אני מפרסמת מחדש פוסט המתמקד בהדרה וחרם על ידי בני הגיל ובו קריאה להורים ומחנכים ליטול אחריות על ההתנהגות המדירה של הילדים ולתמיכה מיידית בילדים המוחרמים. הפרסום מחדש של הפוסט בא בעקבות המקרה הטראגי של הילד בן ה-12 מענדל (מנדי) בולטון, מכפר חב"ד (דיווח במאקו) שבעקבות חרם מתמשך ששיאו בהדרה במהלך אירוע בר במצווה על ידי חבריו סבל מדום לב ומת. מדובר באירוע מחודש ספטמבר 2024.
אני כותבת על הדרה חברתית וחרמות בקרב קבוצות של ילדים בעקבות פוסט של שירי קניגסברג בנושא- פוסט שפורסם בפייסבוק ונשלח אליי על ידי ידידי אשר וינשטיין. הפוסט של שירי מתמקד בילדה מכיתה ח' מאילת שמוחרמת על ידי כל חבריה לכיתה במהלך מספר שנים. שירי פונה אל הורי הילדים, בני כיתתה של רותם כהן, הילדה המוחרמת, ותובעת מהם לפקוח עיניים ולהירתם לעשייה של ממש שתביא בסופו של דבר לשיתופה של רותם בפעילויות החברתיות הכיתתיות.
החשיבות של הפוסט של שירי נובע בכך שהיא תובעת מהורי הילדים ומהתלמידים עצמם ליטול אחריות על השלכות החרם על רותם. הפניה של שירי מעצימה את התלמידה המוחרמת. המסר הוא : "רותם, את בסדר, מי שאשם במצבך הם תלמידי הכיתה המחרימים והוריהם". דעתי היא שטוב להעצים את הילדה ולתבוע מהתלמידים והוריהם להתנער מפעולות החרם. מה שאני אומרת הוא שבנוסף, חשוב מאוד שהצוות החינוכי בבית הספר ייקח אחריות ויעשה פעולות שישפיעו על התלמידים ויתרמו להפסקת החרם על ילדים מודרים או מוחרמים . לבסוף, חשוב מאוד לעבוד גם עם הילדים המוחרמים כדי לתמוך בהם וללמד אותם אסטרטגיות של התנהלות במצבים חברתיים. אבל אין ספק שאת הצעד הראשון- צריכה לקחת החברה ולא הילד המוחרם.
בשל חשיבות הנושא, אתייחס בפוסט זה להדרה ולחרמות- הגדרת התופעות כמו גם התייחסות לדרכי התמודדות איתן. דרכי התמודדות שמתמקדות בכל ה"שחקנים" בזירה הזו: הילד או הילדים המוחרמים או המודרים, תלמידי הכיתה המדירים או המחרימים, הורי התלמידים והצוותים החינוכיים בראש ובראשונה גננות ומורות.
המקרה המדובר כאן הוא של ילדה שלומדת בכיתה ח' ובפוסט נטען שהחרמות עליה החלו כבר מכיתה ה'. ואכן בספרות המקצועית ישנן עדויות רבות לכך שתופעות של הדרה וחרם על תלמידים היא נפוצה בגיל ההתבגרות. אבל חשוב שנהיה ערים לכך שכבר מגיל הגן צומחות יוזמות של הדרה חברתית. קיימת חשיבות רבה להתחיל לטפל בניסיונות ההדרה ובחרמות מהרגע שהן מופיעות ואין להמתין לגיל בית ספר יסודי או חטיבת הביניים כדי לטפל בהן. כבר בגיל הגן, ישנם מצבים של חרם על ילד או ילדה. מצבים של סירוב לשחק איתם, של הפעלת לחץ על ילדים אחרים שלא ישחקו איתם, של הימנעות מהזמנה למסיבות יום הולדת. מתגבשת פתאום מעין הסכמה שאת הילד X או Y לא מזמינים למסיבות יום הולדת. הסכמות אלו מגובות לעתים על ידי ההורים של חלק מהילדים ועוברות מתחת לרדאר של הגננת.
