תכננתי לכתוב פוסט זה שמתמקד בפרואקטיביות לעומת ריאקטיביות מזה זמן מה. הציתו את הרצון שלי לכתוב את הפוסט שני מצבים המוצגים בתקשורת לאחרונה: א. ההימנעות של הורים רבים מלחסן את ילדיהם נגד קורונה בטענה שממתינים לעלייה בתחלואה כדי לחסן כי במצב של תחלואה נמוכה חבל לעשות זאת ; ב. הצגת בעיות ההתנהגות וחוסר ההקשבה של ילדי גן ובית ספר בשנת הלימודים תשפ"ב אחרי חזרה משנה וחצי רצופות סגרים.
בהתנהלות של האנשים בשני המקרים הללו מסתתרת לדעתי הנטייה הטבעית שלנו (כהורים, כגננות ומורים או כנציגי הממסד החינוכי) להגיב להתרחשויות ובעיות במקום לנסות למנוע אותן. וזאת בשעה שהמניעה של התופעות מצטיירת כאפשרות רחוקה בעוד הבעיות עצמן ממשיות ומחייבות פעולה כלשהי בין אם היא אפקטיבית ובין אם לאו. יש גם לזכור שבכל זאת, הממסד מחויב יותר מאנשים פרטיים לחשוב במונחים של מניעה ולפעול כדי למנוע בעיות!
לפני שאתייחס לסוגיות עצמן (חיסונים ובעיות התנהגות) אגדיר פרואקטיביות וריאקטיביות. פרואקטיביות היא הנטייה לחשוב מראש על תרחישים עתידיים ולהיערך אליהם. בעקבות החשיבה על התרחישים, האדם הפרואקטיבי בונה תוכנית פעולה, יוזם צעדים כדי ליצור מציאות. כלולה באימוץ הגישה הפרואקטיבית האפשרות למנוע הופעתן של בעיות עתידיות. לעומתה, הנטייה הריאקטיבית היא הנטייה להגיב לדברים אחרי התרחשותם. לנסות "לרפא" אותם במקום למנוע אותם. חשוב לציין שלמרות שישנם הבדלים בין אישיים בינינו בנוגע לנטייה פרואקטיבית או ריאקטיבית, ניתן לאמן אנשים לאמץ גישה פרואקטיבית. גישה פרואקטיבית עדיפה כי היא מונעת בעיות. היא חוסכת משאבים נפשיים וחומריים. הבעיה איתה היא שאנשים צריכים להשתכנע שיש ביכולתה של הגישה הפרואקטיבית למנוע בעיות. שהמניעה של הבעיות היא ממשית בדיוק כמו הבעיות עצמן.
על ההחלטה להתחסן ולחסן את הילדים כביטוי לאימוץ גישה פרואקטיבית
חיסונים כנגד מחלות, בכלל זה הקורונה, הם סוג של אבטיפוס של סוגית ההעדפה של הגישה הפרואקטיבית לעומת הגישה הריאקטיבית. הרי החיסון הוא הניסיון למנוע הופעתה של מחלה על ידי זריקה (או במקרים אחרים טיפות או כדור) שבאים "ללמד" את הגוף לתקוף את הנגיף כנגדו מבקשים לחסן. התפיסה המקובלת היא שאף שלחיסונים עשויות להיות תופעות לוואי מסוימות מייד אחרי קבלתו, הוא מונע תחלואה קשה שפוגעת באנשים שלא התחסנו. במקרה של מגפות כגון מגפת הקורונה, החיסון בא למנוע תחלואה של כל אחד מאיתנו ולהבטיח חיים פחות או יותר תקינים לכל האוכלוסיה. ההחלטה אם להתחסן או לא מעמידה כל אחד מאיתנו מול האמונות שלנו: מה עדיף? למנוע תחלואה בעתיד ולסמוך על ה"מומחים" או לחכות שנהיה חולים אם נהיה חולים ואז להתמודד. חיסון הילדים בני ה-5 עד 11 מעמיד את התפיסות של הוריהם במבחן. זהו המבחן העליון של האמונה בפרואקטיביות. של אמונה שעדיפה מניעה של תחלואה, שבמקרים מסוימים עלולה להיות קשה אפילו בילדים, במקום להמתין ולראות מה יקרה. אולי הילד יידבק ואולי לא. אולי, אם יידבק, יהיה חולה קל(רוב הסיכויים שכך יהיה). המאמצים את הגישה הריאקטיבית אינם מביאים בחשבון את האפשרות של פגיעה ארוכת טווח בתפקוד הילדים עקב תחלואה בקורונה. נזכור גם שקבלת החיסון ואימוץ גישה פרואקטיבית מביאה איתה יותר שליטה במצב. קבלת החיסון לנו ולילדנו היא ביטוי לחשיבה שאעשה משהו מראש בעצמי, איזום כדי למנוע בעיה אפשרית עתידית ולא אמתין לחסדי הגורל. אולי אני או הילד נחלה ואולי לא. אולי נחלה קל או אולי נחלה קשה מאוד.
