גננות, מורות וסטודנטיות להוראה מתמודדות באופן תדיר עם הפרעות מצד ילדים, הפרעות המקשות להתמקד וללמד באופן רציף. ואכן, אחד האתגרים המצוינים תדיר על ידי גננות ומורות בניהול כיתה הוא התמודדות עם הפרעות. הפרעות מתבטאות בכך שילדים עוסקים בדברים אחרים ולא בנושא השיעור, ברעש שילדים עושים (בין כדי למשוך תשומת לב ובין כדרך התנהלות אישית), בשיחות בין ילדים הישובים אחד ליד השני ומפריעות להתנהלות השיעור.
אין ספק ששיח רציף וממוקד בנושא השיעור הוא תנאי הכרחי ללמידה. זאת ועוד, ילדים צריכים ללמוד מגיל הגן לווסת את התנהגותם ולהתחשב בזולת. הם צריכים ללמוד להתחשב בחברי הקבוצה שבה הם לומדים (בין אם מדובר בקבוצה קטנה או במפגש מליאה). ובכל זאת ישנם ילדים שמתקשים לווסת את התנהגותם. הם עושים "מה שבא להם" מתי "שבא להם", גם אם הדבר כרוך בהפרעה להתנהלות הקבוצה. אחת התגובות הדי שגרתיות כנגד הפרעות מצד ילדים היא הוצאתם מהפעילות הקבוצתית כדי להפסיק את ההפרעה באופן מיידי.
בדרך כלל הוצאת ילדים מהפעילות קורית אחרי ניסיונות ראשונים לבקש מהם להפסיק את הפרעותיהם. נתקלתי באימוץ פתרון ההוצאה של הילד מהקבוצה כעונש במהלך שנות עבודתי עם סטודנטיות המכשירות עצמן להיות גננות או מורות, או עם גננות ומורות. בדרך כלל ההחלטה להוציא ילד מהקבוצה היא ביטוי לתחושת חוסר אונים של הגננת, המורה או הסטודנטית, והיא מבטאת גם את הרצון להצליח ללמד. יש בצעד הכל כך שגרתי הזה התייחסות אל הילד כאל אובייקט ולא כאל סובייקט, ומחנכים רבים נוקטים צעד זה ללא כל מחשבה על הנזקים שהוא עלול להסב לילד ולחברה בטווח הרחוק. חשוב מאוד להימנע מלהביא ילדים למחשבה שאין להם מה להפסיד כי ממילא החברה לא נותנת להם הזדמנות.
עמדתי היא שיש להימנע בכל מחיר מהוצאת ילדים מפעילות בכלל ובגיל הרך (גן ילדים וכיתות א'-ב') בפרט. אני לא חושבת שיש להתעלם מהקשיים של הילד או הילדה המפריעים. אני גורסת שיש לטפל בהפרעות הילדים בתוך הקבוצה, ובפוסט זה אציע חלופות להוצאתם של הילדים מהפעילות הקבוצתית. ההתנגדות להוצאת הילדים נובעת משני טעמים: 1. יש בהרחקה מהקבוצה פגיעה רגשית קשה ביותר בילד המפריע. המסרים המתלווים להוצאת ילדים מפעילות קבוצתית הם מסרים של "אתה על תנאי", השייכות לקבוצה, לחברה, לכלל היא על תנאי; זאת ועוד, המסר הסמוי הוא שלא מאמינים ביכולת של הילד לשנות את התנהגותו; 2. התנסויות חוזרות ונשנות של ילד שמוצא פעם אחר פעם מהכלל, מבלי שגננות ומורות יראו בו אדם הזקוק לעזרה ומעוניין בשייכות לכלל, עלולה להביא להסלמת ההתנהגות; ילד שרגיל שמוציאים אותו מהשיעור עלול להאמין ששום דבר לא יעזור, דבר אשר יעמת אותו עם החברה.
ההתמודדות עם הפרעות של ילדים בתוך הקבוצה מחייבת שינוי תפיסתי של המחנכת. המטרה הופכת להיות ללמד את הילד התנהגות חלופית להפרעה, לשדר לו שהוא חלק מהכלל. רווחתו הרגשית והלמידה של כל ילד וילדה שהם חלק מהקבוצה אמורות להחליף את המטרה ל"העביר את השיעור" בשלום. שינוי תפיסתי זה יוביל כפי שלמדתי במקרים רבים שבהם ליוויתי סטודנטיות שלי שהתמודדו עם הפרעות, למציאת פתרונות חלופיים להרחקה. עם הפתרונות החלופיים נמנים גם:
א. התאמת נושא הלמידה בקבוצה לתחומי העניין של הילד המפריע,
ב. שיחות ומפגשים אישיים עם הילד לפני המפגש הקבוצתי. במהלך מפגשים ושיחות אלה הולך ונבנה קשר אישי בין המחנכת לבין הילד. זאת ועוד, ניתן להכין את הילד ללמידה במפגש הקבוצתי כך שהוא ירגיש שהוא מבין את המתרחש וכך לא יצטרך להפריע;
ג. שינוי מקום הישיבה (קרוב למחנכת) כדי לאפשר התערבות פיזית (כגון נגיעה קלה בילד כתזכורת לשינוי ההתנהגות);
ד. מתן חיזוקים חיוביים על התנהגות פרו חברתית כמו עזרה לילד אחר, שמירה על תור, השתתפות וכו'.
