בפוסט זה אני מציעה ששמירה על זכויות אדם וזכויות הילד תהווה אג'נדה חינוכית שפועלים לאורה 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. לכאורה זהו המצב בישראל. ישראל חתומה על אמנות בין-לאומיות, והרשויות – המשטרה, בתי המשפט, הפרקליטות, משרד החינוך – פועלים לכאורה לפי הנחיות אלה (ראו בסוף הפוסט סקירה מורחבת הנוגעת לזכויות האדם וזכויות הילד בעולם בכלל, ובישראל בפרט). יתרה מזו, בישראל ובעולם מצוינים ימים מיוחדים: יום האישה\יום האישה הבין-לאומי, יום החינוך המיוחד, יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים (בסמוך ליום זה החלטתי לכתוב את הפוסט), יום הגאווה, יום הפליטים הבין-לאומי, יום הילדה הבין לאומי ועוד. אין ספק שהכוונות של מי שקבעו את הימים האלו הן טובות. המטרה היא להביא לשמירה על זכויותיהן של אוכלוסיות מוחלשות: ילדים, נשים, פליטים, ילדים עם צרכים מיוחדים. כל הימים האלו זוכים להכרה של האו"ם, ובמידה רבה האו"ם עומד באחורי היוזמה לציין ימים אלה. במקביל, אנחנו עדים על בסיס כמעט יומיומי להפרה בוטה של זכויות אדם: מקרים של אלימות קשה נגד נשים, של התעללות מינית בילדים ובילדות, בנערים ובנערות – על ידי בני גילם או בני זוגם או על ידי ידוענים שחושבים שהקורבנות הם "חפצים" שנועדו לספק את יציריהם.
הבעיה שאני מצביעה עליה בפוסט היא שקיים פער בין הצהרות ליישום. חסר טיפול מספיק, טיפול יומיומי בבעיות של אוכלוסיות מוחלשות שזכויות האדם שלהן מופרות, ועוד יותר חסר חינוך למניעת הפרה של זכויות אדם. מצד אחד צויין ב-25.11.2021 "יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים" ומצד שני ניתן לראות בכתבה של רתם איזק במוסף "שבעה ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מ-17.12.2021 "אני הנרצחת הבאה" עדויות של ארבע נשים (היו אחרות שנסוגו מהכתבה ברגע האחרון), על האלימות הקשה מצד בני זוגן לפני ואחרי הגירושין ועל תחושתן הקשה שהמדינה, על מגוון מוסדותיה, אינה מצליחה להגן עליהן ושהן מרגישות חשופות לאלימות בן הזוג ושלתחושתן הן חיות על זמן שאול. הגברים המתעללים מוצגים והינם פצצות מתקתקות שללא טיפול יפגעו בוודאות בבנות הזוג שלהם לשעבר או בנשים אחרות. אורטל שרעבי, המרואיינת היחידה שהסכימה להתראיין בשמה האמיתי, אומרת "בזמנו אמרתי לפרקליטה שמאסר הוא לא הפתרון. המדינה צריכה לחייב גברים אלימים בכלא ללכת לטיפול, כי האלימות היא חלק מבעיה יותר גדולה. עכשיו הוא סגור בכלא., והוא פצצה מתקתקת שהולכת ונטענת והוא ישתחרר אפילו יותר מסוכן."