חשוב מאוד להכיר בכך שבשום מצב אנחנו לא מדברים על וודאות. אנחנו מדברים על סטטיסטיקה. וזה עוד היבט שקשה לאנשים לעכל ולקבל. קבלת ההחלטות אם להתחסן או לא מתקבלת על בסיס הערכות סטטיסטיות. 91% או 95% אפשרות של מניעת תחלואה או תחלואה קשה אם נקבל את החיסון. וכמובן אין כל וודאות שמקבל ההחלטה יחלה קל או יחלה קשה או לא יחלה בכלל. מתנגדי החיסונים מתקשים לקבל את המציאות הזאת שאין וודאות בחיים. הטענה היא שברגע שהחיסון איננו מבטיח 100% הגנה מפני המחלה לא ניתן לבטוח בו.
החשיבה שעומדת מאחורי הגישה הפרואקטיבית היא שעדיף ליזום התמודדות, לשלוט בחיים שלנו ולעשות את מה שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע תחלואה: לקבל את החיסון, לחסן את הילדים שלנו שנמצאים במגע יומיומי אינטנסיבי עם ילדים אחרים, לעטות מסכה, לנהוג על פי ההנחיות. כל אלו נותנים לנו דבר אחד: הקטנה משמעותית מאוד של האפשרות שנחלה או שהילד יחלה בכלל ושיחלה קשה בפרט. שום דבר, גם לא החיסון, לא יבטיח שבוודאות לא נחלה. אבל שום דבר גם לא מבטיח שלא נחלה במחלה קשה אחרת או שלא נהיה מעורבים בתאונת דרכים. באימוץ גישה פרואקטיבית אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע בעיות. אנחנו יכולים לקבל את ההחלטה להתחסן ולחסן את ילדינו. ואת בעיניי כדאי מאוד שנעשה.
על ניהול כיתה וגן מבוסס חשיבה פרואקטיבית בעת משבר הקורונה
בשבוע האחרון ראיתי כתבה מקיפה שמציגה את האתגרים שבניהול גני ילדים עקב קשיים רבים של ילדים. חוסר ריכוז, התנהגות לא מווסתת ועוד. מתואר בכתבה שקראתי שגננות אומרות שהן מתקשות ללמד דברים כי הן נדרשות להגיב לבעיות שונות של הילדים במהלך כל היום. קשיים מסוג זה הוצגו בשבועות האחרונים גם בהקשר של כיתות בבתי הספר. ואכן, חוסר הרציפות של הלמידה במוסדות החינוך עקב הסגרים, חוסר המסגרת בבתים, הנתק מילדים אחרים נתנו ונותנים את אותותיהם בהתנהגות הילדים. בעיות מסוג זה היו צפויות. במהלך המגפה נדרשתי גם בבלוג שלי לתופעה וכתבתי פוסטים רבים על הטיפול הרצוי בתלמידים המצויים בסגר, כמו גם על היערכות לשיבתם של הילדים ללמידה אחרי סגרים ארוכים (ראו לדוגמה כאן, כאן וכאן). הבעיות אינן מפתיעות. הן צפויות. מה שמפריע לי בקריאת הכתבות הוא סוג של אמונה שמדובר במכת טבע וכל מה שניתן לעשות הוא להגיב לקשיי הילדים בכיתה. והאמת היא שגישה תגובתית שמחייבת לכבות מהבוקר עד סוף יום הלימודים שריפות מתישה למדי וגם שוחקת. ואכן מדווח על מספרים חסרי תקדים של גננות ומורים העוזבים את מערכת החינוך בשנת הלימודים תשפ"ב. במקרים אלו מי שחייבים היו לאמץ גישה פרואקטיבית הם נציגי הממסד החינוכי ולא רק המורים. בעיניי ,ריבוי הבעיות בניהול הגנים והכיתות הוא פועל יוצא של גישה ריאקטיבית. אם זאת, לא מאוחר לעצור, לחשוב ולפעול אחרת גם עכשיו.
