החלטתי לכתוב את הפוסט בעקבות השתתפותי בהרצאה של ד"ר תמר ורטה-זהבי מטעם ארגון אקורד שכותרתה "תיווך המשבר באופן מיטיב, המחזק את החוסן הנפשי של הילדים והילדות, ממתן רגשות שליליים כלפי ה"אחר" ומקדם את השלומות (well-being) שלהם".
תמר ורטה- זהבי היא מרצה לחינוך לגיל הרך במכללת דוד ילין, סופרת ילדים ונוער פוריה למדי ופעילה חברתית לטובת שיח יהודי ערבי ולטובת העצמת של אנשים מוחלשים בכל העולם. בין ספריה, ככותבת יחידה או בשיתוף סופרים אחרים :"זה אני הדוד תום", "מנדלה: סיפור חייו של נלסון מנדלה", "גנדי" וגם "אני ילדה פוליטית". כמובן, היא עבדה שנים כגננת וצברה ניסיון רב בתחום זה.
מה ששבה את ליבי בהרצאתה של תמר ורטה-זהבי (שלצערי לא יכולתי להישאר בה ממש עד סופה) הוא הדוגמאות הנפלאות שהיא שיתפה בהן מתוך התנסותה בעבודה בהתנדבות כגננת בבית מלון שבו שוהים ילדים שפונו הן מעוטף עזה והן מהצפון. אתייחס בהמשך לדוגמאות. מהדגמותיה של שיח עם ילדים המייצג את המודל, הדגמות שכללו קטעי שיחה עם גיל, בובת פרסונה, ניתן ללמוד שתמר יודעת להקשיב ולשוחח עם ילדים. זאת ועוד, ד"ר ורטר הציגה בהרצאתה מודל הגיוני לעיבוד חוויות טראומטיות וזאת כדי למנוע התפתחותם של תסמינים פוסט טראומטיים, הוא מודל "שלושת האלפים", והיא הראתה כיצד ניתן ליישם אותו בהתנסויות שונות. אציג בהמשך את המודל ואחרי הצגתו אתייחס אליו התייחסות ביקורתית.
המודל כולל שלושה שלבים אשר לפי הטענה האחד נבנה על בסיס האחר. שלושת השלבים הכלולים במודל (שמו של כל שלב מתחיל בא' לכן מדובר במודל שלושת האלפים) הם:
א1. אוורור רגשות: שלב שבו מעודדים את האדם (ילד ומבוגר כאחד) שעבר אירוע טראומטי לתאר את רגשותיו הקשורים לאירוע, באיזו דרך הנראית לו;
א2. אינפורמציה: זהו שלב של מסירת מידע. מדוגמאותיה של תמר הבנתי כמה דברים: שמדובר בתהליך של שיח בין הגננת לילד שעבר טראומה או בין מטפל למבוגר שעבר טראומה במהלכו הולך ועובר בין האנשים המשתתפים בשיח באופן הדרגתי ומדוד מידע. מידע זה אמור בסופו של דבר לחזק את את תחושת השליטה של האדם בחייו. מהדוגמאות שניתנו הבנתי שמדובר בשני סוגים של מידע: מידע הקשור לשלמות גופנית של האדם שעבר טראומה ואיתנותה של הסביבה הקרובה. וכן סוג אחר של מידע נוגע להקשר היותר רחב של האירוע כדי שהילד או האדם יבין בצורה מדעית או רציונלית את המצב.
א3. ארגון: בשלב השלישי מעודדים את האדם אשר עבר את הטראומה להתארגן, לשכלל את המידע וליישמו ולתרגם אותו לפעולה. מדובר בשלב המתמקד בתפקוד ומעודד לפעולות ממשיות שהאדם יעשה כדי לשוב לתפקוד היומיומי התקין שלו (לכן אני מציעה לקרוא לשלב זה חזרה לתפקוד תקין. הבעיה היחידה של השם השלב המוצע על ידי הוא שהוא לא מתחיל באות א'…).