הדרה וחרמות כסוג של תוקפנות חברתית או בריונות
אחד הצרכים הבסיסיים של בני האדם בכל גיל הוא הצורך להשתייך לקולקטיב: למשפחה, לגן, לכיתה, לחברה. הדרה היא פעולה שבאה להרחיק יחידים, תת-קבוצות או קבוצות מקבוצת השייכות שלהם. פעולה שמשדרת להם שהם לא "משלנו". ילדים עלולים במקרים קיצוניים להיות מודרים או מוחרמים על ידי בני משפחתם. ילד יחיד או קבוצה של ילדים עלולים להיות מודרים מחברת הגן או הכיתה בכללותה או מקבוצה כזו או אחרת שמתגבשת באותה מסגרת חינוכית. תת-קבוצה או קבוצה עלולות להיות מודרות מהחברה על רקע השתייכותם האתנית או הדתית (דוגמאות על כך יש בחברה הישראלית למכביר). בפוסט זה אתייחס להדרה וחרם במסגרות החינוכיות. לא אתעלם עם זאת בהסבר לתופעה מהשפעות רחבות בחברה על התנהגותם של הילדים במסגרות החינוכיות.
יש לראות בהדרה או חרם על ילד אחר כסוג של תוקפנות חברתית או בריונות.
תוקפנות חברתית שכוללת בין היתר הדרה וחרמות, מוגדרת כפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת (של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה. הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים או הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרחקו מילד מסוים הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית (cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים- סוג זה של תוקפנות אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.
התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות (bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן הנבחר כמושא לפגיעה נחשב על ידי התוקפן או כמו במקרה החרם קבוצת התוקפנים כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.
הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות לתוקפנות חברתית הם ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, לעתים קרובות ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות, ילדים שחזותם הפיזית נתפסת בעיני הבריונים המדירים כ"לא נורמטיבית". על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חינוך והורים) לטפל הן בקרבן (הילד המוחרם או המודר) והן בתוקפן (הילדים שמטילים חרם או מדירים ילדים אחרים).
מה מחנכים (גננות, מורות וצוותיהן) יכולים לעשות כדי למנוע ולטפל בתופעת ההדרה והחרם ?
1. מחנכים ידעו לפעול לטובת המודרים וגיבוש החברה אם יבינו ויאמינו : א. שזכותו של כל ילד וילדה להרגיש רווחה רגשית בגן או בכיתה; ב. שתחושת השייכות היא רכיב הכרחי ברווחה הרגשית של כל ילד; ג. שקשרים טובים בין ילדים הם קשרים שיוויוניים; ד. שמתקיימים מאבקי כוח ושליטה בחברת הילדים; ד. שלמחנכים עצמם אחריות על האקלים הרגשי חברתי בכיתות הגן ובית הספר ושיש להם יכולת הלשפיע על הדינמיקה החברתית.
2. כדי להתערב בתבונה הכרחי שמחנכים יבינו שיש להם עצמם יכולת השפעה לטוב ולרע על הדינמיקה החברתית בין הילדים; שכדי לא להחמיר את המצב עליהם להבחין בין אמצעים שלגיטימי שמבוגרים יקבעו בכל הנוגע לקשרים חברתיים בכיתה, לבין אמצעים שהתערבותם של מבוגרים בהם איננה נתפסת כלגיטימית (כמו מתן במה בכיתה לילד המוחרם או קביעת הרכבן של קבוצות הלמידה) ועלולה להחליש את הילד המוחרם (כמו להכריח ילדים לשחק בזמן משחק חופשי עם הילד המוחרם).
3. לבסוף, הכרחי שהמחנכים יהיו מודעים לעמדות ולהטיות שלהם עצמם כנגד יחידים וקבוצות בחברה (על רקע צבע עור, זהות מגדרית, השתייכות עדתית, מראה חיצוני ועוד). ללא מודעות זאת ונכונות להתעמת עם הדעות הקדומות שלהם עצמם כנגד קבוצות, לא יוכלו המחנכים לטפל באופן חינוכי במצבי חרם והדרה חברתית בכיתותיהם.
4. כצעד מניעה: א. הכרחי שגננות ומורות יצפו באינטראקציות חברתיות, יהיו ערות לקבוצות הילדים המתגבשות בכיתה או בגן, יקשיבו לשיח המתקיים בין הילדים ויזהו "דיבור" פוגעני או מזלזל כלפי ילד , ילדה או קבוצה וכן ניצנים של הדרה מפעולות של משחק ; ב. חשוב לדבר עם הורי הילדים כבר בתחילת השנה על מדיניות של הזמנה למסיבות יום הולדת בבתים. חשוב להסביר את חשיבות הגיבוש החברתי בגן או בכיתה ויש לגבש עם הורי הילדים "נוסחה" מוסכמת של הזמנות לימי הולדת שאיננה מאפשרת הדרה או חרם כנגד ילדים מסוימים. ברור שהגננת או המורה איננה יכולה להחליט מה הורים יעשו בבתיהם. כדי להביא לגיבוש חברתי בכיתה יש לשוחח עם ההורים ולהגיע איתם להסכמות ולא לקבוע דברים. ג. בעיניי כלי מניעה וטיפול מרכזי הוא עבודה עקבית מתחילת השנה, כל שנה ובמהלך כל השנה, בקבוצות קטנות והטרוגניות מבחינת הרכב הילדים (הטרוגניות שקשורה לרמות יכולת, השתייכות עדתית, מגדר). הפרקטיקה הקיימת והדי נפוצה עדיין של למידה בקבוצות הומוגניות לגבי יכולות או מיומנויות או השתייכות עדתית (למשל קבוצת למידה של ילדים יוצאי אתיופיה כדי "לחזק" אותם, או קבוצת תגבור) רק מקבעת את הסטטוס הנמוך של הילדים שמשתייכים לקבוצות מודרות.
