היחס השלילי ליצירתיות בכל מסגרות החינוך, כולל באוניברסיטאות – נקודה למחשבה!

מטרת פוסט זה הינה לשקף מצב של התעלמות או יחס שלילי ולעתים לעגני ליצירתיות בכל שטחי הידע ובכל מסגרות החינוך: החל מהגן ובעיקר מבית הספר היסודי וכלה באוניברסיטאות המפורסמות בעולם. יהיה זה בלתי צנוע מצדי לצפות שבעקבות עיון בתוכני הפוסט, בנתונים ובכתבות שמשמשות מקור לפוסט, אנשים ישנו התייחסות לביטויי יצירתיות של תלמידים וסטודנטים באחת. אבל מותר לקוות שהחומרים שיוצגו יעוררו אחדים למחשבה שניה ולהשהיית התגובה השלילית הספונטנית לרעיונות מקוריים.

מקורותיי הם שניים:

1. מאמר של גיל גרטל בבלוג המעניין כשלעצמו "שיחה מקומית" בשם "תלמידים יצירתיים נענשים", המציג נתוני מחקר בינלאומי שנערך על ידי OECD – חייבת תודה גדולה לגננת ראומה דוכן (סטודנטית שלי לשעבר) ששלחה לי בערב יום כיפור וואטסאפ עם הפניה למאמר;
2. כתבה מעניינת ומרגשת ב"גלובסכיפור" של גלי וינרב שכוללת ראיון עם ד"ר קתלין קריקו – המדענית שהתמידה בפיתוחים המחקריים שקשורים בשימושים של RNA (שעומדים מאחורי החיסונים של פייזר ומודרנה נגד קורונה) -על אף הכתף הקרה שקיבלה מקולגות ומהממסד האוניברסיטאי על גילוייה במשך עשרות שנים. התודות לבעלי שהפנה אותי לכתבה זו.

תלמידים יצירתיים נענשים בבתי הספר

אני מבקשת לציין שהמטרה העיקרית של דו"ח ה- OECD היא להצביע על החשיבות של טיפוח כישורים רגשיים וחברתיים (SEL) ולהצביע על בעיתיות קיימת בנושא זה במסגרות החינוך בעולם. בפוסט זה אתייחס בעיקר לחלק שמתמקד בממצאים שנוגעים להתעלמות ומתן ציונים נמוכים יותר לילדים יצירתיים שמעלים יוזמות ורעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם האג'נדות של הממסד החינוכי, ועם הידע והתפיסות של המורים עצמם. בפוסט נוסף אתעמק בסוגיית הכישורים הרגשיים והחברתיים (סוגיה שאני מרבה לכתוב עליה בבלוג- למשל כאן, כאן וכאן).

המחקר של ה-OECD (מתבססת כאן על הכתבה של גיל גרטל) נערך ב- 2019 והנתונים נאספו "באוקטובר-נובמבר 2019 (לפני מגיפת הקורונה).השתתפו בו 6,000 תלמידות ותלמידים בגיל 10 (כיתה ד') ובגיל 15 (כיתה ט'), שנבחרו מתוך מדגם של בתי ספר בעשר ערים ברחבי העולם: בוגוטה שבקולומביה, דגו בדרום קוריאה, הלסינקי בפינלנד, יוסטון בטקסס, איסטנבול בתורכיה, מניזלס בקולומביה, מוסקבה ברוסיה, אוטווה בקנדה, סינטרה בפורטוגל וסוזהו בסין. לצורך המחקר הגדירו החוקרים 15 מיומנויות חברתיות-רגשיות (בחמש קבוצות), שלדעתם משקפות את אופיים הכולל של התלמידים. לכל מיומנות נכתבו מספר היגדים המאפיינים אותה (במונחים של התנהגות), והתלמידים דירגו את מידת הסכמתם עם כל היגד. מלבד שאלון לתלמידים, הועבר שאלון מידע משלים גם להורי התלמידים, למורים ולמנהלי בתי הספר שהשתתפו במדגם." בין הממדים שנכללו בשאלונים הוגדרו שניים: סקרנות והתמדה מזה ויצירתיות מזה. לפי ההיגדים במחקר, "ילד סקרן הוא מי שמתעניין ברעיונות, אוהב ללמוד, שואף להבין כל דבר, קורא ספרים, אוהב לטייל למקומות חדשים ולנסות מוצרים חדשים." ילד מתמיד "הוא מי שמכין שיעורי בית ברציפות מרגע שהתחיל, ממוקד במשימה ולא מתפתה לפעילויות אחרות, ולא מוותר גם לנוכח קשיים.". בהמשך נבדקו מתאמים סטטיסטיים בין ה"ציונים" הרגשיים חברתיים (כולל יצירתיות והתמדה) המתבססים כאמור הן על דיווח עצמי והן על הערכות ההורים, המורים ומנהלי בתי הספר, לבין הציונים "הרגילים" שהתלמידים קיבלו בשלושה מקצועות: שפה, מתמטיקה ואומנות.