אחת הדוגמאות המעניינות שהביאה תמר היא של ילד שהביע חשש מהגשם וכשנשאל מה יש בעננים אמר שיש בהם טילים. במקרה הזה החלק הראשון מתמקד בהבעת הפחד והחרדה מתופעות טבע שהתחברו בעיניו לטילים שמשוגרים מעזה או מלבנון. במקרה זה הידע הלא מדויק שעמד לרשות הילד עורר חרדה מסערת גשמים. כחלק ממסירת המידע הסבירה תמר לאותו הילד שטילים משוגרים ממשגרים שונים (אתרים, משגרים ניידים) על ידי בני אדם. היא הסבירה שזה סוג של כלי נשק בשימושם של אנשים ולא תופעת טבע. לעננים, ברקים ורעמים אין כל קשר לטילים והעננים מכילים טיפות מים ולא טילים. אחרי הסבר כזה ניתן לעודד את הילד לצאת החוצה בזמן גשם (עם או בלי מטריה). היבט נוסף הקשור לאופי המידע הנמסר לילד כחלק מהסבר שמביא להבנת האירוע הקשה כדי למנוע פיתוח סימפטומים פוסט טראומטיים. ניתן לעיין בתיאור סכמטי של המודל לרבות בהדגמה כיצד בובות פרסונה "מתווכות" את יישומו לילדים באתר "משחקים לעתיד" של ארגון אקורד.
כחלק משלב מסירת המידע (שלב האינפורמציה) התייחסה תמר לצורך לדייק במונחים שבהם אנו משתמשים, לא רק כדי לדייק לגבי תופעות פיזיקליות אלא גם ואולי בעיקר כדי למנוע גזענות ושנאת האחר. כחלק מההסבר היא הציעה (כפי שגם נכתב בפוסט זה אשר התמקד בתיווך תופעות המלחמה הנוכחית לילדים) בהקשר המלחמה הנוכחית לייחס לחמאס ולמחבלים את הפגיעה בתושבי ישראל ולא לערבים או פלסטינאים. היבט זה מספיק חשוב בעיניי כדי שיזכה לסעיף משל עצמו כשמדובר בהתמודדות עם טראומה שקשורה לקונפליקטים בין קבוצות אתניות שונות. דהיינו, חשוב לא להכליל ולייחס לקבוצה אתנית שלמה מעשים של קבוצות מיליטנטיות. התרשמות מעניינת בהקשר זה שתמר שיתפה בה היא שעבור הילדים המפונים השוהים בבתי מלון בירושלים אבחנה בין מחבלים לפלסטינאים או ערבים בפי רובנו מובנת מאליה לאור העובדה שצוותי המלונות הכוללים עובדות ועובדי רפואה, מלצרים חדרנים וחדרניות המורכבים מפלסטינאים תושבי העיר המטפלים במפונים ברגישות ואדיבות על בסיס יומיומי.
התייחסות למודל
יש משהו מושך מאוד במודל ברור ופשוט ליישום בתיווך אירועים טראומטיים בכלל ולילדים צעירים בפרט. זאת ועוד, מודגש ההכרח לדבר עם הילדים מייד אחרי שחוו או היו עדים לאירועים כדי להביא לעיבודם בתודעה באופן אשר ימנע התפתחותם של תסמינים פוסט טראומטיים. במודל כפי שהודגם יש רכיבים חשובים מאוד, החל באפשור או עידוד של הבעת רגשות, כלה במסירת אינפורמציה המדגיש היבטים של כוחות ולשלמות הגוף והסביבה (דהיינו לא סתם אינפורמציה) ומניעת ייחוס אשמה מוכללת המעודדת גזענות. במקרים שבהם הייתה פגיעה בסביבה (הרי יש לזכור שבתים ביישובי העוטף נשרפו או נהרסו בדרך אחרת) ראוי להתייחס לשלמות הגוף והיבטים בסביבה החברתית והפיזית שהם אכן שלמים. חשוב להיות אותנטיים במצב זה. חשוב מכל, יש במודל שלב של עידוד של חזרה לתפקוד (שלב המכונה במודל ארגון). דעתי היא שיש לכנות שלב זה ארגון-תפקוד כי הדגש כאן איננו על ארגון קוגניטיבי בלבד.