החזרה להוראה במליאת הגן והכיתה כשמדובר בכיתות גדולות היא החלטה אומללה למדי. אני חושבת שגם לא בימי מגפה, הוראה פרונטלית שתופסת את רוב שעות הלמידה איננה אפקטיבית. היא מפספסת ילדים יחידים והיא לא מאפשרת בניית קשרים בין אישיים עמוקים עם הילדים ושיח מעמיק עם ובין הילדים. בנוסף, כפי שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים, הדרישה והציפייה שבחודשיים של עבודה מאומצת ילדים "יסגרו פערי למידה" שנוצרו במהלך משבר הקורונה, הכניסו את כל המערכת ללחץ והביאו לתוצאות הפוכות מהמצופה. הממסד לא היטיב להבין שמורים ותלמידים הם בני אדם שהכרחי ליצור עבורם תנאים של רוגע ורווחה רגשית כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד והמורים יוכלו ליצור תנאים טובים ללמידה. רווחה רגשית ורוגע אינם נבנים במהלך שיעורים במערכת שבהם מדברים על רגשות או על אלימות ודרכי מניעתה. תנאים טובים ללמידה נוצרים על בסיס בניית קשרים בין אישיים טובים של המורה והגננת עם כל אחד מהתלמידים ובניית תשתית של קשרים בין אישיים טובים עם הילדים ועם ההורים.
לשם כך הכרחי כצעד פרואקטיבי לחלק את הגן או את הכיתה לקבוצות קטנות קבועות. בקבוצות יש לעודד שיח אמיתי עם ובין הילדים. להחליט על תכני למידה שמעניינים את הילדים. ניתן לבחור מתוך תוכניות הלימדוים המחייבות את התכנים שמענינים כל קבוצה וקבוצה. חשוב שהקבוצות הקבועות הללו יהיו גם קבוצות של תמיכה רגשית ובניית כללים של שיח וגם קבוצות של למידה פעילה באמת. במסגרת הקבוצות ניתן ליצור נורמות של תמיכה בילדים שנעדרים מהלימודים או שמתקשים. ניתן ורצוי לגייס את תמיכת ההורים של הילדים בכל קבוצה לגלות אחריות ולעודד את ילדיהם להתעניין בילדים מהקבוצה שנעדרים או מתקשים. ההצעה היא לבנות רשת חברתית תומכת. על עבודה בקבוצות קטנות כרשת ביטחון וכבסיס ללמידה ניתן לקרוא בפוסט שפורסם לפני תחילת שנת הלימודים תשפ"ב.
מבחנים ודרישות לדיווחים פחות חשובים בעת הזו. חשוב והכרחי ליצור סביבת ללמידה תומכת רגשית ותומכת בעניין הילדים ללמוד. אף שעדיף היה להתחיל כך את שנת הלימודים, עוד לא מאוחר להתעשת ולנקוט בצעדים הללו. מהתיאור בכתבות נראה שמורים וגננות פועלים באופן ריאקטיבי, מגיבים להפרעות ובעיות ואגב כך נשחקים עד דק.
