פוסט זה על השימוש ב"חפצי מעבר" של פעוטות כאמצעי התמודדות עם הקושי הכרוך בפרידה מההורים נכתב בהשראת הנכד הצעיר שלי, ניצן, שהוא בן שנה וחצי וקצת. ניצן נולד עם הסגר הראשון של מגפת הקורונה ועם שובה של אימו לעבודה אחרי חופשת הלידה, היה בבית בטיפולה המסור של שני, מטפלת פרטית. ניצן נכנס בפעם הראשונה למסגרת חינוכית, לגן פרטי, בתחילת ספטמבר 2021 כשהיה בן קצת פחות משנה וחצי. בחודש ומשהו שלפני הכניסה לגן הבחנו בקשר שיצר עם "שמיכי"- כיסוי רך עשוי מבד של עגלת התינוק שלו. בנוסף לשימוש במוצץ, ניצני החל לגרור את השמיכי שלו במסדרונות הבית, בגינה. לאט לאט ה"שמיכי" הפך לציוד הכרחי בכל יציאה מהבית. ככל שמועד הכניסה לגן התקרב , התהדק הקשר של ניצני לשמיכי, שאותו החל לכנות "טיטה", במקביל לשימוש המאוד עקבי ב"צצי" המוצץ שלו. מחשבה טובה עלתה במוחם של הוריו של ניצן בתקופה זו: הם הזמינו שמיכי רזרבי דומה לשמיכי המקורי ששימש את ניצן כדי להימנע מאסון אפשרי: אובדן השמיכי בסמוך לכניסה לגן. ההתבוננות בקשר ההדוק שיצר ניצני עם השמיכי שלו הובילה את הוריו להצהרה:" עכשיו אנחנו מבינים לעומק מהי המשמעות של חפץ מעבר". משפט זה הוביל לרצון שלי לכתוב את הפוסט על "חפצי מעבר" לטובת ציבור ההורים והמטפלות, המטפלים והמחכות במסגרו החינוך לפעוטות.
ההסתגלות של ניצן לגן הפתיעה לטובה. בגן נהגו בהדרגתיות המתבקשת מצורכי הפעוטות בהשפעת ריבוי החגים בחודש ספטמבר 2021. החל מסוף ספטמבר, כשניצני לא חולה הוא נמצא בגן משבע וחצי בבוקר עד ארבע ורבע-ארבע וחצי. הקשר שלו לשמיכי התהדק מאוד במקביל. הוא באמת מתנהג כאילו הוא קרא את הספרים והמחקרים (הלא רבים יש לומר) בנושא "חפצי המעבר". ההיצמדות של ניצן ושל תינוקות אחרים לחפצי המעבר משרה עליהם ביטחון מצד אחד, אך לפעמים היא עשויה לסרבל את העיסוק שלהם בפעילויות אחרות מצד שני. לכן חשוב כהורים וכמחנכים לשאול את עצמנו איך לנהוג בשימוש הצמוד של פעוטות בחפצי מעבר במהלך היום: איך לנהוג בהם כך שנוכל לתמוך בתחושת הביטחון שמעניק השימוש בחפץ מצד אחד, ולעודד פעילות רציפה של הפעוט בשעות הערות שלו כדי לאפשר למידה מצד שני.
על משמעותם של "חפצי מעבר"(transition objects, comfort objects)
המונח "חפץ מעבר" הוגדר לראשונה על ידי ויניקוט כהסבר לתופעה התפתחותית נורמטיבית של קשר הדוק שיוצרים תינוקות ופעוטות עם מגוון חפצים (לרוב חפצים רכים): שמיכות, חיתולים, בובות פרווה וכו'. חפצי מעבר מוגדרים אפוא על ידי הפסיכואניליקאי ויניקוט כחפצים ממשיים שמסמלים עבור תינוקות ופעוטות את האם ומאפשרים להם לשמור איתה על קשר ולקבל ממנה נחמה גם בהיעדרה הפיזי. "אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד [מנטלית] בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באיזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. איזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית. על פי ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז, ליצור וליהנות מחוויית יצירה. בכך מבטא ויניקוט את החשיבות של "מרחב פוטנציאלי לביטויו של העצמי האמיתי ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. "(ויקיפדיה). חשוב שנזכור שחפצי המעבר הם תוספת לקשר הממשי עם דמויות התקשרות (אם, אב) והם לא יכולים לנחם ולספק ביטחון ושייכות בעולם מאיים ומנוכר, ללא הקשר הטוב של ההורים עם ילדיהם מתחילת החיים. חפצי המעבר שואבים את כוחם מהקשר הטוב והמנחם של הילדים עם הורים ומטפלים בשר ודם!