נדרשות בעיניי כמה הבהרות ביחס למודל:
עידוד של הבעה כנה, ישירה ומווסתת של רגשות ולא סתם אוורור: בשלב הראשון חשוב לעודד הבעה רגשית מילולית, יותר מאשר סתם "לאוורור" רגשות. מהמחקרים אנחנו יודעים שחשובה העדפה של הבעה רגשית שיש לצדה ויסות רגשי-שליטה בעוצמת הרגשות ובהתנהגות. חשוב בעיניי להתייחס לכך ולדבר על הבעת רגשות ולא סתם על אוורור-ונטילציה.
יישום המודל המוצע מתאים לשיח דיאדי עם ילד או מבוגר ולא לשיח בקבוצה או במליאת הגן
בעיניי והבנתי שגם ד"ר ורטר -זהבי התייחסה לכך בהרצאתה-כיוון שההרצאה הוצעה גם לגננות, חשוב מאוד להדגיש שהמודל המוצע מתאים לשיח דיאדי בין גננת או מטפלת לילד יחיד שמתייחס לאירוע טראומטי שחווה או שהיה עד לו, ולא לשיח קבוצתי. זה לדעתי חידוד חשוב מאוד. חשוב לנסח מודלים חלופיים לשיח קבוצתי בגן הילדים. דעתי היא שחשוב שגננות לא יעודדו במליאה או אפילו בעבודה קבוצתית אוורור רגשי על המצב אלא ינסו לתכנן שיחות אישיות עם ילדים יחידים. חשוב מאוד בעיניי לא לעודד שיח קבוצתי על נושאים טעונים רגשית כי אין לנו מושג כיצד אוורור ופרשנות של ילד אחד ישפיעו על הפרשנות ועל החרדות של הילדים האחרים.
לאור הערתי זו נשאלת השאלה כיצד מונעים שיח קבוצתי על טראומות בגן לצד אפשור של שיח המתמקד באירוע טראומטי עם ילדה או ילד יחידים שמדברים על אירוע שחוו, או במילים אחרות כיצד מונעים הצפה רגשית בקבוצה, בגן הילדים או בכיתה מבלי לחסום ילדים יחידים להביע ולעבד אירועים. דעתי היא שיש לומר שוב ושוב במליאה שאם ילדים רוצים לשתף במשהו שמעסיק אותם, הם מוזמנים לגשת אחרי המפגש לגננת ולשוחח איתה . חשוב גם לא לעודד ואף לעתים לחסום שיח קבוצתי באירועים טעונים רגשית. הדבר נכון לדעתי גם כשמדובר באירועים טראומטיים הקשורים למלחמה וגם כאשר מדובר באירועים טראומטיים שאינם קשורים למלחמה (כגון חשש לפגיעה מינית או רגשית בילד או בילדה). ניתן לעודד הבעה רגשית ראשונית באמצעות ציורים ומשחק. וחשוב ביותר שגננות תתרגלנה לצפות במשחק ובפעילות היצירה של הילדים ולהיות קשובות למה שעולה הן מאינטרקציות בין הילדים והן מתוצרי העבודה היצירתית שלהם.