ממצאי המחקר היו:

1. בגיל 10, נמצא קשר חיובי חלש בין רוב המיומנויות הרגשיות חברתיות לבין הציונים בלימודים. רק בשתי מיומנויות נמצא קשר חזק לציונים: סקרנות והתמדה. כלומר, תלמידים שמעריכים את עצמם כסקרנים וכמתמידים, מקבלים (בממוצע) ציונים גבוהים יותר במתמטיקה, שפה ואומנות.
2. התמונה שונה אצל תלמידים בני 15. גם כאן סקרנות והתמדה הן התכונות המובילות בקשר החזק עם הציונים בלימודים. אולם לצידן נמצאו שלוש מיומנויות עם קשר הפוך להישגים: תלמידים שהעריכו את עצמם כעמידים בתנאי לחץ, יצירתיים וחברותיים, קיבלו ציונים נמוכים יותר מחבריהם. דהיינו תלמידים בכיתה ט' לא זו בלבד שאינם מוערכים על יצירתיותם ועל עמדותיהם הייחודיות, אלא שהם "נענשים" בציונים נמוכים בהשוואה לחבריהם המתמידים הקונפורמיים.

ממצאים אלו מחייבים בדיקת עומק לגבי מה שאנחנו מעריכים בתלמידים. בעיניי השינוי חייב להתבצע הן מלמטה למעלה והן למעלה למטה. דהיינו, אני חושבת שכל מורה בשטח שמוטרד מהנתונים (שינוי מלמטה למעלה) חייב לבחון את תפיסותיו, את הקריטריונים שלו לקביעת ציונים והערכות ולא פחות מכך את האינטראקציות היומיומיות שלו עם התלמידים שלו. אני מתייחסת כאן לתובנותיי (שאכתוב עליהן בהרחבה בנפרד) שנובעות מבדיקת מאות פרוטוקולים של אינטראקציות תיווך בין גננות ומורות בחינוך לגיל הרך ובחינוך המיוחד במהלך שנים רבות. ניתוח מדוקדק של אינטראקציות אלו (לפי קריטריונים של תיאוריית התיווך שאמורה להביא להשתנות קוגניטיבית) שנעשו על ידי הגננות , המורות והמורים עצמם במסגרת משימות בקורס או סמינריון "למידה מתווכת" מצביע על כך שישנה נטייה לשאלות סגורות, לריבוי של שאלות של גננות ומורים ומיעוט מקום לשאלות התלמידים, להיעדר עידוד שיח בין התלמידים בינם לבין עצמם. בקיצור ישנה שליטה של המורה בשיח. כל אלו מראים ששיח הלמידה השכיח בכיתות הלימוד כבר מהגיל הרך נוטה לחסום חשיבה עצמית, חשיבה יצירתית והשתנות קוגניטיבית. אלא שבעבודת הסטודנטים שלי יש גם "ממצא" אופטימי: בעקבות למידה והנחיה, אינטראקציות התיווך של הרוב המכריע של הגננות, המורות והמורים שפגשתי אותם כסטודנטים השתפר וכך גם התגבשו תובנות לגבי היכולות של תלמידיהם והיכולות שלהם עצמם לשנות את השיח. ברור שלצד שינויים מלמטה למעלה יש מקום לעידוד מצד מערכת החינוך לשנות גישה. התרשמותי היא שהמסרים של הממסד החינוכי הם אמביוולנטיים למדי בנושא זה: מצד אחד ברמה ההצהרתית מדברים המון על SEL ועל עידוד יצירתיות, ומצד שני באותה נשימה מפעילים לחץ כמעט בלתי אנושי על המורים "להביא" ציונים גבוהים. איני חושבת שברמת המאקרו שינויי עומק אפשריים כל עוד המערכת לא מחליטה לאיזה כיוון היא הולכת. מסרים אמביוונלטיים גרועים לדעתי מכל דבר אחר.

