מטרת פוסט זה להצביע על חשיבות רגש האשמה בגיבוש ושמירה על התנהגות מוסרית. איני מתעלמת כמובן גם מפאתלוגיה הקשורה ב"סופר אגו" קשוח ורודני התורם להתנהגות אובססיבית קומפולסיבית עקב אשמה. אבל לאשמה הקיומית, כפי שכונתה על ידי מרטין בובר, יש מקום חשוב ומרכזי בעיצוב חברה שיש בה סולידריות וחמלה.
אשמה היא רגש שלילי המכונה לעתים רגש מוסרי המתעורר כאשר אדם מאמין או מסיק – בצורה שיכולה להיות מדויקת או בלתי מדויקת – שהוא הפר סטנדרטים התנהגותיים של עצמו או סטנדרטים מוסריים אוניברסליים, והוא נוטל אחריות מלאה על אותה התנהגות. רגשי אשמה הם חלק מגיבוש המצפון ובמידה מסוימת הם כלבי שמירה של התנהגות מוסרית. רגש האשמה הוא רגש מייסר ומטריד אך גם כזה המכוון את האדם אל עבר ההתנהגות המוסרית והחיים החברתיים המשותפים. (עודד גולדברג, 2020).
הטריגר לכתיבת הפוסט היה התייחסות של סטודנטית לגיל הרך בשנה ג' ביחס לניתוח אירוע של ניהול כיתה שנכתב על ידי ע', סטודנטית אחרת בחינוך המיוחד, אשר הכתה על חטא וכתבה לפני למעלה מעשור שהרגישה אשמה על פעולה חינוכית: היא נטלה פלט קולי (מעין טייפ שמשמש ילדים שלא יודעים לדבר להשמעת מסרים שהוקלטו מראש) מילדה שהשתמשה בו עקב הפרעות חוזרות ונשנות מצד הילדה, שהשמיעה שוב ושוב את ההקלטה וכך שיבשה את הלמידה של כל הקבוצה. במקרה המוצג, הסטודנטית ניסתה בדרכים שונות לשכנע את הילדה להפסיק ללחוץ על כפתור ההפעלה של המכשיר לפני שנטלה אותו ממנה. הסטודנטית שאת עבודתה בדקתי השנה כתבה שאמנם הסטודנטית ע' טעתה בכך שנטלה מהילדה את הפלט הקולי אבל שהיא "לא צריכה להרגיש אשמה על דרכי פעולתה". באירוע המקורי הגננת המאמנת הסבה את תשומת לב הסטודנטית לכך שנטילת הפלט הקולי כמוה כ"נטילת הפה מהילדה". בעקבות הערתה של המאמנת, חשה כאמור הסטודנטית רגשי אשמה ובעקבות זאת תכננה דרכי עבודה שונות בקבוצה עם הילדה שהשתמשה בפלט כך שהיא תוכל להשתתף – תוכנית שאותה היא יישמה כמה ימים לאחר מכן בהצלחה. הסטודנטית יצרה קשר עם הילדה, תרגלה איתה את השימוש בפלט, פנתה אליה ראשונה בסבב וליתר ביטחון ביקשה מהסייעת לשבת מאחוריה במקרה של הפרעה. דהיינו, במקרה המנותח, האשמה שחשה הסטודנטית על פעולה מובנת אבל לא לטובת הילדה, דרבנה אותה לתכנן את עבודתה אחרת לטובת הילדה ולשביעות רצונם של כולם.
בדוגמה הזו ניתן לראות שרגש האשמה שיחק תפקיד חשוב ומרכזי בדרבון השבחת דרכי ההוראה לטובת כולם. התייחסותה של הסטודנטית שאת עבודתה בדקתי המשיכה להעסיק אותי. חשבתי גם שסטודנטיות רבות שאני מלמדת בשנים האחרונות ומנתחות את האירוע המדובר לא התייחסו כלל להבעת האשמה של הסטדונטית ולתפקידה בדרבון לבניית וליישום תוכנית משופרת לטובת הילדה. אמנם לרוב סטודנטיות לא כתבו שאין מקום להרגיש אשמה אבל גם התעלמו מתפקידה. בעקבות זאת עלו לי גם מחשבות על הבדלים בין דוריים אפשריים בהתייחסות שלנו לאשמה. שיערתי שאנשים מבוגרים יותר גדלו עם הידיעה והתחושה שאשמה היא רגש שיש לו גם צדדים חיוביים (לצד צדדים שליליים). לעומת זאת, ייתכן שאנשים צעירים שגדלו בחברה יותר אינדיווידואליסטית, המקדשת מימוש צרכים אישיים והנאה, התרגלו לחשוב שרגש האדמה הוא נטל מיותר שניתן להיפטר ממנו.
חומרים שקראתי בעקבות העניין שלי באשמה נטו לאשש את השערותיי. אחד המקורות המומלצים והמעניינים שהגעתי אליהם הוא ספרו של ד"ר עודד גולדברג משנת 2020 בהוצאת רסלינג ,"מפרויד עד איין ראנד – פרקים בתולדות רגש האשמה בעידן הקפיטליסטי". ואכן, גולדברג טוען שרגש האשמה הפך לסוג של רגש מגונה שאנשים שואפים להתנער ממנו בדרכם למימוש עצמי. בספרו נטען גם שיש הבדלים בין תרבויות שונות באופן שבו נתפסים רגשות בכלל ואשמה בפרט.