מחשבה שניה על כך שעיבוד של אירוע טראומטי מחייב עיבוד שלבי כמוצג במודל
אין ספק שעיבוד של אירוע טראומטי מחייב שילוב של הבעה ועיבוד רגשי, בניית נרטיב רציונלי על האירוע, נרטיב המבוסס על עובדות ברורות ו"אוביקטיביות" ושאיפה לשיבה לתפקוד יומיומי מלא מהר ככל האפשר. השאלה שלי היא האם מדובר בשלבים מובחנים והיררכיים בהכרח. גננת או מטפל עשויים להיות מודעים לשלושת הרכיבים ולעודד חשיבה ושיח על הרגשות, על תיאור העובדות ועל התפקוד. אבל לא תמיד למבוגר או למטפל יש שליטה מלאה בהשתלשלות הדיון על האירוע. מן הסתם הנרטיב, מה שמכונה במודל השלב של "אינפורמציה", עשוי לעתים לעלות לפני ההבעה הרגשית או משלוב להבעת רגשות על הסיטואציה. כך גם עשוי לקרות שתוך כדי שיבה לתפקוד יומיומי תקין עולים רגשות ומחשבות על מה שקרה ומוכנסים "תיקונים" לנרטיב שגובש קודם לכן. כך שניתן לדעתי לטעון שמדובר ברכיבים הכרחיים בעיבוד אירועים טראומטיים אבל שהעיבוד לאו דווקא תמיד מתנהל לפי השלבים המוצגים.
לסיכום, הצגתי בפוסט זה מודל שמצטייר כאפקטיבי שהוצע על ידי ד"ר תמר ורטה- זהבי להתמודדות עם אירועים טראומטיים בכלל, לרבות עם אירועים טראומטיים הקשורים למלחמה שאנו מצויים בה. במודל המכונה מודל "שלושת האלפים" מדובר בשלושה שלבים הכוללים אוורור, אינפורמציה וארגון. לצד ההגיון והתועלת המסתמנת מיישום המודל העליתי בפוסט זה מספר התייחסויות מתוך התבוננות אוהדת אבל מעט ביקורתית. שלוש הנקודות שהעליתי קשורות לצורך לדבר על הבעה רגשית מדויקת יותר מאשר על סתם אוורור שעלול להציף רגשית, על כך שהמודל מתאים לשיח דיאדי ולא לשיח קבוצתי (ייתכן שהדבר נאמר בהרצאה בזמן שלא נוכחתי בו) כדי למנוע הידבקות רגשית, ועל כך שהעיבוד הרגשי של האירוע אינו מתנהל תמיד בשלבים סדורים.
קלודי יקרה,
כל הערותיך נכונות ומאירות. תודה לך מקרב לב. המודל שהצגתי הוא סכמה מאוד סכמטית. כדי להבין אותה לעומקה עלינו להקדיש לפחות מפגש או שניים לכל א'. ללא ספק ששלב האיורור מצריך שלל מיומנויות של אשת חינוך רגישה המכירה לעומק את ילדי וילדות הגן – קשב, אינטואיציה, תצפיות, תובנות, הנגשת גירויים מעודדי שיח מילולי או בלתי-מילולי ועוד ועוד. כמו כן, הצדק איתך – גם איוורור מבוקר בקבוצה או במליאה עלול להציף ולהזיק. בקיצור, אשמח לכתוב בצוותא על "אומנות האיוורור" בגיל הרך או כותרת פחות פואטית, על "מיומנויות האיוורור" בגיל הרך
שלום תמר,
באמת אני מתפעלת מהאופן שבו את מתייחסת לילדים.
אני חושבת שזה מודל שיכול מאוד לעזור.
מעריכה מאוד מאוד את הפתיחות שלך זה לא מובן מאליו.
לגבי אוורור-או ונטילציה בלעז נדבר. אני חושובת שאת מתארת כישורים מורכבים בדבריך. העניין הוא שמונח אוורור רומז על משהו פחות מורכב ממה שאת מתארת ומיישמת בדוגמאות הנפלאות שלך.
הייתה לי השערה מסוימת שעניין של שימוש במונחים שמתחילים באות א' הוא מצד אחד מובן כי זה הופך את המודל לקליט אבל מצד שני זה סוג ל מגבלה.
תודה על ההרצאה,
קלודי