סיפורה המופלא, המרגש ומעורר ההשראה של ד"ר קתלין קירקו

שימו לב שבכותרת שלי אני מציינת את תוארה של קירקו כדוקטור, כיוון שבתואר זה שבמצבה מצניע את הישגיה המדעיים, טמון חלק מהסיפור. קירקו הורחקה או הודחה שוב ובשוב ממסלולי הפרופסורה באוניברסיטאות בארה"ב שבהן עבדה 24/7 במעבדות על פיתוח רעיון השימוש ב-RNA לצורך טיפול במגוון מצבים ומחלות מתוך "סקרנות אישית בלתי נשלטת" ואמונה חזקה בדרכה, רק בגלל שהרעיונות המחקריים שלה היו לא מקובלים באותה תקופה. היא זכתה להתייחסות מצמצמת ומגבילה. לא קיבלה גרנטים ותקציבי מחקר, קיבלה משכורות מבזות כ"עובדת מחקר רגילה" ולא כחוקרת במעמדה. וזאת במשך עשרות שנים. רעיונותיה זכו להערכה מזדמנת של עמיתים. רק לפני כעשור זכתה להכרה של חברת ביונטק שבה היא משמשת כסמנכ"לית בכירה. פרוץ מגפת הקורונה והפיתוח המהיר של חיסונים המבוססים על רעיונתיה המחקריים, גרמו לשינוי במעמדה המחקרי גם בעיני אוניברסיטת פנסילבניה שעשתה עבודה יסודית בהרחקתה מהקמפוס.

הביוגרפיה של קירקו מעניינת (על בסיס הכתבה בגלובס): היא בת 66, נולדה בהונגריה לאב שוחט ואימא מנהלת חשבונות (שהאמינה בה) ומצעירותה התענינה בבעלי חיים, בצמחים ובמאמרים מעניינים, לאו דווקא מהשדה האקדמי. היא השלימה דוקטורט בהונגריה ונסעה עם בעלה ובתה (מדליסטית אולימפית בחתירה) לארה"ב להשלמת פוסט -דוקטורט ולשם השתלבות באקדמיה האמריקאית.

מה שריגש והרשים אותי בקריאת הכתבה אודותיה הוא קור הרוח והאמונה בדרך שהיא מפגינה, וחוסר המרירות שלה. נראה שבמשך עשרות שנים שום דבר לא הזיז אותה מניסיונותיה לחקור את הדברים שהיא העריכה כחשובים. מה שהניע אותה הוא סקרנותה והניסיון להבין. אמונתה שמה שהיא עושה חשוב מצביעה גם על עומק המחשבה שלה וגם על החוסן הנפשי שלה.

לסיכום, אני מציגה את הממצאים על "הענשת" יצירתיות במערכות חינוך בעולם (החל מבית הספר וכלה באוניברסיטה) לא כקוריוז אלא כהזמנה לחשבון נפש. ברור לגמרי שמערכות החינוך, כולל מערכת ההשכלה הגבוהה, חייבות להשתנת ולהפסיק לפעול על אוטומט שמתבסס על תעשיית ציונים, על כבוד והערצת תארים. אבל בעיניי, כל אחת ואחד מאיתנו יכול לעשות את השינוי הקטן שנוגע לתלמידה או תלמיד כאלה או אחרים שאנחנו נתקלים בהם. אנחנו נדרשים לעצור ולחשוב על דברים שמערערים אותנו ולא לפסול אותם על הסף. התייחסויות מזלזלות או מתעלמות מרעיונות מקוריים עלולים שלא כמו במקרה של קירקו לשבור ילדים- במיוחד כאלו שאינם זוכים לתמיכה מההורים או מהסביבה החברתית שלהם. סוג כזה של התנהלות לא רק מאמללת את הילדים היצירתיים אלא גורמת לאובדן ידע ומשאבים לחברה כולה. אני מפנה אתכם לסיכום גם לפוסט שכתבתי על טיפוח היצירתיות בגיל הרך בבלוג זה.