ההתייחסות שלי לאשמה בפוסט הזה היא "פרקטית": אני מבקשת באמצעותו להדגיש את החשיבות של גישה רפלקטיבית (בקרב מבוגרים וילדים מתפתחים כאחד) על מעשינו, עידוד של נטילת אחריות על מעשינו, עידוד להתנצל, לתקן את העוול ולהמשיך הלאה. הנחת היסוד שלי היא שבלתי נמנע שכחלק מעשייה ממשית במרחב חברתי נטעה לפעמים, נפגע בלא משים באנשים (הן בתוך המשפחה והן במקומות העבודה ובמסגרות חינוך). רגשי אשמה מתלווים באופן טבעי לגישה רפקלטיבית הבוחנת את מעשינו. במובן זה הם חלק מ"כלי העבודה" המביאים להתנהלות יותר מתחשבת ויותר מוסרית. שתי החלופות הבלתי רצויות הן מצד אחד רצון להשתחרר ולשחרר אחרים מהצורך להרגיש אשמה כדי לקדש מימוש עצמי בלתי מתפשר. מנגד ישנה גם אפשרות של שימוש מניפולטיבי בעידוד הרגשת אשמה בקרב ציבור או יחידים כאמצעי שליטה בהם (בדרך שדתות פועלות על המאמינים).
בעקבות הנאמר אני מציעה שכחלק אינטגרלי בתהליך החינוך (הן באינטראקציות ישירות עם ילדים והן בהכשרת גננות ומורים), נתווך את הצורך בבחינה עצמית מתמדת, ננרמל את רגש האשמה כחלק מהתהליך, נראה ברגשי האשמה "כלי" שמעודד חמלה, יחס מוסרי כלפי אנשים אחרים מצד אחד וטיפוח גישה של שיפור עצמי מצד שני. חשוב שנתחנך ונחנך לגישה שמותר לעשות טעויות ושנשאף לתקן אותן. רגשי האשמה מדרבנים מאוד את תהליך התיקון העצמי. מנגד, חשוב ביותר לאתר ניסיונות מניפולטיביים לעורר בנו אשמה כאמצעי שליטה בהתנהגות.
איך עושים זאת? בחיי היומיום, באינטראקציות ספונטניות עם ילדים ומבוגרים; בתיווך מילולי של העקרונות שהצגתי קודם; בתהליך הכשרת הגננות והמורים נעודד כתיבת יומני שדה, גישה רפלקטיבית וניתוח אירועים אותנטיים מהשדה.
לסיכום, חשוב להכיר מצד אחד בלגיטימיות וחשיבות רגש האשמה ומצד שני שנימנע משימוש מניפולטיבי בו וללמוד וללמד אחרים לזהות הטפות המעוררות אשמה כאמצעי מניפולטיבי.
ספר ילדים חביב המייצג את הגישה לאשמה המוצגת בפוסט הוא הספר "רותי מגלה את האמת" מאת לורה רנקין בהוצאת כנרת. בספר, הילדה רותי שאוהבת מאוד מאוד צעצועים קטנטנים מצאה ולקחה מצלמה קטנה שאינה שלה. בעקבות זאת מתעורר ויכוח עם הילד שהוא הבעלים החוקיים של המצלמה. בהתחלה רותי מתקשה להודות שלקחה דבר מה שאיננו שייך לה. המורה נוהגת בחוכמה כשהיא מחליטה לטפל בסוגיה למוחרת. בבית ההורים מבחינים במצוקתה של רותי שמודה שאמרה "לא אמת". ההורים אינם משחררים את רותי מאחריות על המעשה שלה אבל גם אינם מטיפים, כועסים או מענישים, אלא מעודדים אותה להתוודות בפני המורה. היא עושה זאת למחרת והמורה מחבקת אותה ומשבחת אותה על גילוי האמת.
שוב תודה על "הפוסט" המעניין, המעודד מחשבה ופעולה, הנגזרת מהרגשת אשמה אישית וגם "קבוצתית",
לגבי פעילות לא ראויה שבצענו ו/או כשלא התערבנו, כשותפים ו/או עדים, בקיום מעשה חברתי לא ראוי.
אכן כידוע "רק מי שלא עושה כלום; לא עושה טעיות", אך כתמיד חשוב לכ"א מאתנו לבחון, לשקול ולשפר את התנהגותנו,
הלא ראויה, הגוררת ובצדק אשמה עצמית , שמעודדת את כולנו שלא לחזור שנית על אותו מעשה/מחדל בלתי ראוי.
תודה רבה אשר על ההתייחסות.
תודה על הפוסט מעורר המחשבה ועל הפרספקטיבה. הספר שהמלצת עליו בסוף נשמע דומה מאד מבחינת התהליך ותפקיד האשמה לספר "אוגי ", אם אני זוכרת נכון כתבה אותו נרי אלומה.
תודה רבה על ההתייחסות.
אני חושבת שלא פעם ילדים למבוגרים נוטלים על עצמם גם אשמה שאינה בהכרח תלויה בהתנהגותם, ולא כתוצאה ממניפולטיבות כלשהי שהופעלה כלפיהם. חשוב לשים לב גם לכך. זוהי אינה אשמה המאפשרת התפתחות. אשמה שדווקא צריך לעזור לילד להתנער ממנה.
* ילדים למבוגרים= ילדים ומבוגרים