ביום שלישי הבא, 21.3.2023, מצוין היום הבינלאומי למאבק בגזענות. כמדי שנה, התכוונתי לכתוב פוסט בנושא הגזענות בחברה שלנו ועל דרכי ההתמודדות איתה במערכת החינוך. בשנת 2022, סקרתי מחקרים בנושא הגזענות. אציג אותם שוב בחלקים השני והשלישי של פוסט זה. תוך כדי חשיבה על דרך כתיבת הפוסט, פרץ בתחילת השבוע סקנדל המורות מבית ספר תיכון ממלכתי דתי בנתיבות, שהתבטאו במהלך טיול בית ספרי בצורה מזלזלת, גזענית ובלתי נסבלת כלפי התלמידות יוצאות העדה האתיופית שלומדות בבית הספר. החלטתי להתייחס לאירוע זה בכתיבת הפוסט שלי לקראת יום המאבק הבינלאומי בגזענות. תוך כדי החשיבה על כתיבת הפוסט נזכרתי בעבודה מרגשת של סטודנטית שלי בתואר ראשון באקדמיית חמדת (גם כן מאזור נתיבות), שכסטודנטית להוראה המתנסה בגנים מהחינוך הממלכתי-דתי רתמה את הצוות והילדים לתיקון התייחסות פוגענית בילדה ממוצא אתיופי, כך שבסוף התהליך הילדים הפוגעים שינו את התייחסותם לילדה. החלטתי להציג בפוסט זה את שני המקרים האלה: מקרה המייצג גישה גזענית של מורות לעומת מקרה המייצג גישה אמפתית, נבונה ומנהיגותית של סטודנטית להוראה. האירוע השני מאפשר להראות נקודת אור וכיוון של עשייה כדי שלא נסתפק בהוקעה מילולית וענישה בלבד עד הופעתו של אירוע נוסף שיש בו גילויי גזענות של מורים, תלמידים או הורים.
המקרה הראשון–"טיול שנתי שחורות"
מדובר באירוע שפורסם בתחילת השבוע ברשתות החברתיות ובתקשורת, וכמו שכתבתי בפתיח היווה סוג של טריגר לכתיבת הפוסט שלפניכם. מדובר בתיכון ממלכתי דתי מנתיבות שערך טיול שנתי: השתתפו בטיול תלמידות בנות העדה האתיופית. המורות פתחו קבוצת וואטסאפ בשם "טיול שנתי שחורות", ותוך כדי נסיעה ריכלו ביניהן באמצעות מסרונים על חשבון התלמידות בנות העדה בשפה לגלגנית. התלמידות שישבו מאחורי המורות באוטובוס הבחינו בהתכתבויות, נדהמו, נפגעו, התעשתו והגיבו בפוסט מכונן לדעתי ברשתות החברתיות שזכה להדים נרחבים בתקשורת. תלמידות, חלק מהמורות, מנהל בית הספר ושר החינוך התבטאו בתקשורת. מנהל בית הספר ושר החינוך ניסו לכבות את האש. דווח בתקשורת שהמורות נתבקשו לחזור לבית הספר באמצע הטיול וזומנו לשימוע. חלקן התנצלו מייד. דובר על אפשרות לפטר אותן. אין ספק שבמצב שנוצר הן לא יכולות להמשיך ללמד את התלמידות האלה. האמון ביניהן נשבר. זאת ועוד, מנהלים, מורות ומורים נדרשו להקדיש שעת שיחה עם תלמידותיהם ותלמידיהן בנושא הגזענות.
אני מציגה את הפוסט של התלמידות בנות העדה כי לדעתי הוא מייצג את נקודת האור היחידה בבמקרה המביש הזה.
אני חושבת שיש ערך רב לכך שמי שפרסמו את המקרה הן התלמידות עצמן. הפוסט המוצג מעלה מדבר בעד עצמו. התלמידה פונה ל"מחנכות", מוכיחה אותן ומסבירה להן מה שהיו צריכות לדעת בעצמן: שהן נכשלו במילוי תפקידן, שברו את האמון של התלמידות שלהן בהן. התלמידה כתבה גם שהיא "מתביישת שאתן המורות שלנו ואתן מלמדות את דור העתיד". לפתע התפקידים התחלפו. התלמידות הפגינו מנהיגות, גילו גישה אסרטיבית וניסו ללא הועיל "לחנך" את המורות שכשלו. הגישה האסרטיבית, המודעת לעולם שבו הן חיות של התלמידות מרשימה מאוד בעיניי ולשמחתי תורמת לשינוי הסטריאוטיפ של בנות ובני העדה כ"אנשים שקטים, כנועים ונוחים". זהו קול מעודד של דור צעיר דעתן שמודע לערכו ולזכויותיו ולא מסתפק בהתנצלויות שטחיות.