מחקרים מראים שכ- 60% מהפעוטות במדינות מערביות מאמצים חפצי מעבר לעומת אחוזים הרבה יותר נמוכים במדינות מסורתיות שבהן האימהות אינן עובדות והילדים נשארים עד גיל מבוגר בבית עם המשפחה (Passman & Halonen, 1979; Fortuna et al, 2014). הונג וטוונס,(Hong &Townes,1976) מצאו במחקר השוואתי שכ- 50% מהפעוטות בארה"ב לעומת רק 20% בקוריאה מפתחים קשר לחפצי מעבר. גדיני(Gaddini, 1970) מצאה במחקר משנות ה- 70 של המאה הקודמת שכ- 30% מהפעוטות החיים בערים לעומת כ-5% הפעוטות החיים באזורים כפריים באיטליה מפתחים קשר התקשרות לחפצי מעבר. במחקר עדכני יותר שנערך על ידי פורטונה ושותפיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (Fortuna et al, 2014) נמצא כחלק ממחקר מקיף שבחן את תופעת חפצי המעבר בקרב 1122 זוגות תאומים (תאומים זהים ותאומי אחווה) קשר בין שכיחות השימוש בחפצי מעבר לבין משך זמן השהייה במעון היום (או במסגרת חינוכית אחרת לגיל הרך). פעוטות שנמצאו במסגרות החינוך ימים "שלמים" או ימים ארוכים (עד 15:00 או עד 18:30) פיתחו יותר קשר לחפצי מעבר בהשוואה לפעוטות שנמצאו במסגרות החינוך חצי יום (עד 13:30). מעניין לציין שבישראל בתקופה שאספו את הנתונים 74% מהפעוטות שהו במסגרות החינוך ימים ארוכים לעומת 26% ששהו חצאי ימים! במחקרים השונים לא נמצאו הבדלים שיטתיים בין בנים לבנות בשימוש בחפצי מעבר.
ניתן להסיק מהמחקרים השונים שהשימוש בחפצי מעבר עונה על צורך בסיסי התפתחותי של הפעוט בביטחון בעת הפרידה מדמות ההתקשרות, אך שכיחות השימוש באסטרטגיה זו, שבה בוחרים פעוטות כדי לווסת את הלחץ הכרוך בפרידה מדמות ההתקשרות, מושפעת בעצמה ממאפיינים תרבותיים שקשורים לאורחות החיים והסביבה. ראינו שבמקרים שבהם פעוטות ממשיכים להימצא בבית עם דמויות ההתקשרות הם ממעטים להתקשר לחפצי מעבר. במקומות כמו בישראל, שבהם שני ההורים עובדים וישנו ריבוי של פעוטות שפוקדים מסגרות חינוך לגיל הרך, ניתן לצפות לאחוז גבוה של שימוש בחפצי מעבר. ניצני הנכד שלי נוהג לפי ממצאי המחקר!
על בובות כחפצי מעבר בתקופת מלחמת העולם השניה בצל השואה ניתן לקרוא בפוסט שמוקדש לנושא. באותו פוסט מוצג גם ספרה של איריס ארגמן ,הדובי של פרדי" שגיבורו המרכזי הוא בובת הדובי חסרת השם.
איך אמורים ההורים והמחנכות במסגרות החינוך לנהוג בחפצי המעבר?
