למה לנו לזרז ילדים צעירים? ספר חדש על פדגוגיה איטית בחינוך לגיל הרך: ידע איטי והילד הלא מזורז

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

בפוסט זה אני מבקשת להציג ספר חדש באנגלית על מה שקרוי "פדגוגיה איטית" המיושמת בחינוך לגיל הרך. מדובר בספרSlow Knowledge and the Unhurried Child ( ידע איטי והילד הלא מזורז) מאת Alison Clark, בהוצאת הספרים Routledge. הספר מעורר למחשבה על יחסי הגומלין שלנו כמחנכים עם הזמן ועם הנטייה לזרז את הילדים (ואת עצמנו) בתהליך החינוכי מבלי שנחשוב עד הסוף מהי התחנה הסופית אליה אנחנו רוצים להגיע. מהי התכלית של חינוך שמבקש לזרז את הלמידה של ילדים? לשם מה נחוץ לדוגמה, ללמד ילדים אותיות (כל אות בנפרד) בגיל הגן? לשם מה נחוץ להקדיש זמן מיוחד בגן חובה לפעילויות של הכנה לכיתה א'? היפה בספר הוא שהוא לא רק מערער על ההרגל שלנו לזרז ילדים ולהלחיץ אותם ואת עצמנו כדי להספיק "חומר", אלא הוא מציע חלופה. זאת ועוד, הספר מציג גם תפיסה חינוכית מבוססת תיאוריה וגם דוגמאות של פרקטיקות חינוכיות המייצגות פדגוגיה איטית. הסקירה בפוסט זה מתבססת הן על הספר עצמו והן על הרצאות של אליסון קלארק (מחברת הספר) שהשתתפתי בהן (בפעם האחרונה בספטמבר 2022 בגלזגו בכנס של ארגון EECERA -European Early Childhood Education Association). חשוב להדגיש שחינוך כ"בישול איטי" הוא סוג של אמצעי חינוכי ולא מטרה. המטרה היא להגיע למצב של מיצוי אפשרויות הלמידה בהווה עם הילדים מתוך העמקה, תוך שיוצרים תנאים לרווחה רגשית ושייכות לכל ילד וילדה ולכל אשת צוות חינוכי.

על הספר

הספר "ידע אטי והילד הלא מזורז" הוא תוצר של עשר שנות פיתוח של המחברת. הבסיס לכתיבת הספר הוא מחקר שנתמך על ידי קרן Froebel, שכלל ניתוח של עשרים ראיונות עומק עם אנשי ונשות חינוך, עם מכשירי ומכשירות גננות ומורים ואנשי אקדמיה המתמחים בחינוך לגיל הרך. המרואיינים באים מאחת עשרה מדינות, ביניהן אנגליה, סקוטלנד, נורבגיה, דנמרק, ניו זילנד, אוסטרליה, פורטוגל וגם ישראל. המחקר עצמו והראיונות התקיימו במהלך תקופת הקורונה. ההתנהלות של מסגרות החינוך לגיל הרך והמשפחות בתקופת המגפה העולמית השפיעו על תובנות החוקרת והמרואיינים בדבר זיקות בין חינוך לגיל הרך לזמן. הראיון התמקד בתפיסת המרואיינים את הלחצים שהם מכירים וחווים בחינוך לגיל הרך, במשמעות המיוחסת על ידם לפדגוגיה איטית ולפרקטיקות מוכרות להם שלדעתם מייצגות פדגוגיה איטית. למען הגילוי הנאות אציין שאני הייתי המרואינת מישראל.

מהניתוח התיאורטי ומניתוח הראיונות עלה שחינוך איטי הוא גישה הוליסטית המתייחסת לילד כאדם שלם. מדובר בפדגוגיה שיש לה זיקה גם לפדגוגיה מבוססת מקום וללמידה במרחב הפתוח. מדובר בגישה פדגוגית שבאה לטפח למידה מתוך חקר הסביבה הקרובה שבה חיים הילדים. זאת כדי להפוך את הלמידה למחוברת להקשר החיים המיידי של הילדים ורלוונטית עבורם. חינוך איטי מצוי בזיקה למושגי זמן, להתמדה, לסבלנות של מחנכים. אכן הסבלנות (והיעדרה) היא "שחקנית" מרכזית מאוד ביישום פדגוגיה איטית. יישום של פדגוגיה איטית מחייבת עניין כן בפעילות הילדים והתבוננות מתמשכת במשחק שלהם ובדרכי הפעילות שלהם. זאת ועוד, יישומה של פדגוגיה מסוג זה מחייבת גישה רפלקטיבית ותכנון ה"צומח" מתוך העניין של הילדים ומלווה אותם בפעילותם.