דעתי היא שבית הספר המדובר, כמו גם מערכת החינוך כולה, צריכים להתעורר ולטפל טיפול שורש בגזענות ולא להסתפק בטיפול נקודתי, משמעתי, במורות ובשיחות חד פעמיות המתמקדות במקרה ברחבי הארץ ולעבור הלאה. גזענות היא מחלה קשה של החברה וקשה לטפל בה באמצעות נטילת כדור אקמול חד פעמית (על הגדרות הגזענות ושורשיה ההיסטוריים אני כותבת בחלקו השני של הפוסט). אני חושבת שעל כל אחת ואחד מאיתנו בחברה בכלל ובמערכת החינוך בפרט לבדוק את עצמו ואת עמדותיו, להתבונן ולהקשיב לקולות בגן הילדים ובבית הספר ולבנות תוכנית ארוכת טווח למיגור הגזענות.
אציג מייד התערבות איכותית כזו של סטודנטית להוראה בחינוך לגיל הרך שהיטיבה להבין את בעיית הגזענות בגן שבו התנסתה ובעזרת הגננת המאמנת שלה הובילה לבניית תוכנית מדורגת, איטית ומושכלת לטיפול בגילויי גזענות בגן שבו התנסתה. רצה הגורל, ומדובר בסטודנטית להוראה המתנסה ממש ליד נתיבות, העיר שממנה יצא הטיול הנודע לשמצה. עובדת היותם של שני המקרים חלק מהחינוך הממלכתי דתי באותו איזור גיאוגרפי עוזרת להימנע מסטריאוטפיזציה של אוכלוסיות.
המקרה השני-טיפול מחושב בגילויי גזענות בין הילדים
האירוע הראשון שכלול במקרה המוצג קרה בגן ממלכתי דתי בישוב סמוך לנתיבות. בגן לומדים 26 ילדים וילדות ביניהם, ילדה ממוצא אתיופי. מעבר לצוות הרגיל של הגן מתנסה בו אורית, סטודנטית להוראה שנה ג' שהיטיבה ליצור קשר קרוב וחם עם הילדים (כל השמות בתיאור המקרה בדויים). באחד הבקרים, בשעה שהייתה אחראית על קבוצת ילדים, ביניהם איריס, ילדה ממוצא אתיופי, תוך כדי פעילות משותפת בקבוצה קטנה, אחת הילדות הצביעה על איריס ואמרה לה בלעג, בפתאומיות שהפתיעה את אורית :"את ממש מכוערת כי את לא בצבע שלנו. את שונה. וגם השיער שלך אחר. את כמו חייזר". כל הילדים שישבו סביב השולחן צחקו ואיריס נראתה לסטודנטית מבוישת ומכווצת. ליבה של אורית יצא אליה. בתגובה אמרה אורית לנוגה, הילדה המעליבה: "זה מאוד לא מכבד וממש לא מצחיק מה שאמרת לה. הקב"ה ברא את כולנו שונים – יש אנשים גבוהים ויש אנשים נמוכים, יש אנשים בהירים ויש אנשים כהים. וכל אחד מיוחד בדרך שלו. לפעמים אם נגיד דברים כאלה לחברים שלנו זה עלול לפגוע בהם וזה מאוד מעציב אותי לשמוע שככה את מדברת אליה" . הדברים נאמרו כך שכל חברי הקבוצה, כולל איריס, שמעו את תגובתה. אורית המשיכה לדווח שנדמה היה שדבריה לא נגעו לנוגה. נוגה המשיכה בשלה: " היא מכוערת וחומה ואת שמנה". מה שגרם לכל הילדים סביב השולחן לצחוק שוב . אורית כתבה שבשלב זה היא "איבדה את הסבלנות" כלפי התנהגותה של נוגה. היא הרימה קול ואמרה לנוגה : "זה ממש לא מקובל עליי! את לא תדברי אליי בצורה כזו וזו פעם אחרונה שאני שומעת אותך מדברת ככה אליי או לאחד הילדים!".
