בפוסט זה אני מציגה שני ספרי ילדים חדשים: "לפעמים לא בא לי" ולפעמים אני רותחת" מאת טימותי נפמן (Timothy Knapman), עם איוריו של ג'ו ברגר(Jo Berger) בהוצאת מטר. שני הספרים מתמקדים ברגשות עזים ובמצבים קיומיים שכיחים בקרב פעוטות וילדים בגיל הגן: כעס, זעם ומרד, המתעוררים על רקע התנגשות בין רצונותיהם לבין דרישות הסביבה.
בספר "לפעמים לא בא לי" הגיבור הוא פעוט ממושקף המשתף את הקוראים במחשבות וברגשות החולפים במוחו בשעה שהוא נדרש על ידי הסביבה לעשות דברים. במצבים אלה, לפעמים הילד מעיד על עצמו שהוא "ילד טוב" ועושה את מה שמבקשים ממנו ולפעמים פשוט לא בא לו להתנהל לפי בקשות ומוסכמות.
לפעמים הוא לובש את המעיל כי קר בחוץ, הולך לישון כאשר הוא עייף, אוכל את מה שמוגש לו ומחכה לתורו במגלשה; ולפעמים הוא מותיר את הוריו המומים וחסרי אונים (כפי שהדבר מתגלה באיורים), כאשר פשוט "לא בא לו לעשות" מה שמבקשים, גם כאשר יש היגיון רב במה מבקשים ממנו לעשות. הספר מציג גם את העומד מאחורי המרד הראשוני הזה נגד דמויות הסמכות, שבא לידי ביטוי באמירה "לא בא לי": הרצון של הילד לפתח את עצמיותו. כך נאמר בספר: "אני רוצה להחליט בעצמי! הי גם אני בן אדם! מעניין איך הם היו מרגישים אם הייתי מחליט במקומם!" (ההדגשות במקור).
על התפתחות פעוטות ועל וגילויי המרד הבלתי נמנעים המשרתים את צמיחת אישיותם הייחודית של כל ילד וילדה כתבתי פוסט בעבר: "גיל השנתיים המדהים והנורא". התנגשויות עם מבוגרים וילדים אחרים על רקע התנגשות של רצונות היא בלתי נמנעת והכרחית לצמיחתה של אישיות עצמאית ומודעת. גישה מבינה ומכילה של מבוגרים להתלבטויות הילדים מובילה, כמו בספר, להתלבטות בדבר עצם ההיגיון של פעולת ההתנגדות. בגילים צעירים, ובכלל, "ירידה מהעץ" מחייבת קשר עם מבוגר אוהד, אמפתי, מחבק ומודע לעצמו. מישהי או מישהו שיבין, שיחבק ושיציב גבולות הגיוניים. במקרים האלו, הגבול מחזק את הביטחון של הפעוט לא פחות מהאמפתיה והחיבוק. אבל הגבול המוצב על ידי המבוגר חייב להיות מלווה באמפתיה כדי שיעבוד. גבול שבא מעצבים, נקמנות על הנזק שהילד עושה וחוסר סבלנות לא יעבוד. אזכיר שהספר המוצג פה הוא ראי לנפשו של הילד ופחות ראי למבוגר המטפל בו שגם לפעמים "לא בא לו" להיות כל הזמן מבין ומכיל! התמיכה וההבנה מוצגת בספר ככאלה שמביאות לרצון של הילד לנסות לשתף פעולה עם בקשות. למרבית הפלא ניסיונות אלה גורמים לו להנאה. אבל הספר מזכיר לנו שאין לשכוח שילד "טוב" הוא ילד שאומר לפעמים "לא" ועומד על שלו, כמו שגיבור הספר אומר: " ובכל זאת לא בא לי ודי."