קודם כל חשוב להתבונן בפעוטות, ליהנות מהם ולהבין מה הם עושים. חשוב שנזכור שהפעוטות הם אלו שבוחרים להתקשר לחפצים שהופכים לחפצי מעבר. השימוש בחפצים אלו מעניק לילד תחושה של הבנה וביטחון. למעשה מדובר באסטרטגיה חכמה מאוד שמאמצים הפעוטות כדי להתמודד עם הפרידה מההורים ועם ההפרדה הפסיכולוגית מהם. קל יותר כנראה להרגיש נפרד ועצמאי כשמחבקים את חפץ המעבר. יעזור להורים ולמחנכות לאפשר את הקשר לחפץ אם הם יבינו שמדובר בתופעה התפתחותית "נורמטיבית" לגמרי . חשוב אפוא לאפשר לתינוקות ולפעוטות להשתמש בחפצים אלו כיוון שהם הופכים את הפרידה ואת ההתמודדות עם אירועים מלחיצים בסביבה ליותר נוחה ונסבלת. בין היתר, חפצי המעבר מסייעים במעבר לשינה. רבים מהפעוטות ישנים עם חפצי המעבר שלהם. יש לאפשר זאת גם בבית וגם במסגרות החינוך. בתקופות מעבר, כמו הכניסה למעון יום או לגן, פעוטות נוטים להיצמד לחפצי המעבר שלהם כל הזמן. כל עוד המסגרת איננה מוכרת להם חשוב לאפשר את השימוש בלתי מוגבל בחפצי המעבר.
אלא שההיצמדות לחפצי מעבר (כולל המוצץ) הופכת להרגל ואז גם עמוק בתוך שנת ה"לימודים" במסגרת ניתן לצפות בפעוטות מחבקים את השמיכי או הדובי שלהם כל הזמן. בתקופות מתקדמות אלו ניתן ורצוי להרגיל את הפעוטות להניח את חפץ המעבר במקום מוכר ומוסכם וקבוע (המגירה או הסלסלה שלו) כדי להתפנות לחקור את הסביבה ולשחק ללא "נגררים". יש לאפשר גישה לחפץ המעבר במקרים שבהם הפעוט זקוק לנחמה זמנית (מתגעגע פתאום להורים; קיבל מכה; נדחף על ידי ילד אחר). אבל יש להרגיל את הפעוט להניח חזרה את חפץ המעבר במקום המוסכם אחרי שהוא נרגע. חשוב להשקיע זמן כדי לשכנע את הפעוט לפעול כשחפץ המעבר מצוי בסביבתו הקרובה אבל לא בידו ממש. חשוב לזכור שחיבוק חפץ המעבר גורם לסרבול בתנועה וגם מפריע לריכוז בפעילות כי חלק מתשומת הלב נתונה לחפץ (וודאי למוצץ). עם זאת, אין לתלוש את החפץ מידי הילד אלא יש לבקש בסבלנות שייפרד ממנו. בסופו של דבר בכוח שמניע את ההתפתחות קדימה, העניין בסביבה יסייע לפעוט להיפרד מהחפץ.
נחזור לרגע לניצני, הנכד שלי. הוא כאמור צמוד לשמיכי שלו רוב הזמן. בזמנים שבהם השמיכי לא נמצא בידיו הוא קורא "טיטה" כדי ליצור מגע מחודש איתו. בימים אלה ניצני חולה. יש לו דלקת עיניים והוא מצונן ולא הולך לגן. בימים אלו אחד המסלולים הקבועים שלי איתו הוא לפארק מרום נווה שבמרכזו אמת מים מרשימה. ניצני מוקסם מהמים ובכל ביקור אנחנו נוהגים לעלות לאורך האמה את כל המדרגות והיכן שיש גישה נציני טובל את ידיו במים וקורא מוקסם "מים, מים". באחד הביקורים האחרונים הוא לא הסכים להיפרד מהשמיכי ומהמוצץ וטבל גם אותם במים. לא נוח לכל הדעות וודאי שהייתי צריכה להחליף לא את המוצץ. בביקור האחרון במרום נווה, כשנפרדנו מהעגלה כדי לטפס במדרגות, ביקש ניצני שוב את "חבילת המעבר" הקבועה (המוצץ והשמיכי) והפעם, למרות שהוא חולה, ביקשתי ממנו די בתקיפות שישאיר את המוצץ והשמיכי בעגלה. להפתעתי הוא הסכים. טיפסנו במעלה הגבעה, טבלנו ידיים במים ובדרך חזרה לעגלה נזכר ניצני בשמיכי ובמוצץ והחל לקרוא "טיטה, "צצי". הקשר לשמיכי ולמוצץ עזר לי לשכנע אותו לשוב לעגלה!
