצתי מעמיק בנושאים הנלמדים במפגשים פנים אל פנים; יהיו שותפים לפרויקטים של חקר שמתנהלים חלקם במסגרת החינוכית וחלקם בבתים; יהיו שותפים לאכילה בקבוצות וללמידה פנים אל פנים; במצב שחלק מהילדים נעדרים, ילדי הקבוצה הם מקור לתמיכה. חשוב לעודד את ילדי הקבוצה לשמור על קשר עם חבריהם החולים או הנמצאים בבידוד דרך קבע ולא רק אם זה מזדמן; חשוב שחברי הקבוצה יתעניינו בשלומם של חבריהם לקבוצה,ויעדכנו אותם לגבי הלמידה בכיתה; במקרה של למידה מקוונת הגננת או המורה תפגוש באמצעות הזום את הילדים באותן הקבוצות; זאת ועוד, יתקיימו תקופתית מפגשים בין הגננת והמורה לבין הורי הילדים לפי השיוך הקבוצתי של ילדיהם; ההורים יעודכנו לגבי תפקידי ילדיהם ויתבקשו "לתחזק" ולעודד את האינטראקציות בתוך הקבוצות הקטנות. לבסוף, הכרחי לשתף את הצוות בכל שלבי העבודה: לגבי רציונל העבודה בקבוצות בכלל ובעתות משבר דוגמת משבר הקורונה בפרט; הצוות ישותף בתהליך הרכבת הקבוצות שבו יוגדרו תחומי אחריות של כל איש/אשת בהפעלת הקבוצות. הצוות ישותף בהפעלת הקבוצות באופנויות העבודה השונות: פנים אל פנים או למידה מקוונת. יש לתכנן יחד עם הצוות עבודה בקבוצות בתנאים של למידה פנים אל פנים לכולם, בתנאים של למידה מרחוק לכולם ובתנאים שבהם חלק מהילדים ילמדו מהבית וחלק אחר מהגן או מהכיתה, ולחלק את האחריות בין אנשי/נשות הצוות בהתאם.

בעשורים האחרונים הוצגו מודלים מעודכנים של ניהול כיתה אשר רואים במערכות יחסים בין מחנכים לתלמידים את לב העניין, לצד תכנון תהליכים ארגוניים שמאפשרים למידה לכל ילד וילדה. זאת ועוד, למידה והוראה מתרחשות בהקשר חברתי. זה אומר שהן בבסיס הלמידה והן בבסיס מערכות היחסים מצויות אינטראקציות בין מחנכים לתלמידים, בין תלמידים בינם לבין עצמם, בין מחנכים להורים, בין מחנכים לבין עצמם. האינטראקציות בין אנשים מייצרות רגשות, מחשבות, תפיסות של כל אדם. מחשבות ורגשות שקשורים בעצמם, בזולת, בקשר ביניהם. העבודה בקבוצות קטנות וקבועות היא בסיס לבניית, שימור ושיפור מערכות היחסים בין ועם הילדים לצד תשתית חשובה ללמידת עומק מעמיקה.

עבודה בקבוצות קטנות, קבועות והטרוגניות תוך התמקדות בפרויקטים של חקר

טענתי היא אפוא שכדי להביא לשיפור מערכות היחסים ויכולות הלמידה של התלמידים, הכרחי לעבוד באופן עקבי וקבוע בגני ילדים ובתי ספר בקבוצות הגיל בקבוצות קטנות והטרוגניות. הדבר נכון תמיד. בתנאיים של משבר הקורונה, הכרחי לעשות הכל כדי לשמור על רציפות האינטראקציות בין ועם הילדים כדי להבטיח רווחה רגשית חברתית ולמידה. המפגשים האינטנסיביים והתכופים בקבוצות קטנות מאפשרים, במידה ותיווך הגננת והמורה מעודד הקשבה של הילדים אחד לשני והעמקה בחקר הסוגיה או הנושא הנלמד, בנייה וחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה שלהם מטרת למידה משותפת, וגם למידה של התוכן הנלמד ולמידה איך ללמוד.