טיפול במצבים של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות מחייבת תכנון, פעולה, מעקב ובקרה אחרי ביצוע של פרקטיקות שמחזקות את זכויות האדם מסביב לשעון. והרבה מאוד תלוי בחינוך. בעלים ואחים שמכים את נשותיהם או את אחיותיהם חיים עם תפיסה שהבנות והנשים הן רכושם או רכוש המשפחה. ההתייחסות אל הנשים היא כאל חפצים ולא כאל בני אדם עם זכויות שוות לאלו של הגברים. גם נערים נהפכים לעתים קורבנות של גברים "טורפים". זכויות אדם בסיסיות עלולות להישלל מפליטים חוקיים ובלתי חוקיים ולפעמים המדינה היא זו שמעלימה עין מפגיעה בזכויות אדם של אוכלוסיות מוחלשות. בעלי תפקידים במקצועות ותפקידים שונים ומגוונים, חלקם בכירים מאוד, מרשים לעצמם לפגוע מינית בילדות ובנשים מתוך התייחסות אליהן כאל אובייקטים, ללא כל התייחסות לפגיעה החמורה בהן. ההתייחסות לפועלים זרים עם וללא מעמד חוקי היא לפעמים מאוד אינסטרומנטלית, ללא הבנה שמדובר בבני אדם ולא במכונות עבודה. הורים לילדים "רגילים" ממהרים להדיר ילדים עם צרכים מיוחדים בגנים ובכיתות: בין אם מדובר בילדים על הספקטרום או בילדים עם אלרגיות מסכנות חיים, ולא נוח להורים להתאמץ כדי לשמור על סביבה נקיה מאלרגנים ולאפשר בכך השתתפות מלאה של הילדים בגנים ובכיתות.
הפגיעה בזכויות אוכלוסיות מוחלשות היא יומיומית, ותזכורת חד שנתית תוך ציון "יום ה-…" איננה מספקת. היא עלולה גם לאפשר לקובעי מדיניות להרגיש שיצאו לידי חובה על ידי ציון יום האוכלוסיה המיוחדת. טקסים ונאומים אינם מספיקים. גם הרצאות חד פעמיות בנושא כזה או אחר אינן מספיקות. מה שנחוץ הוא חריש עמוק. בחינוך של ילדות וילדים מהגיל הרך ביותר יש להדגיש שמירה על זכויות הזולת במקביל לשמירה על זכויותיהם שלהם. ראו בהקשר זה פוסט שמתמקד בנושא חינוך לשמירה הדדית של זכויות. מחנכים ילדים מהגיל הצעיר ביותר להתייחסות מכבדת אחד לשני, עוקבים אחרי ההתנהלות החברתית ומפסיקים מיידית כל פגיעה בילד או בילדה, באופן מלווה בהסבר, בהצגת דוגמה אישית של התייחסות מכבדת לתלמידים ולמורים על ידי ההנהלה. הפעולות הללו צריכות להתרחש בכל יום ובכל שיעור. לא בשיעורים מיוחדים שמוקדשים לנושא רגשי-חברתי כלשהו. הטיפול חייב להיות מוחל על האינטראקציות היומיומיות בכל מקום: בשיעורים ובהפסקות. בתוך הגן ובחצר. חשוב שמסגרות החינוך תעבודנה עם הורי הילדים על הסוגיות האלו על בסיס קבוע, ברמה של התייחסות לאירועים וטיפול בהם ולא רק ברמה של יידוע או נזיפות. עוד נקודה חשובה היא שתמיד, ומהגיל הרך, יש לטפל גם בתוקפן וגם בקורבן. את התוקפן יש ללמד לא לפגוע באחרים ולבטא את הצרכים והמצוקות שלו בדרכים אחרות. את הקורבנות, ובכלל את כל הילדות והילדים, יש לחנך שמגיע להם יחס מכבד והוגן. שבשום תנאי הם לא צריכים להשלים עם השפלות ועם פגיעות פיזיות, רגשיות, מילוליות או מיניות.
כמו שמוצג בתרשים למעלה, תוכנית טובה למניעה וטיפול באלימות חייבת לכלול רמות שונות של התערבות: מניעה יסודית שמתמקדת בחינוך כלל האוכלוסיה, מניעה שניונית שמתמקדת בזיהוי מוקדם של סימני מצוקה של ילדים, נשים או פליטים ונקיטת צעדים, ומניעה שלישונית שכוללת טיפול בקורבן ובתוקפן אחרי שאירועי אלימות קרו למניעת הישנותם.
הכרחי למקד מאמץ מיוחד גם בחברות מסורתיות שבהן מקובלת חלוקה היררכית ועידוד של ציות וסגידה לסמכות. בחברות כאלו מאחרים עוד יותר לזהות פגיעה פיזית רגשית ומינית מצד אנשים בעלי סמכות (מורים, רבנים, קדים, מנהלים, הורים). במסגרות אלו לא ניתן גם מספיק חינוך לשוויוניות ואין מספיק טיפול גלוי בהתמודדות עם מיניות. בהיעדר התייחסות כזו הולכים ונבנים דפוסים של ניצול ופגיעה הן בקרב הילדים והתלמידים היותר בוגרים והן בקשרים בין בעלי סמכות לילדים עצמם.