ניסיון מיידי ראשון להתייחס לגזענות, "לפתור את הבעיה"
אורית שיתפה את הגננת באירוע וביקשה ממנה רשות לדבר עם כל ילדי הגן במפגש המליאה על התקרית. הגננת הסכימה ונרתמה לטיפול בבעיה בהובלתה של אורית. אורית קראה במליאה את המילים של השיר " חברים בכל מיני צבעים" מאת חנה גולדברג וערכה עם הילדים דיון קצר על משמעות השיר. בעקבות קריאת השיר דיברה עם הילדים על הצורך לגלות "רגישות לאחר שיכול להיעלב אם פוגעים בו ואומרים לו שהוא שמן או מכוער כי הוא שונה." הגננת הצטרפה אל השיחה והדיון ושיתפה עם אורית פעולה וביקשה מהילדים להציע פתרונות עבור מקרה כזה. אחד מהילדים שישב סביב השולחן בזמן הפעילות שבה השתתפה איריס אמר: "אם פוגעים במישהו כמו שנוגה פגעה באיריס שהיא אמרה שהיא מכוערת כי היא חומה אז צריך לבקש ממנו סליחה". לאחר שהוא אמר זאת נדמה היה שנוגה הבינה שעשתה טעות והיא ניגשה לאיריס וביקשה ממנה סליחה ונתנה לה חיבוק. למרות כל אלה, איריס נראתה עדיין מבוישת ומאופקת. כך כתבה אורית: "גם אחרי שנוגה ביקשה סליחה עדיין היה נראה שזו לא הפעם הראשונה שאיריס מתמודדת עם המילים הללו ולא יודעת איך להגיב." הגננת חיזקה את ההתנהגות של נוגה וביקשה מכל הילדים למחוא לה כפיים על התנהגותה הבוגרת.
רפלקציה כבסיס לבניית תוכנית ארוכת טווח לטיפול בגזענות
כחלק מהרפלקציה על האירוע כתבה אורית: "אני חושבת שההתערבות שלי וההסבר הספונטני במליאה על חשיבות ההכלה בעקבות האירוע היו ריאקטיביים ונכונים, אך יחד עם זאת צריך לפעול לפי תפיסה פרו אקטיבית על מנת להיערך לאפשרויות פעולה ומניעה של קשיים פוטנציאליים בעתיד. הדבר הזה יוכל להתקיים כאשר כל אנשי הצוות ישבו יחד ויבנו תוכנית חברתית מוסרית שתכיל בתוכה דרכים מעשיות ואופני פעולה שונים שיבטיחו למידה משמעותית, רווחה רגשית שתיושם הלכה למעשה".
חשיבה נוספת על כך שעבור איריס המעגל לא סגור
למרות שלכאורה הדבר טופל, אורית התרשמה שהטיפול בביטויי הגזענות במסגרת השיחה במליאה לא הספיק. הפריע לה שאיריס נראתה עדיין מוטרדת: "עצם העובדה שאיריס לא הגיבה כלל לאחר הסליחה של נוגה (לשני הכיוונים-לא התעודדה והתרצתה ולא הביעה כעס או תסכול ) גרמו לי לחשוב שייתכן שהיא סופגת לתוכה את הכאב או הכעס שהיא חשה והייתי רוצה לתת לה מקום לבטא את עצמה… ובמיוחד לבסס אצלה אמון." אורית מחנכת רגישה מאוד ו"חשה" את תחושות הילדה. הדבר הוביל אותה למסקנה שכנראה שאיריס סופגת הערות גזעניות ולא מזדמן לה להביע את רגשותיה בקשר לכך. אורית הסיקה ש: 1. הילדה כואבת;2. שהיא התרגלה להפנים את רגשותיה; 3. שכדי לטפל טיפול שורש בבעיה נדרשת תוכנית מדורגת וארוכת טווח. תובנות אלה הובילו אותה לחשוב על רכיבי התוכנית ועל דרכי גיבושה. היא החליטה לדבר עם הגננת, לגבש את הצוות בעזרתה של הגננת, להזמין את הוריה של איריס לספר על התרבות האתיופית, להכניס בובות כהות עור למרכז המשפחה, לקרוא לילדים במפגשי מליאה יצירות הקשורות לשונות וקבלת השונות. את הצעדים האלה החלו ליישם בגן לאט לאט. קריאת יצירות ספרותיות בנושא השונות הפכה לשגרה. כל זה עד התרחשות המקרה השני, המוצג מטה, שזימן לאורית ולגננת הזדמנות לטפל בתבונה בביטויי הגזענות ולסגור מעגל קטן של סבל לטובת איריס.