מהמחקר אנחנו לומדים שעבודה בקבוצות קטנות איננה מתבצעת באופן מספיק תכוף וגם כשהיא מתבצעת, היא הרבה פעמים מתמקדת בלמידת מיומנויות יותר מאשר בלמידה שתכליתה ללמוד כיצד ללמוד וללמוד סוגיות לעומק. עבודה בקבוצות שמתמקדות בלמידת מיומנויות מתבססת לעתים קרובות על קבוצות הומוגניות מבחינת הערכת היכולת של חבריה. לעומת סוג כזה של קבוצות, מוצעות הקבוצות ההטרוגניות מבחינת כישורי הלמידה של הילדים – קבוצות שמאפשרות מפגש בין ילדים בעלי כישורים שונים ברמות שונות של שליטה בהם. קבוצות הטרוגניות מאפשרות מפגשים בין ילדים כך שהילדים ילמדו אחד מהשני, וגם מפחיתות סטיגמות שמתלוות להשתייכות לקובצות למידה הומוגניות. זאת הסיבה שבגללה אני מציעה בחום שלשם השגת שינויים במערכת החינוך תונהג עבודה בקבוצות קטנות קבועות והטרוגניות בכל שכבות הגיל בדרך קבע. כמו-כן, אני מציעה שהלמידה בקבוצות אלו תהיה פרוייקטלית, תתבסס על דיון וחקר ולא על מסירת ידע. גננות ומורות צריכות לדעתי לשפר ללא הרף את כישורי הנחיית הקבוצות והתיווך שלהן. בבלוג זה פורסמו מספר פוסטים על עבודה בקבוצות בכלל ועל עבודה בקבוצות הטרוגניות בפרט. בנוסף, אני מפנה למאמר שמתמקד באתגר היישום של עבודה בקבוצות קטנות– מאמר שמציג גם אפשרות של שיפור היישום בעקבות הבנה של מאפייני ותכליות עבודה מסוג זה.

אני חושבת שחשוב שכבר עכשיו, עם החזרה ללימודים אחרי שמחת תורה, יחולקו הילדים לקבוצות על בסיס תחום עניין משותף או ספר ילדים שהם אוהבים במיוחד (בחינוך לגיל הרך). בקבוצות אלה יש לפעול מהימים הראשונים לחידוש הלימודים כדי להביא להיכרות מעמיקה בין חברי הקבוצה. בכיתות בית ספר שבהן פועלת לרוב מורה אחת, יש להקדיש זמן להקניית הרגלים של עבודה עצמאית בקבוצות שפועלות במקביל לקבוצה המונחית. יש להנהיג סיכום של הפעילות הקבוצתית מידי שבוע ולקבל משוב מהילדים על הלמידה שלהם ועל הצעות לשיפור העבודה הקבוצתית. חשוב גם להנהיג פרקטיקה של שיתוף מליאת הגן או הכיתה בתוצרי הלמידה של כל קבוצה וקבוצה. הקביעות של הרכב הקבוצות חשובה מאוד כדי לאפשר רציפות והעמקה של קשרים בין אישיים ובלמידה. עם זאת, לא מדובר בקביעות דטרמיניסטית. יש מקום לשינויים כאלו ואחרים בהרכב הקבוצות במידה והילדים או הצוות מעריכים שהקבוצות בהרכבן המקורי אינן פועלות מספיק טוב. השינויים בהרכב הקבוצות ייעשו תמיד תוך שיתוף הילדים וההורים ומתוך מאמץ לא לפגוע בילדים שעוברים לקבוצה אחרת. לבסוף, יחליט כל צוות חינוכי על התכנים שבהם יעסקו הקבוצות: בזיקה הן לתחומי העניין של הילדים והן לתוכנית הכללית של משרד החינוך. חשוב שהקבוצות הללו תפעלנה הן בתקופות של למידה פנים אל פנים והן בתקוות של בידוד ולמידה מרחוק. יתרה מזו, ניתן לרתום את הורי הילדים כדי לעודד מפגשים בין הילדים במהלך החופשות. בדרך זו ניצור תנאים לחיבורים חברתיים בין הילדים ונילחם בתחושת התלישות.