באשר לנערים וגברים מתעללים מינית, פיזית ורגשית, לא מספיק להעניש אותם (כדברי אורטל שרעבי שציטטתי למעלה). עונשים חמורים ככל שיהיו ללא טיפול ממושך ומקצועי לשינוי דפוסי ההתנהגות שלהם יותירו אותם עם פוטנציאל פגיעה בבנות ובנשים אחרות. נערים וגברים שגדלו עם תפיסות מעוותות של התייחסות אל בנות ואל נשים כאל אובייקטים ועם התפיסה שניתן לעשות בהן ככל העולה על רוחם לא ישנו את התנהגותם בעקבות קבלת עונש בלבד.
כל מה שכתבתי ידוע. לראייה, בתאריך 21.11.2021 הוציאו בכנסת דו"ח על אלימות במשפחה עם דגש על אלימות כלפי נשים. הדו"ח נכתב על ידי ג'רי אלמו קפיטל עבור הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן לקראת היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים. בדו"ח נכתב שנתוני המשטרה ומשרד הרווחה מלמדים כי אכן חלה במהלך שנת 2020 עלייה באלימות כלפי נשים מצד בני-זוגן. להלן נתונים מתוך הדוח של הכנסת: "בשנת 2020 נרצחו 26 נשים: 15 נשים ערביות ו-11 נשים יהודיות . רוב קורבנות הרצח הערביות (7 מתוך 15 נרצחות) נרצחו על ידי חשוד שזהותו אינה ידועה למשטרה. בשליש מאירועי הרצח של נשים ערביות (5 אירועי רצח) החשוד ברצח היה בן זוג של הנרצחת; שתיים מהנשים שנרצחו על-ידי בן-זוגן הגישו תלונות במשטרה בגין אלימות מצד בן זוג טרם הרצח. תלונות קודמות על אלימות מצד בן הזוג הוגשו גם על-ידי אישה אחת שנרצחה על-ידי קרוב משפחה שאינו בן זוגה. ביום ד', 24.11.2021 הוקרן בערוץ כאן 11 הסרט "דיוקן" . זהו סרט תעודה שמרכזו ניצבת אישה אמיצה בשם כיפאיה עיאיתי, שמתמודדת עם איומים על חייה מצד בעלה ואחר כך גרושה, כל אימת שזה משתחרר מהכלא. האיומים על חייה קורים למרות צווי הרחקה שהוצאו כנגדו. כיפאיה הפכה גם לשותפה ליצירת הסרט. לקראת שחרור בעלה האלים מהכלא, כיפאיה עיאיתי מחפשת דרך לשרוד. היא פוגשת בנות משפחה של נשים שנרצחו ע"י בני זוגן. כל מפגש הופך לדיוקן של נרצחת ולכתב אישום נגד החברה, המשטרה ובתי המשפט בישראל. הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל חיפה 2021.
על זכויות אדם וזכויות הילד
לזכויות אדם ולזכויות ילדים מקורות מן המוסר האנושי האוניברסאלי ובמקביל תוקף חוקי שהוסכם על ידי ארגונים בין-לאומיים (כגון אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד) או מדינות (כגון במדינת ישראל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות התלמיד).