סיכום
חפצי מעבר הם חפצים שפעוטות נקשרים אליהם (לרוב חפצים רכים, אבל לא רק). בהתבסס על התיאוריה של ויניקוט, מאמינים שחפץ המעבר מסמל את דמות ההתקשרות עבור הילד ועוזר לו להימצא במקום לא מוכר בהשגחת מחנכים שאינם בני משפחה . חפץ המעבר עוזר לפעוט להביא חלק מהבית או מדמויות ההורים איתו פיזית לגן. מדובר בתופעה נורמטיבית שמאפיינת עד כ- 60% מהפעוטות בעולם המערבי. נמצא שגורמים סביבתיים, כגון אורך היום שהפעוט נמצא במסגרת חינוך חוץ ביתית והתרבות משפיעים על שכיחות השימוש בחפצי מעבר. בישראל רבים מאוד מהפעוטות נמצאים במסגרות חינוך חוץ ביתיות ולכן שכיחות השימוש בחפצי מעבר צפויה להיות גבוהה. חשוב שמחנכים יאפשרו את השימוש בחפץ המעבר בשינה ובתקופות מעבר או כל אימת שהפעוט נמצא תחת לחץ. עם זאת, אחרי שהפעוט הסתגל למערכת החינוך רצוי לעודד אותו להיפרד מחפץ המעבר בזמן הפעילות. במקביל רצוי שהוא ידע שיש לו גישה לאותו החפץ. יש לשכנע את הפעוטות להיפרד מחפצי המעבר שלהם ואין לתלוש אותם מידיהם.
תודה לך פרופ' קלודי יקרה על פתיחת הצוהר לנושא "חפצי המעבר", המהווים כלי יישומי רגשי חשוב ביותר,
לאותם הפעוטות הנאלצים להיפרד מבני ביתם הבוגרים המגדלים אותם ובמיוחד מאימם האהובה,
כאשר ניצן נכדך החמוד "מככב" ומייצג היטב את השימוש בכלי התפתחותי חשוב זה.
תודה רבה אשר.
לומדים הרבה מהקטנים האלו.
אני לא מבינה את הקטע של חפצי מעבר, אחי אחותי ואני גדלנו נהדר בלי חפצי המעבר הללו ואותו כנ"ל גם לגבי אנשים אחרים בגילאים שלנו (40-30) וגם ההורים שלנו. לכן אני לא מבינה את הצורך בחפץ מעבר כזה או אחר שלאחר מכן גם צריך לגמול את הילד משימוש בו.
זה נראה כמו טרנד חדש של השנים האחרונות ולא כמו משהו שהיה שם לפני כן, לפחות לא בצורה בולטת כל כך כמו שהיא מתקיימת בשנים האחרונות (יש לי 2 אחיינים ולכל אחד מהם יש חפץ מעבר משלו).
אני יכולה להבין את הנחמה ותחושת הביטחון שזה נותן לילד, אבל אני ממש לא בטוחה שזה משהו הכרחי.
קודם כל תודה על ההתייחסות.
שנית לא מדובר כלל בטרנד חדש. רוב המחקרים בנושא נערכו לפני 30 40 שנה. ויניקוט פעל וכתב באמצע המאה ה-20 ונפטר בשנת 1971. מזכירה אותו כי הוא זה שהגדיר את התופעה שמן הסתם הייתה קיימת תמיד.
הפוסט שלי חדש אבל הנושא הזה טופל רבות בעבר.
חשוב להבין שלא מדובר במשהו שמחנכים את הילדים אליו אלא בבחירה של הילדים עצמם בחפצים שהם מתקשרים אליהם.
אם תסתכלי במספרים תראי שבחברה המערבית שאנחנו נוהגים לשייך עצמנו אליה מדובר בתופעה שמאפיינת 50%- 60 % מהילדים. זאת ועוד מה שמודגש הוא שמדובר בתופעה המאפיינת יותר פעוטות שנמצאים שעות רבות במסגרות חינוך חלופיות.
זה לגבי ה"עובדות". באשר לגישה החינוכית אני חושבת שתמיד כדאי להתבונן בהתנהלות של הילדים ולהבין את משמעותה. אני לא חושבת שיש למנוע מהילדים שימוש בחפצי מעבר. בשלב כלשהו כדאי לעזור לפעוט לווסת את השימוש בחפץ המעבר כדי שלא יפריע לפעילותו. אבל יש לאפשר לדעתי שימוש בו בשינה או זמני מעבר ולחץ.
קלודי