אירוע 2 תוך כדי יישום הדרגתי של התוכנית
באחד הימים בחודש דצמבר (כחמישה שבועות אחרי המקרה הראשון), תוך שהילדים נכנסים מהחצר אל מפגש המליאה בגן , איריס נכנסה בוכה ונצמדה אל אורית. אורית שאלה אותה מה קרה. תחילה איריס סירבה לענות והמשיכה לבכות. כמה דקות מאוחר יותר, כאשר בכל הזמן הזה אורית תומכת בה, נפתחה איריס ואמרה ברעד תוך כדי שהיא בקושי מצליחה להוציא מילים מהפה :" צחי ויונתן אמרו לי שאני חומה והם לא רוצים לשחק איתי". למרות סערת הנפש שחוותה הצליחה אורית לווסת את עצמה ולא להרים את הקול. היא הציעה לאיריס לשתות מים ולשטוף פנים וביקשה ממנה שתשב לידה במפגש ואמרה לה שאין לה מה לדאוג וכי בכוונתה לטפל "בזה".
באותו יום התכוונה אורית לקרוא במפגש המליאה את הספר "הילד הכי שמח בעולם" מאת אורית צח שוורץ. אורית שיתפה את הגננת באירוע האחרון ובכוונתה לטפל בו במפגש המליאה. אורית כתבה שהיא בחרה בכוונה לא להגיב באותו הרגע כדי לאפשר לעצמה לטפל באירוע בעזרת הספר. איריס נרגעה ובאה להתיישב ליד הסטודנטית במפגש. הסטודנטית פתחה את המפגש בהודעה שתקרא באותו יום את הספר "הילד הכי שמח בעולם" שהוא ספר מאוד מיוחד, והיא ביקשה מכל הילדים להקשיב טוב טוב, כי הספר מדבר על השוני שיש בכולנו ומדגיש את הייחודיות שלנו . במהלך קריאת הספר אורית שמה לב שאיריס "מתכווצת לתוך עצמה ונראית נבוכה". היא חיבקה אותה כדי לתת לה תחושה שהיא כאן לצידה. אחרי השלמת הקריאה של הסיפור, אורית שאלה את הילדים האם לדעתם באמת יש ילד שהוא הכי שמח בעולם. אליה אמר – "כולנו צריכים להיות שמחים כי כולם מיוחדים, כל אחד הוא שונה יש ילד שיש לו שיער ארוך כמו שלי והוא שונה מילד שיש לו שיער קצר". שקד הוסיפה- "נכון ואני עם שיער בלונדיני שיש לו קצת תלתלים ואין לי שיער חלק אז מה אני לא שונה ככה אפשר לדעת שזו אני ". ליאור הוסיף "ולי יש משקפיים אבל אפילו שצוחקים עליי לא אכפת לי כי אני ככה רואה טוב את כולם". אורית הגיבה לדבריו "ליאור, גם לי יש משקפיים ואתה צודק זה באמת עוזר לנו לראות … אבל עצוב לי מאוד לשמוע שצוחקים עלייך ". הוא הוסיף: "כן תמיד צוחקים עליי אומרים שאני משקפופר". אורית שאלה אותו: "ואיך אתה מרגיש כשאומרים לך את זה?" ליאור- "אני עצוב ובבית לפעמים אני בוכה אבל אמא לימדה אותי שאני מיוחד". אורית אמרה– "אני מסכימה עם אמא שלך מאוד וגם חושבת שאתה מאוד בוגר , רגיש ונבון ". אחר כך, שאלה אורית את שאר הילדים: " חברים יש פה עוד מישהו שלפעמים הוא עצוב כי צוחקים עליו בגן ?" איריס הרימה מבוישת את היד. אורית פנתה אליה- "איריס את רוצה לשתף אותנו על מה צוחקים עלייך ?" היא הביטה באורית ונראתה חוששת. אורית אמרה: " את יכולה לספר לכולנו, אני איתך" ואז איריס אמרה :" כל הזמן אומרים לי שלא רוצים לשחק איתי כי אני חומה . וצחי אמר שאני צריכה ללכת מישראל. ואמרתי לו שאבא שלי לימד אותי שהלב שלנו אותו דבר זה לא משנה הצבע שלי וכולנו יהודים ." אורית שאלה את צחי ויונתן האם זה נכון מה שאיריס סיפרה. בהתחלה הם ניסו להכחיש