לסיכום, בפוסט זה הצגתי את הנטייה לפעול בצורה ריאקטיבית כסוג של נטייה "טבעית" שלנו להמתין לבעיות ולקשיים ולהגיב עליהם. משבר הקורונה הביא איתו ריבוי בעיות בבית, במוסדות החינוך ובחברה. המשבר מחייב להתעשת ולאמץ גישה פרואקטיבית. גישה שמחייבת לחשוב מראש על בעיות עתידיות וליזום צעדי מניעה כדי להקטין מאוד את הסבירות שבעיות תיווצרנה. הצגתי את ההחלטה להתחסן ולחסן את הילדים נגד קורונה וכן את העבודה בקבוצות קטנות וקבועות, בקצב של הילדים ובתחומי העניין שלהם, כביטוי לאימוץ גישה פרואקטיבית בעת הזו. כתבתי גם שהנטייה של כל אחד מאיתנו לפעול בצורה ריאקטיבית או פרואקטיבית היא לא נתון שבלתי אפשרי לשנות. אפשר באמצעות הדרכה ולמידה שיטתית להביא אנשים לאמץ גישה פרואקטיבית כדי להשיג יותר שליטה על חייהם וכדי למנוע בעיות. אי אפשר להכריח אנשים לאמץ גישה פרואקטיבית. אפשר לשכנע ולהצביע על התועלת שבגישה הפרואקטיבית. כדי להביא אנשים לאמץ גישה פרואקטיבית נדרש אמון במערכת, נדרשים קשרים טובים בין הממסד לבין ההורים מזה והגננות והמורים מזה. בנושא החיסונים חשוב לעודד קשר של הורים עם רופאי הילדים ורופאי המשפחה שלהם שאותם הם מכירים ושעליהם הם סומכים. הם עשויים להיות סוכני השינוי שמסייעים לאמץ גישה פרואקטיבית. בעניין המצב בכיתות חשוב שהממסד החינוכי יוביל קו עקבי של יצירת תנאים של רווחה רגשית ולמידה בכיתות באמצעות עבודה בקבוצות קבועות וקטנות (כתחליף להוראה פרונטלית משולבת מבחנים) והימנעות מלחץ להשיג הישגים מדידים ואחידים. אין להתפשר על למידה משמעותית. אבל למידה מסוג זה איננה מושגת באמצעות לחץ על מורים ומבחנים. למידה משמעותית הכרחית ואפשרית בתנאי שהגננות, והמורים מרגישים שסומכים עליהם והם עצמם מתאימים את נושאי וקצב הלמידה לילדים בכיתותיהם. עבודה בקבוצות קטנות וקבועות שמתמקדת בנושאים שמעניינים את הילדים מאפשרת התייחסות אישית ונענית לילדים ולמידה משמעותית. ה"מחיר" של סוג זה של עבודה ולמידה הוא שמספיקים "פחות חומר". אבל כמות החומר פחות חשובה מאיכות הלמידה וההרגשה של הילדים, הגננות והמורים. על עבודה בקבוצות קטנות ניתן לקרוא גם כאן וכאן.
אכן מסרים חשובים מאד ומאירי עיניים לכל העוסקים בחינוך ילדינו!
וזאת אני מציין, בין השאר, מתחומי הכשרתי וניסיוני הבין תחומי בהנדסת תעשיה וניהול; הגישה הפרואקטיבית המוצגת בפוסט, השונה במהותה מ"התפיסות הנגררות" הפאסיביות של; "כשנגיע לגשר…", היא העדיפה ביותר גם למיטב דעתי וזאת כאמור במערכות רבות נוספות וכדוגמא מייצגת; ידוע שבפעילות מושכלת של הקמת מערכות אבטחת איכות במפעלי תעשיה, פעילות המאפשרת גילוי וטיפול בפגמים במוצרים מייד עם התגלותם, כגון בתעשיית המזון, מאפשרת חסכון משמעותי, הן בתחומי האיכות והבריאות, והן בתחומים הפיננסיים, לארגון הספציפי בפרט ולנו כצרכניו בכלל.
בתקווה שהעקרונות החשובים
המומצגים בפוסט זה, אכן יתקבלו וייושמו ע"י העוסקים במלאכה במלואם בהקדם.
בברכה, אשר וינשטיין
משורר עברי ויזם חברתי
שלום אשר,
תודה רבה על ההתייחסות המפורטת.
אני בהחלט מקווה שתופעל חשיבה פרואקטיבית בבתים ובמסגרות החינוך.
מקווה שהדבר יבוא לידי ביטוי הן בהתחסנות מאסיבית ל ילדים והן בתכנון העבודה במסגרות החינוך.
קלודי