אליוט טוריאל ( Turiel Eliott) הציע תיאוריה שמתמקדת בערכי מוסר (Moral Domain Theory) ומבחינה בינם לבין ערכים שמתמקדים בתחום הקונבנציונאלי- החברתי ובתחום הפסיכולוגי האישי. משמעות הדבר היא שפגיעה פיזית, רגשית, חברתית (נידוי), מינית בזולת מהווה בכל מקום בעולם פגיעה מוסרית. זכותם של אנשים לחיים, לחירות, לרווחה איננה נחשבת לדבר שכפוף להסכמה חברתית. דהיינו פרלמנטים, ממסדים, קהילות אינם רשאים בשום מקום בעולם לפגוע באנשים (ישנה הרחבה של תפיסה זו גם לבעלי חיים). וזאת בשונה מערכים קונבנציונליים (כמו לדוגמה כיוון הנסיעה בכביש שהוא לגמרי עניין של מוסכמה חברתית), וגם בניגוד לבחירה בעיסוק שהיא לגמרי עניין של בחירה של היחיד. עם זאת, הפגיעה בזולת איננה נמנית עם חירויות היחיד. בעיות וקשיים מתעוררים כאשר זכויות של אדם אחד מתנגשות עם המימוש של זכויותיו של אדם אחר.
על זכויות אדם
המידע הכלול בחלק הזה של הפוסט מתבסס על הערך "זכויות אדם" בויקיפדיה. המונח זכויות אדם הוא מונח מופשט שמשמעותו שלכל אדם באשר הוא "זכויות טבעיות" כגון הזכות לחיים, הזכות לביטחון אישי, הזכות לחירות שממנה נגזרות זכויות כגון הזכות לחופש המחשבה והדעה וכו'…) שלחברה אין זכות לפגוע בהן. ניתן לקשר את זכויות האדם למוסר האוניברסאלי שהזכרתי למעלה. כיוון שאנשים אינם תמיד שומרים על זכויות זולתם מופקדות המדינות על שמירת זכויותיהם של האזרחים באמצעות החוקים שהן מחוקקות.
אצטט להלן מתוך ויקיפדיה חלק שמתייחס לחלקה של המדינה בשמירה על זכויות האדם:
תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם
"למדינה תפקיד כפול בכל הנוגע להבטחת זכויות האדם:
- תפקיד סביל: למדינה אסור לפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם. בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.".
- תפקיד פעיל: המדינה מחויבת לפעול כדי להגן על זכויות האדם מפני פגיעה על ידי צדדים שלישיים (למשל, להגן על זכותם של תושבי המדינה לשלמות גופנית על ידי חקיקה שאוסרת תקיפה, שימוש במשטרה למניעת פשע, והעמדה לדין של מי שתקף אנשים אחרים), ולספק לתושבי המדינה תנאי מחיה נאותים שיאפשרו מימוש זכויותיהם. הדעות חלוקות בנוגע למידת האקטיביות שעל המדינה לגלות.
שני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ממחישים את ההבחנה בין תפקידה הסביל לתפקידה הפעיל של המדינה:
- בסעיף 2 נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". זוהי חובתה הסבילה של המדינה – אסור לה לפגוע בזכויות המנויות בסעיף זה.
- סעיף 4 מרחיב את חובתה של המדינה ביחס לזכויות אלה וקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בסעיף זה נדרשת המדינה לפעול באופן פעיל להבטחת הזכויות."(סוף ציטוט ויקיפדיה)
על זכויות הילד
בשנת 1989 התקבלה באו"ם בעקבות דיונים שנמשכו כעשור האמנה בדבר זכויות הילד, שבאה להבטיח זכויות ילדים במדינות העולם. רוב מדינות העולם חתמו ואישררו את האמנה. האמנה נחתמה על ידי ישראל בשנת 1990 ואושררה בשנת 1991. סרטון של נועם נער בן 15 שמציג את תפיסתו את זכויות הילד הוצג ביום העיון במכללת לוינסקי על ידי גב' טובה בן ארי.
המידע בחלק זה מתבסס על האתר my rights
על פי סעיפיה, ילד הינו כל יצור אנושי מתחת לגיל 18 (אלא אם חוק מדינה קבע אחרת) והיא מבטאת הסכמה רחבה והגדרה של זכויות ילדים תוך התייחסות לפן הפוליטי, לפן הכלכלי, לפן התרבותי ולפן האזרחי שלהם. בנוסף, היא מגדירה וקובעת את החובות המוטלות על מדינות כלפי ילדים.