5. איתור מוקדם של הדרה וטיפול בה: עם זיהוי מצב של הדרה, הכרחי להימנע בכל מחיר מהאשמת הקורבן והכלת הרעיון שההדרה זה מה שמגיע לילדים האלה; הכרחי גם לדבר עם הילדים המוחרמים גם כדי להיוודע לרגשותיים ומחשבותיהם וגם כדי שילדים אלה (או קבוצת הילדים המודרת) ירגישו שיש להם גב, שהם זוכים להגנה; יש במקביל לדבר עם הילדים המחרימים. עם כל ההתנגדות למעשיהם יש להקשיב לדבריהם. ניתן לדבר עם המחרימים כיחידים וכקבוצות קטנות כדי להבין את הלך הרוח בקרב הקבוצה המחרימה. בשיחות אלה חשוב מצד אחד לעורר אמפתיה לקורבן אבל מצד שני אין להציג את הילד המודר כמסכן ש"עושים לו טובה" שמשלבים אותו בפעילות חברתית. חשוב לעודד את המחרימים לשים את עצמם במקום הילד המוחרם ולחשוב איך הם היו מרגישים במצב כזה. כמו כן חשוב ליזום פעילויות בזמן הפסקות או משחק חופשי כדי לשנות את דפוסי הפעילות החברתיים המדירים. פעילות שבשלב ראשון מונחית על ידי מבוגר (למשל סוג של הפסקות פעילות); יש ללמוד על החוזקות של הילדים המודרים ולהביא אותן לידי ביטוי בכיתה (למשל לתת להם תפקידים בכיתה, לאפשר להם ללמד ילדים אחרים משחקים או מיומנויות שהם טובים בהם). חשוב גם במקרים מסוימים לעבוד עם הילדים המוחרמים על הופעתם הפיזית.
6. יש לשתף את ההורים של הילדים המחרימים ואת ההורים של הילדים המוחרמים בשיח על המצב בכיתה. אני חושבת שיש לדבר עם כל קבוצה לחוד בהתחלה כדי להימנע מהתלהמות. מההורים של הילדים המחרימים יש לבקש שיתוף פעולה בהימנעות מהזמנות סלקטיביות לבתים באירועים כגון ימי הולדת. חשוב להבחין בין מפגשים עם חברים קרובים לבין אירועים כלל כיתתיים. בעוד שלגיטימי כמובן להזמין לבתים קבוצות חברים קרובים, אין זה לגיטימי להדיר ילד או ילדים אחדים מפעילויות כיתתיות. יש למצוא את ההורים בקבוצה זו שמבינים את חומרת המעשים של ילדיהם ולהשתמש בהם כסוכני השפעה על ההורים האחרים. נעודד את הורי הילדים המוחרמים לתמוך בילדיהם וכמחנכים להוות כתובת עבורם ועבור ילדיהם.
7. חשוב שההתערבות תימשך חודשים ארוכים ושהמחנכים ימשיכו לעקוב אחרי ההתנהלות החברתית בכיתה. חשוב גם לשבח ניסיונות שיתוף פעולה בין ילדים שבעבר השתייכו לקבוצות יריבות של מחרימים ומוחרמים. חשובה גם עבודה בקבוצות קטנות והטרוגניות במהלך כל השנה כדרך של היכרות עם הילדים, כדרך לחיזוק קשרים בין הילדים ולשבירת סטיגמות על יחידים ועל קבוצות ולא פחות מכך כדרך למידה שיש בה פוטנציאל של העשרה הדדית בין הילדים.
מה ההורים יכולים לעשות למען ילדיהם ?
הכרחי שהורים יהיו קשובים לילדיהם ויזהו שינויים במצב הרוח וסימני מצוקה כלשהם. הידיעה על כך שהילד שלהם מוחרם עשוי להגיע מהילד עצמו או מהמורה או הגננת. חשוב להבין שלא קל לילדים להכיר במצב של חולשה ולהיפתח ולספר על מצוקתם. הדלת של ההורים חייבת להיות פתוחה. חשוב שההורים יתנו לילדיהם תחושה שיש מי שמקשיב להם. חשוב שהורים יזמו שיחות עם מחנכת הכיתה או עם הגננת לגיבוש אסטרטגיה משותפת לטיפול במצב החרם.