המשחק על סוגיו ועידוד של משחק הוא פרקטיקה חינוכית מובילה המייצגת תפיסה של חינוך איטי. משחק בכלל ומשחק סוציו דרמטי בפרט נחשב ל"עבודה של הילדים". חשוב לציין שעולה מהספר וממחקרים אחרים שחשוב מאוד שהמבוגר (מחנכת, הורה) יהיו שותפים למשחק של הילדים ולא מנותקים ממנו. האתגר במקרה זה הוא שהמבוגר יכפיף עצמו למטרות המשחק שהילדים הגדירו לעצמם.

פדגוגיה איטית מיוצגת גם בזמן ארוחות המאפשרות אכילה מלווה בשיח ערני בין הילדים והתחברות של הילדים אל עצמם ואל הילדים האחרים בשעתה ארוחה. אליסון מבקרת בספרה את המנהג לאסור על ילדים לשוחח ביניהם בשעת הארוחה. הערתה הזכירה לי נשכחות. הימצאות גני ילדים שבהם צפיתי בישראל שהכלל המרכזי אצלם בניהול הארוחה היה "אין משיחים בשעת הארוחה". זוכרת את עצמי כבר אז, לפני כעשרים שנה, מתווכחת עם צוותי הגנים על הכלל הזה ומנסה לשכנע אותם לוותר עליו.

קריאה חוזרת של ספרי ילדים בקבוצות קטנות עד אשר כל אחד ממשתתפי ומשתתפות הקבוצה מכיר את הספר היא דוגמה של פרקטיקה איטית. הדגש בגישת הקריאה החוזרת הוא על התבוננות בספר, הבנה מעמיקה של תכניו, יצירת זיקות בין הטקסט המילולי לאיורים, יצירת דיאלוג מונחה בין הילדים על משמעות הספר ולא על הספק.

דוגמה נוספת היא פרויקטים של חקר הצומחים מהעניין של הילדים, במהלכם חוקרים לעומק שאלה או סוגיה במשך שבועות (לדוגמה חלזונות, הציפורים בחצר הגן , מיני חרקים בסביבה הקרובה, "האם הנוף זז?", וכו'). דגש חשוב נוסף שהוא חלק מהפדגוגיה האטית הוא תיעוד תהליך העבודה של הילדים. התיעוד עשוי לכלול סרטוני וידאו שבהם מתבוננים שוב ושוב; תיעוד אינטראקציות בזמן משחק או קבוצה מונחית ורפלקציה על התהליך. צילומים של הילדים בפעולה ושל תוצרים של העבודה שלהם. כתיבת יומן שדה המאפשר לגננות לתעד את המתרחש בגן מתוך הפרספרטיבה האישית שלהן ולהוסיף בו את הרפלקציות שלהן. תיעוד שיטתי לאורך שנת הלימודים הוא בסיס חשוב להסקת מסקנות על הנעשה, תיקון טעויות במידת הצורך ותכנון עתידי.

על המחברת של הספר – אליסון קלארק

אליסון משמשת כפרופסור של חינוך לגיל הרך ב- University of South-Eastern Norway ומשמשת כחוקרת כבוד בכירה בInstitute of Education, University College London, UK.מלבד זאת היא מעמודי התווך של ארגון ה- EECERA(European Early Childhood Education Association9. אליסון הרצתה בשנת 2015 בכנס מפגשים מאירים לגיל הרך שהשתתפתי בארגונו במכללת לוינסקי לחינוך, והיא צפויה לשאת הרצאה בנושא הספר המוצג כאן בדצמבר 2023 בכנס חינוך לגיל הרך שאלונה פלג מארגנת במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.