עקרונות מרכזיים באמנת זכויות הילד הבין-לאומית
האמנה מתבססת על חמישה עקרונות מרכזיים מהם נגזרות זכויותיהם של הילדים וחובות המדינה כלפיהם:
- עקרון השוויון – המגן על ילדים מפני אפליה במדינות בהן הם חיים ללא הבדלים בין היתר של אמונה, דת, מין, גזע, מצב בריאותי ומצב שכלי.
- עקרון ההשתתפות – המבטיח כי במדינות השונות תינתן לילד הזכות להביע את דעתו בחופשיות בכל הליך הקשור אליו.
- עקרון טובת הילד – המגדיר קדימות וערך עליון לטובת הילד מול זכויות ואינטרסים של אחרים.
- עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות – אי נטילת חיי ילדים, צמצום הגורמים המביאים לתמותה שלהם, הבטחת תנאי חיים מינימאליים ואיסור גורף על שימוש באלימות כלפיהם. עקרון ההתפתחות מתייחס לסיוע של המדינות להורי הילדים על מנת להבטיח את התפתחותם.
- עקרון הכשרים המתפתחים – מתייחס למניעה של חשיפת הילדים לפעולות שאינן הולמות את גילם ומצבם הנפשי והשכלי.
זכויות הילד
הזכויות הנגזרות מחמשת העקרונות המרכזיים מתייחסות ל:
- לזכות לחיי משפחה,
- זכויות אזרחיות,
- חירויות, ביניהן הזכות לזהות והזכות להבעה עצמית,
- זכויות הקשורות בילדים עם מוגבלויות,
- זכויות הקשורות בפנאי, חינוך ותרבות,
- זכותם של הילדים להגנה מיוחדת והזכות למניעת ניצולם,
- זכותם להצלה ועוד.
זכויות הילד בישראל
ישראל אישררה את חתימתה על האמנה לזכויות הילד בשנת 1991. עוד בטרם חתמה על אמנה זו נחקקו בישראל חוקים שבאים לשמור על זכויות הילדות והילדים בה, כמו חוק חינוך חובה וחינם. כמו כן, הוקמה בישראל בשנת 1997 על ידי שר המשפטים הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד ויישומן בחקיקה והמשפט, בראשותה של השופטת סביונה רוטלוי. אחד החוקים שחוקקו בישראל כדי לתת ביטוי לזכויות התלמידים בישראל הוא החוק לזכויות התלמיד.
המדינות שחתמו על האמנה בדבר זכויות הילד התחייבו להגיש לאו"ם דו"חות תקופתיים שנוגעים לאופן שבו מיושמות ונשמרות זכויות הילדים במדינות השונות. ישראל הגישה לאחרונה דו"ח כזה לאו"ם בשנת 2010. בחינת הדו"ח העלתה ביקורת על כך שישראל לא בנתה מנגנונים לבחינה ממוקדת ושיטתית של יישום זכויות הילד בישראל.
חוק זכויות התלמיד
חוק זה שחוקק בשנת 2000 כולל התייחסות לזכותו של כל ילד ונער לחינוך ולאי אפליה מטעמים של השתייכות עדתית, ארצות מוצא, רקע כלכלי-חברתי, השקפה פוליטית בין של הילד ובין של הוריו. בשנת 2015 התקבל תיקון לחוק משנת 2015 (ראו מאמר של טובה בן ארי) שאוסר על הפליה של תלמידים והורים מטעמים של נטייה מינית וזהות מגדרית.
אני מבקשת לבסוף להפנות לפוסט של אריה קיזל :" זכויות התלמיד אל מול זכויות כל הבאים בשערי בית הספר", שמתבונן בצורה ביקורתית ביישום זכויות התלמיד במערכת החינוך, במיוחד על רקע של התנגשות אפשרית בין מימוש זכויות התלמיד לאלו של מורים.