בספר "לפעמים אני רותחת", מוצגת ילדה קטנה שלפעמים היא "מתחשבת, אמיצה ונחמדה לכולם", לפעמים היא ממש "הפיה הטובה בעולם", ולפעמים היא כועסת כל כך שהיא ממש "רותחת". היא כועסת על אמוש ואבוש, על בנים מרגיזים שרוצים לשחק עם הצעצועים שלה, על כך שלא נשאר במאפיה פירור מעוגת השוקולד הטובה ביקום. מה זאת אומרת שהילדה רותחת? היא בוכה, צועקת ואף צורחת. זאת ועוד, היא "עושה דווקא". לאט, לאט הכעס מפנה מקום לעצב. ואז… כשהיא "לבדי, קטנה כמו צימוק, מבולבלת, בוכה" היא מרגישה שהיא זקוקה דחוף ל…חיבוק. והחיבוק מגיע מאישה (לא ברור אם היא אימה או הגננת שלה) מבינה ומכילה שאומרת לה: "מתוקה שלי, בפעם הבאה שתכעסי, אני מציעה שזה מה שתעשי…". גם כאן כמו בספר "לפעמים לא בא לי" מוצג שילוב של הבנה, הכלה וגבולות והכוונה להתנהגות נאותה מצד מבוגר מבין שתמיד פועל לטובת הילדים. החיבוק וההכוונה עוזרים לוויסות העצמי של הילדה גם במקרים שבהם היא חשה אי שביעות רצון או כעס. גם כאשר היא כועסת "זה עובר לי די מהר ושוכחת".
שני הספרים הללו מייצגים גישה חינוכית מכילה, מבינה לנפש הילד. יש בה שילוב של קבלת רגשות שליליים והבנה שמרד וכעס הכרחיים להתפתחות של ילדים, לצד תמיכה, הכוונה וגבולות של מבוגר. המצבים המוצגים מציאותיים וכל פעוט ופעוטה, ילד וילדה בגיל הגן יכול ויכולה להזדהות איתם. זאת ועוד, הספר הוא גם מורה דרך למבוגרים. על כן ניתן לומר על שני ספרים אלה שהם כלים פדגוגיים טובים. ניתן ורצוי לקרוא אותם שוב ושוב עם ילדים בני שנתיים עד ארבע, חמש. הימצאותם בספריות גני הילדים והבתים עשויה לסייע גם בשעת רגיעה וגם אחרי משברים קטנים עם הילדים הצעירים שלנו. הספרים הם דוגמה ומופת לגישה רב תרבותית. מוצגים בה מבוגרים תומכים וילדים שצבע עורם בכל גווני העור הקיימים.
אבל, ויש אבל. הספרים הללו הם יותר מדריכים מאשר ספרות יפה ומתוחכמת לגיל הרך. שני הספרים די נטולי הומור לטעמי. הדמויות ההוריות מושלמות. בהקשר ספרי ילדים המייצגים התנהגות מורדת וכועסת אני מוצאת לנכון להזכיר ספרי ילדים מקוריים בעברית, המשלבים הבנה לנפש הילד, צורך בתמיכת מבוגר לצד הצגת דמויות ילדים ומבוגרים עם עומק. הם מייצגים גם ספרות שילדים שיש בה הומור. אזכיר שני ספרים ששימשו אותי במשך כמה עשורים עם בנותיי ונכדיי וילדים שבהם טיפלתי: "היום הרע של טובה" של אלונה פרנקל (בהוצאת ביתן הוצאה לאור בשיתוף עם מודן) ו"משגעת פילים" של אורי אור לב(איורים אורה איתן בהוצאת כתר).
ושוב תודה לך פרופ' קלודי טל, על פתיחת הצוהר, בנושא ספרים מקסימים אלה!
המלמדים אותנו בין השאר להבין ולהכיל את התנהגותם הטבעית של ילדינו, החל מתקופת הגיל הרך!
היי קלודי יקרה
( מקווה שאת זוכרת אותי סטודנטית שלך מלפני שנתיים עמית רמות)
אני מתלבטת.. אני מאד אשמח לקרוא את הספר ״לפעמים לא בא לי״
וחוששת מהתגובות של ההורים לגבי מהות הספר
אשמח לשמוע את דעתך ודעת המגיבים
שלום עמית,
תתפלאי. אני זוכרת אותך.
בעיניי הספר מאוד דידקטי וחינוכי.
האם יש לך את הספר?
דעתי היא שהוא לא מעודד חתרנות.
אני הייתי קוראת אותו אבל בקבוצות קטנות לא במליאה כמו כל ספר כזה וגם מציגה אותו להוריםץ מאוד מתאים לילדים בני שנתיים חצי שלוש וחצי.
קלודי