מחשבות על פדגוגיה אטית ולמידה במסודות להשכלה גבוהה לרבות מכללות להוראה

בספר מוקדש דיון בפדגוגיה איטית בהשכלה הגבוהה. פדגוגיה איטית בהכשרת מורים מחייבת זיקות בין קורסים לעבודה המעשית. היא מחייבת משימות שיש בהן יישום של פדגוגיה איטית. היא מחייבת העמקה ותיעוד של תהליך ולמידה כיצד לנתח אותו (באמצעות מושגים הנלמדים בקורסים השונים) כבסיס להמשך עשייה במסגרות החינוך. המגמה בהכשרת המורים בשנים האחרונות כפי שאני מכירה אותה היא של קיצור משך זמן הלימודים, של "דחיסת" יותר קורסים בימי הלמידה העמוסים כדי לאפשר לסטודנטיות להוראה לעבוד במקביל ללימודים. יש להכיר בכך שמגמת צמצום ימי הלמידה עשויה להיות חלק מהתחרות בין מוסדות החינוך, במגמה למשוך סטודנטים להוראה. לא תמיד משימות הניתנות לסטודנטיות ולסטודנטים בשדה מתואמות בין מרצות, מרצים ומדריכות פדגוגיות. התוצאה היא מודל למידה שאיננו עולה תמיד בקנה אחד עם פדגוגיה איטית. מקצוע ההוראה, שבעבר משך מועמדות, סובל היום בישראל ממיעוט מועמדים. מעבר לתנאי השכר הלא אטרקטיביים, מדובר במקצוע הנתפס כסובל מעודף דיווחים בירוקרטיים. העיסוק בדיווחים לממונים במשרד החינוך הכוללים בין היתר ריבוי של מבדקים הנעשים לילדים מנוגד לפדגוגיה איטית.

מחשבות שלי על ההקשר הישראלי ביחס ליישום פרקטיקות חינוכיות אטיות

בישראל, בשונה מחלק מהמדדינות האנגלו-סקסיות, גן החובה נשאר חלק מהחינוך הקדם יסודי ולא חלק מהחינוך היסודי (מלבד מעט חטיבות צעירות). החיבור לחינוך הקדם יסודי מאפשר לגן הילדים להיות מחובר למשחק כבסיס לפעילות של הילדים בו. זאת ועוד, המדיניות של משרד החינוך בשנים האחרונות מעודדת חקר, חיבור למקום, יציאה ממבנה הכיתה (הגן העתידי; גני יער). אלא שהיישום של פרקטיקות אלה, העולות בקנה אחד עם הפדגוגיה האיטית, איננו שיטתי דיו. לא תמיד היישום נשען על תפיסות עמוקות של צוותי הגנים ואנשי ההדרכה והפיקוח לגבי פדגוגיה איטית. לעתים קרובות נתלים בפרקטיקות ספציפיות ומעריכים את העשייה בהתאם לפרקטיקות אלה. לא תמיד מבינים שיישום שיטתי של פרקטיקות איטיות, כולל אלו של "הגן העתידי", מחייבות התבוננות בסביבה ובתוך עצמנו, הקשבה לדברי ילדים, הליכה איטית וזהירה בעקבות יוזמותיהם וכו'. לעתים הניסיון ליישם פרקטיקה מסוג זה "עכשיו ומייד" מנוגדת לרוח הפדגוגיה האיטית המחייבת רפלקטיביות. זאת ועוד, התבוננויותיי מגלות שאף שבישראל מקדישים בגני הילדים זמן יחסית ממושך למשחק חופשי(גם בתוך הגן וגם בחצר), גננות וסייעות רואות את תפקידן בעתות אלה כתפקיד השגחה ולא כמשתתפות ומנחות את המשחק של הילדים. לבסוף אציין את היעדר התיעוד של התהליך כגורם מרכזי לדעתי לאי יישום של פדגוגיה איטית. התיעוד הוא לא שיטתי ולעתים קרובות הוא תיעוד של תוצרים ולא של תהליך. היעדר התיעוד מגביל מאוד את אפשרות השיפור העצמי התמידי ואת הדיוק של הפרויקטים הצומחים. בנוסף, משיחות עם גננות עולה שהן מתרחקות לדבריהן מיישום של פדגוגיה איטית בלחץ ההורים המצפים להדגשה של מיומנויות ספציפיות כגון הכרת האותיות וכו'. בנושא זה דעתי היא שניתן לשכנע את הורי הילדים שטובת הילדים מחייבת עבודה הוליסטית הרואה אותם כבני אדם שלמים, עבודת עומק המצמיחה גם מיומנויות אורייניות ומתמטיות בדרך שהילדים מבינים את משמעותן ולכן מתאמצים כדי לפתח אותן.

לסיכום, הספר "ידע איטי והילד הלא מזורז" מעורר למחשבה על החינוך לגיל הרך ועל הכשרת הגננות כדאי מאוד לקרוא אותו, לכלול אותו בהכשרת הגננות ולעורר סביבו דיון ער. הציפיה היא שעיון בספר יעודד יישום של פדגוגיה אטית בגני הילדים ובהכשרת הגננות והמורים.