סיכום
לסיכום, הפוסט מזמין קובעי מדיניות, אחראים על מערכות החינוך, הרווחה והמשפטים לבחון את האופן שבו מיושמות זכויות אדם וזכויות של ילדים קודם כל במוסדות החינוך וגם בארגונים ציבוריים ופרטיים. תוכנית טובה למניעה וטיפול באלימות חייבת לכלול רמות שונות של התערבות: מניעה יסודית שמתמקדת בחינוך כלל האוכלוסיה, מניעה שניונית שמתמקדת בזיהוי מוקדם של סימני מצוקה של ילדים, נשים, פליטים ונקיטת צעדים ומניעה שלישונית שכוללת טיפול בקורבן ובתוקפן אחרי שאירועי אלימות קרו למניעת הישנותם. הכרחי לחנך ילדות וילדים מהגיל הצעיר ביותר שעליהם לשמור על זכויות הזולת ולהימנע מפגיעה בהם, וגם שמגיע לכל אחת ואחד מהם שיכבדו אותם ושישמרו על זכיותיהם שלהם. המשימה של אכיפת אג'נדה של זכויות אדם היא משימה מורכבת שמחייבת תכנון, יישום ובקרה מתמידים. "המגיפה" של אלימות נגד נשים במשפחה ואלימות מינית החל מגיל בית הספר מתרחשת בכל מקום והיא תוצר של חינוך ונורמות שנוגדים תפיסה של זכויות אדם, חוסר התמקדות מספקת במוסדות החינוך בנושא ורפיסות של מערכת החוק. בנוסף, הכרחי לעשות כל מאמץ לזהות מוקדם ככל האפשר מקרי אלימות ולטפל בהם, הן ברמה של בתי הספר והן ברמה של טיפול הולם בתלונות ראשוניות בדבר אלימות במישור החברתי, האזרחי ומהמשפחתי. ברור לגמרי, כפי שהוזכר בכתבה ממוסף שבעה ימים המצוטטת בפוסט, שענישה, חמורה ככל שתהיה (ובמקרים רבים הענישה איננה מספיק חמורה), איננה מספיקה. גברים אלימים ו"טורפים" חייבים טיפול ממושך לשינוי דפוסי ההתנהגות שלהם. חינוך בסיסי לשמירה על זכויות אדם חייב להתחיל מהגיל הרך ולהיות מוחל על אינטראקציות יומיומיות. טקסים, ימים מיוחדים, הרצאות חד פעמיות ואפילו השתתפות בשיעורים ייעודיים בנושאים שקשורים לתפקוד רגשי וחברתי אינם מספיקים. רק התייחסות עקבית, יומיומית במשך כל שנות ההתחנכות במעונות, גני ילדים ובתי ספר שבמהלכם נמנעת פגיעה בילדות וילדים מצד חבריהם, המחנכים או ההורים שלהם עשויה להביא לשינוי מן היסוד. הכוונה היא שיש להנהיג שגרה של אפס התעלמות מפגיעות בילדים אחרים. של התייחסות כבדת ראש לכל פגיעה בכל ילד וילדה לא משנה מה הרקע הלימודי, התרבותי, העדתי, הסוציו אקונומי, הדתי שלהם. בהסתכלות מאקרו, מלמעלה, המתואר על ידי נשמע אוטופי. איך אפשר להגיע לרזולוציות כאלו שתימנע כל פגיעה בכל ילד או ילדה בכל רגע נתון? הפתרון מצוי ביישום קפדני ברמת המיקרו. אם כל מטפלת במעון, גננת בגן, מורה בבית ספר לא תתעלם מפגיעות ותטפל גם בתוקפן וגם בקורבן בשיתוף ההורים יש סיכוי לשינוי. לשם כך, יש להכשיר את המורים ברוח הדברים האלו ויש לתמוך גם בהם. המציאות היום היא שמטפלות במעונות יום הן נשים עם מעט מאוד זכויות, הכשרה והכנסה, ובמערכת החינוך העומס על המורות והמורים הוא אדיר ואין הלכה למעשה תיעדוף של שמירה על זכויות אדם. יש להספיק הרבה חומר! יש להשלים מבחנים ומילוי דו"חות. הטיפול במקרים של פגיעה או הפרת זכויות אדם הוא ריאקטיבי ולא פרואקטיבי. על כן נחוץ שינוי מערכתי שבו האג'נדה של זכויות אדם היא אג'נדה מחייבת באמת, לא רק ברמה ההצהרתית הפורמלית. טקסים וציון ימים מיוחדים בנושאים הללו אינם מספיקים ועלולים לשמש עלה תאנה.