בעיניי מצב שבו מעורבת הגננת והמורה עדיף על פני מצב שההורים פותרים את הדברים ביניהם. ישנם מצבים שקיים רצון טוב של הורים והם יכולים לסכם ביניהם דפוסים של התנהלות מול הילדים המחרימים והמוחרמים. אלא שבמצבים מסוימים, מצבי החרם בכיתה מביאים למאבקים בין ההורים. יש לזכור שלפעמים הורי הילדים המוחרמים משתייכים בעצמם לקבוצות מוחלשות והם עצמם עלולים להיפגע מהמפגש עם ההורים המחרימים.
באשר להורי הילדים המחרימים, עליהם להבין שפעולה להפסקת החרם או ההדרה של ילדים בגנים או בכיתות של ילדיהם תפעל בטווח הרחוק גם לטובת ילדיהם. חשוב שיבינו שחיים בחברה שנוהגת בהגינות כלפי כל אזרחיה וחבריה תיטיב עם הילדים שלהם. לכן על ההורים של הילדים המחרימים לתרום לשבירת החרם או ההדרה בכל דרך אפשרית. בין אם בחוסר שיתוף פעולה של הזמנה סלקטיבית למסיבות כיתתיות שמתקיימות בבתים. חשוב שההורים ידברו עם ילדיהם על הפגיעה באחר ועל כך שבמצבים ובמקומות אחרים הם עצמם עלולים להימצא במצב דומה לזה של המוחרמים. אני אישית מאמינה מאוד בדיבורים ומעשים של מניעת חרם ולא בעונשים. לא חושבת שהענשת המחרימים תעזור. היא עלולה להביא לעוינות כלפי הילדים המוחרמים.
לסיכום,
פוסט זה נכתב כתגובה לפוסט שמוקיע חרם של תלמידת כיתה ח' באילת. הפניה עצמה בפוסט ובהקלטה היא להורים של הילדים המחרימים. הפניה באה להעצים ולחזק את הילדה המוחרמת. לאור ריבוי של מצבים של הדרה וחרם בגנים ובכיתות חשבתי שיש להציג תפיסה חינוכית כוללת של התערבות ממושכת שמתמקדת בכל בעלי העניין: הילדים המחרימים והמוחרמים, הורי שתי הקבוצות ובראש ובראשונה המחנכים: הגננות, המורות וצוותיהן. בפוסט הצגתי את ההדרה והחרם כסוג של תוקפנות חברתית, של בריונות שמשקפת יחסי כוח לא שיוויוניים בין המחרימים למוחרמים. האקלים הרגשי בכיתות בגנים הוא באחריות המחנכות. הן אלו שיכולות לזהות ניצנים של מצבי הדרה ולטפל בהם. הן אלו שעשויות למנוע פגיעה רבת שנים בילדים מודרים או מוחרמים. התערבות מקדמת חייבת להביא בחשבון את כל בעלי העניין כאמור. חשוב לטפל במצב מבלי לבייש או להעניש אף אחד על מנת לתרום לבניית גשרים בין הילדים ועל מנת להימנע ומהעמקת העוינות בין הקבוצות. יש לדעתי לפעול ברגישות ובנחישות.
תודה לך פרופ' קלודי על הפוסט החשוב מאד לכולנו, הכולל הכוונה לגישה מערכתית; הן המונעת מראש, והן המתערבת באותם אירועי בריונות בתחומי ביוש וחרמות של ילדים כלפי חבריהם.
לדעתי ההתייחסות המונעת לסוגיה זו נדרשת כבר החל מגיל הגן, על מנת שלא נידרש בהשקעת משאבים רבים יותר בסדרי גודל בגילאים המתקדמים!
אישית וכדוגמא מהכשרתי וניסיוני הניהולי הנדסי; ידוע שכל מערכת לאבטחת איכות מכוונת לאתר ולטפל בפגמים במוצר, מה יותר קרוב ומוקדם במועד היוצרותם, אחרת "המחיר הכולל" בגילויים בשלבים מתקדמים בתהליך יעלה "אקספוננציאלית" וחבל…"
בברכת חברים,
אשר וינשטיין, משורר עברי ויזם חברתי
תודה רבה אשר על התגובה וכמובן אני ככתוב בפוסט מסכימה איתך מאוד על הצורך לטפל בניצני הדרה כבר מגיל הגן.
קלודי