מנהיגות ופרואקטיביות

הצעותיי אינן כאמור חדשניות במיוחד. יישומן איננו דורש תחכום רב. יישומן מחייב עבודה אבל גם כך גננות מורות ומורים עובדים קשה והורים מנסים לתמרן בין העבודה לבית במאמץ רב. מה שנחוץ ליישום שיטתי של הצעותיי הם שילוב של פרואקטיביות ומנהיגות. פרואקטיביות מנוגדת לריאקטיביות. דהיינו עלינו לשנות אסטרטגיה: במקום להגיב לאירועים ולהיגרר לפעולה, צריך לנקוט בפרואקטיביות. לחשוב מראש על תרחישים ובעיות (הבידודים במערכת החינוך היו צפויים) ולנהוג במנהיגות, ליזום צעדים אשר יתאימו לתרחישים שונים. אנחנו כועסים על הממסד ומחכים להנחיות. בכל מה שקשור לתקנות שקשורות לשמירת הבריאות-אין ברירה אלא לציית להנחיות. מה שאני מציעה בפוסט זה ובפוסטים קודמים אפשרי בהחלט אם נחליט שלא ניכנע לתלישות ול"חמיצות" ולהתמרמרות על המצב. אני די משוכנעת שיצירת תשתית איתנה של עבודה, למידה, פעילות בקבוצות קטנות וקבועות תתרום לחיבורים חברתיים ולתחושה של חיוניות שקשורה לזה שאנחנו מנהלים את המצב ולא נותנים למצב לנהל אותנו. בנוסף להתמקדות הרגשית-חברתית, הפרואקטיביות והיזמות חייבות לדעתי להתמקד גם בתכנים ובלמידה. חשוב שנימנע מפעילויות של העברת תכנים שמטרתם העיקרית היא להעביר את הזמן. זאת ועוד, חשוב מאוד ליצור מתווים ויחידות הוראה שמאפשרים העמקה ולהימנע מפעילויות חד פעמיות תלושות.

לסיכום,

פוסט זה מזמין את ציבור המחנכות והמחנכים ואת ציבור ההורים להכיר בקיומן של תחושות התלישות החברתית של הילדים ולהילחם בתופעה. הפוסט מעודד לנקוט גישה מניהגותית ופרואקטיבית. לוותר על תגובתיות לטובת יוזמה ותכנון. אני מציעה בפוסט זה כביטוי למחויבות חברתית שלנו כאנשי חינוך וכדי להצמיח צוותי הוראה וילדים שדואגים לכלל להנהיג עבודה בקבוצות קטנות וקבועות מייד אחרי שמחת תורה. הצעתי שצוותי ההוראה ייערכו לתרחישים סבירים שונים שייתכנו בשנת תשפ"ב- שנת לימודים שמתנהלת לצד הקורונה. הצעתי בפוסט זה להכשיר צוותי חינוך ולרתום אותם ליישום עבודה בקבוצות קטנות מוקדם ככל האפשר. בנוסף, יש לרתום את הורי הילדים לתמוך במפגשים חברתיים ישירים או מקוונים עם ילדי הקבוצה הן במהלך תקופות הלימודים והן במהלך החופשות. לבסוף יש לבנות הרגלי ודפוסי עבודה בקבוצות קטנות וקבועות ולתחזק אותם הן בתקופות של למידה פנים אל פנים ולא פחות מכך בתקופות של למידה מרחוק. טענתי המרכזית היא שלקבוצת הלמידה הקבועה יש תפקיד חשוב ביותר בשמירה על רציפות מערכות היחסים, תחושת השייכות והלמידה במקרים שבהם חלק מהילדים נמצאים בבתים וחלק אחר בגני הילדים ובכיתות עקב מחלה (קורונה או מחלה אחרת) או בידוד של בן משפחה. במקרים אלו יש לרתום את הילדים חברי הקבוצה לקיום אינטראקציות אינטנסיביות יומיומיות עם הילדים שאינם נמצאים בכיתה. עבודה בקבוצות קטנות וקבועות שמתנהלת היטב עשויה להביא להנכחת ילדים ביישנים, שקטים או נעדרים פיזית מהמסגרת החינוכית.