פוסט השבוע מחצין דילמה שנראה שרבים מאוד מאיתנו מתלבטים בה ואף חשים אותה. מדובר בדילמת קיום סדר פסח השנה: האם לא לקיים את הסדר כי החטופים אינם בבית? האם כן לקיים אותו, לשמירת תחושת הביטחון של הילדים? המחויבות בכל מקרה לדעתי היא לאנשים החיים במדינה הזאת: המבוגרים, הצעירים והילדים שמרכיבים את החברה.
אוטוטו ליל הסדר, תשפ"ד. בלב העניין ארוחת הסדר וקריאת ההגדה של פסח. זהו באופן מסורתי חג משפחתי. סדר פסח מקוים מידי שנה גם ברוב המשפחות החילוניות. לא תמיד קוראים את ההגדה של פסח עד הסוף או שקוראים בדילוגים או בקריאה מהירה ומתחשבת בקשב המשתתפים, אבל המנהג הזה מצוי בלב הישראליות היהודית. יתרה מזו, ישנן התארגנויות רבות המשדכות בין מארחים לאורחים כדי לוודא שאנשים עריריים לא יוותרו לבד בליל הסדר.
אבל שנת תשפ"ד איננה שנה ככל השנים. ההיבט המעיב ביותר על האפשרות לחגוג את ליל הסדר הוא העובדה ש- 133 חטופים (המספר הלא ידוע של החיים מתוכם הולך וקטן כנראה בשל תנאי השבי האכזריים).לצד סבלם הנוראי של החטופים שחווים גיהינום, חוות משפחותיהם גיהינום משל עצמן. זעקות המצוקה של המשפחות מהדהדות כל כך ומעלות שוב ושוב את התהייה איך אפשר לשמוח. ואכן חלק ממשפחות החטופים החליטו להעביר את ליל הסדר בכיכר החטופים בתל אביב ולא לציין ולא להשתתף בארוחת הסדר המסורתית.
סולידריות עם החטופים ובני משפחותיהם היא ערך חשוב ביותר. זה אחד דברים שהופכים אותנו לחברה. ההתלבטות היא האם אי קיום סדר בקרב משפחות שאינן משתייכות הלכה למעשה למשפחות החטופים היא ביטוי הולם אפשרי לסולידריות. דעתי היא שקיום הסדר לפי המנהגים הנהוגים בכל משפחה, חשוב עבור הילדים. חשוב לתחושת הביטחון שלהם. חשוב לתחושת הביטחון שלהם שגם ככה התערערה מאוד בחצי השנה האחרונה. מנהג הכוס לאליהו ופתיחת הדלת שמא הוא בדיוק עולה במדרגות מקבל משמעות אקטואלית מצמררת השנה. מצד אחד הכמיהה שהחטופים ישובו ומצד שני המציאות האכזרית שבה הסיכויים שעד או במהלך ליל הסדר החטופים יפתיעו אותנו ויכנסו קלושים ביותר.
בלב המבוגרים השמחה השנה איננה שמחה שלמה. חלק מהמחשבות מוקדשות לחטופים ולמשפחות. אבל במקביל חשוב לקיים שגרה, במקרה שלנו "שגרת חג" עבור הילדים. חשוב לאפשר להם לשמוח ולהתנהל איך שהם מרגישים.
השבת החטופים הכרחית כביטוי של אחריות המדינה לאזרחיה, וכביטוי של ערך הסולידריות. החזרתם של החטופים הכרחית גם לשלמות החברה הישראלית. אי החזרתם היא פצע מדמם של החברה הישראלית כולה. חשוב שנמשיך לגלות סולידריות כלפי משפחות החטופים ושנביע עמדה נחרצת שהשבתם עומדת בראש סדר העדיפויות האישי והלאומי.
פרופ' קלודי יקרה, תודה לך על "הרמת המסך" לגבי סוגיה רגשית חשובה זו, אשר רובנו מתלבטים לגביה קשות.
אני מניח שכולנו נקיים את המלצתך המרגשת, המשלבת את "טובת הילדים" הרכים של כולנו, עם שאיפתנו העזה להשבת כל חטופינו למשפחותיהם!
תודה רבה אשר על ההתייחסות. אכן תקופה רגישה שבה קשה להיות לגמרי שלמים עם החלטה כלשהי שאנחנו מקבלים.