ה. חיבור בין הילד המפריע לילד אחר מיומן חברתית, כך שהילד ירגיש גם קשר עם ילד אחר וגם שיש לו תמיכה חברתית.
ו. הענקת תפקיד, אחריות לניהול הפעילות בקבוצה (כגון להביא אביזרי למידה הנחוצים לשיעור).
ז. ניתן לתכנן עבודה שיתופית בקבוצה שמתמקדת במטרה ותוצר משותפים וכך מגויסים כל הילדים לעשייה הקבוצתית.
זאת ועוד, טיפול בילד שמפריע באופן עקבי ומביא את המחנכים להוצאתם מהפעילות מחייב לנסות להבין כל מקרה לגופו. הכרחי לנסות להבין מה מביא כל ילד לידי הפרעות קיצוניות לקבוצה. ברוב המקרים יש לבנות תוכנית התערבות מסודרת וליישם אותה בשיטתיות ולא להסתפק בפתרונות אד הוק. ילדים עלולים להפריע בגלל שהם לא מבינים מה קרוה בשיעור, בגלל היפראקטיביות וקושי להתרכז, בגלל קשיים רגשיים או משפחתיים שאינם נותנים להם מנוח, בגלל תחושת חוסר שייכות לגן או לכיתה ותחושת תלישות שמתלווה לכך. בכל אחד מהמקרים הטיפול מחייב לתת מענה למגוון הצרכים שעולים.
הרחקה מהשיעור מתקבלת על הדעת אך ורק במקרים קיצוניים שבהם התנהגות הילד מסכנת את הילדים בקבוצה. גם אז יש להבין שההרחקה היא אמצעי חירום ולא פתרון שורש. ניתן להשתמש בה חד פעמית ובמקביל לבנות תוכנית התערבות מסודרת לילד המפריע.
מצאתי בשיר של יהודה אטלס "מלכודת" מתוך הספר "ילדים של אף אחד" (עמ' 68) בהוצאת מכון חרוב התייחסות לדינמיקה הרסנית שהרחקות משיעורים עלולות לחולל:
בגלל שהמורה בשיעור חופרת וחופרת
אני כל הזמן מדברת ומדברת.
בגלל שאני מדברת,
המורה כועסת ומזהירה.
בגלל שהיא אומרת עליי דברים,
אני אומרת עליה בחזרה.
בגלל שאני מתחצפת ומתוכחת איתה
היא מעיפה אותי כל פעם החוצה מהכיתה.
בגלל שאני מסתובבת בחוץ, זה ברור,
אין לי מושג מה למדו בשיעור;
על כל שאלה אני עונה תשובה עקומה-
וכולם חושבים שאני סתומה.
ככה יוצא שכמה שהמורה יותר משעממת
ככה אני יותר מטומטמת.
ואני לא!
פרופ' קלודי יקרה, אני מצטרף לגישתך ולהמלצותיך הנוקבות בנושא חשוב רגיש זה, כולל לראות בהרחקת הילדים מהמסגרת הקבוצתית, כפתרון דחק אחרון!.
אישית, הן כסופר עברי המתמקד בכתיבה לילדים ובכלל זה בסדרת ספריי "מילד תלותי למוביל חברתי", והן כהורה לילדה "מיוחדת" דאז (במהלך שנות ה 90'), אשר לא פעם "השתעממה" במסגרת לימודיה ובעיקר בכיתות א' – ג', וחלק מהזמן גם "זכתה" להישלח "אחר כבוד" למשרד המנהלת…
בהמשך הסתבר שבתנו אובחנה כ"מאותגרת" בתחומי "קשב וריכוז"… ואגב כיום היא רופאה מתמחה מצליחה בתחומי פעילותה התורמת.
בברכה,
אשר וינשטיין
משורר עברי ויזם חברתי
תודה רבה אשר על התגובה ועל השיתוף המרגש.
באמת לא אחת ה"מערכת" נוקטת בילדים בצורה משמעתית בירוקרטית ולא ממש עוצרת לחשוב מה קורה לילדים עצמם שהרי ילדים לא סתם מפריעים.
באמת תודה רבה על השיתוף. קלודי
מאד התחברתי, דברייך בפוסט הזה ממש ריגשו אותי. והלוואי שמורים וגננות ומחנכים יבינו, יפנימו, יאמצו את השיטה