ולאחר מכן יונתן הודה " כן אמרנו לה את זה ". הילדים בהובלת אורית פיתחו דיון על זהות. הילדים שאלו שאלות על צבע עור, על עדות ונוצר שיח מכבד שבסופו גם איריס הרגישה יותר טוב ופחות מכווצת. אורית עדכנה את הילדים שבעוד כמה שבועות אבא של איריס יגיע לגן ויספר על יהודי אתיופיה. לבסוף שאלה אורית את צחי ויונתן מה הם חושבים על איך שהם התנהגו. לאחר שהם חשבו מעט, יונתן אמר :" זה לא היה יפה בכלל מה שעשינו, צריך לבקש ממנה סליחה ולא לעשות את זה יותר". אורית שאלה את צחי אם הוא מסכים עם יונתן; הוא הנהן לאות הסכמה. שניהם ניגשו אל איריס וביקשו סליחה ואמרו שלא יחזרו על כך. איריס התרצתה ואמרה " טוב אני סולחת" ואז יונתן אמר לה "את יכולה לשחק איתנו בחצר אני אשמור שאף אחד לא יגיד לך יותר ככה". אורית שיבחה את התנהלותם של צחי ויונתן ואמרה להם שהיא גאה בהם על התנהגותם הבוגרת. והיא הוסיפה שתמיד אפשר להשתפר ולתקן את ההתנהגות. בסיום המפגש איריס ניגשה לאורית, חיבקה אותה ואמרה לה "אורית תודה שאת עזרת לי. עכשיו אני שמחה".
האמת היא שקשה להוסיף דברי פרשנות לאירוע זה, כיוון שהתנהלותה של אורית היא אמפתית, מחושבת, רב ממדית ולכן היא מרגשת ומרשימה. ובכל זאת אנסה לעשות את זה. במקרה הזה, בשונה מהמקרה הראשון, ישנה התייחסות לטיפול בגזענות שבאה מכיוון הילדים כלפי ילדה ממוצא אתיופי. הבוטות וחוסר הרגישות של הילדים מקוממת. קל להתלהם, להוכיח את הילדים הפוגעים ולהתקומם עד כמה קשה עד בלתי אפשרי למגר את הגזענות. ולהמשיך הלאה. אף שבאירוע הראשון אורית התפתתה לכעוס על נוגה ולהוכיח אותה, בהמשך היא החליטה לפעול אחרת. אנחנו רואים את אורית כאשת חינוך רפלקטיבית, ומבקרת את עצמה אבל גם בטוחה בעצמה ומבינה שטיפול בגזענות מחייב גישה מערכתית: עליה לשתף את הגננת ולרתום אותה למאמץ משותף לחנך את הילדים לנהוג אחרת.
דרך התנהלותה מלמדת על כך שהיא מאמינה ביכולת השינוי של הילדים, של עצמה, של כולם. היא גם מבינה אחרי המקרה הראשון שהטפה והוכחה חד פעמית אינן מספיקות. על כן היא בונה תוכנית ארוכת טווח מתוך התייחסות לצוות הגן, הילדים, הורי הילדה, הסביבה החינוכית (היעדר בובות כהות עור בגן). ללא בניית התשתית הזו והפעולה הנשנית וחוזרת באמצעות שיח וקריאת ספרים על שונות, התערבותה במקרה השני לא הייתה עוזרת. היא הגיעה אחרי חמישה שבועות של התלבטות, גיבוש גישה בטוחה בעצמה ומוכנה לטפל באירועים מזדמנים של גילויי גזענות. האירוע השני, במסגרתו שני בנים הרשו לעצמם להעליב את איריס ולאיים עליה, קרה כאשר אורית הרגישה בטוחה בעצמה. היא התאפקה ולא הוכיחה את הבנים ולא הטיפה להם. היא תכננה את הסטינג היטב: נסכה באיריס ביטחון (הציעה לה לשבת על ידה והבטיחה לה שהכול יהיה בסדר-היא תטפל בעניין); היא תכננה בשום שכל את קריאת הסיפור ואת השיח במליאה. הקשר הטוב והאמון של הילדים בה (כל הילדים ובראשם איריס), הובילו לשיח מעמיק ומשמועתי שבמסגרתו ילדים הרגישו בטוחים לשתף בתחושות הפגיעה שלהם מדברי חבריהם. ליאור שהרחיב על כך שמעליבים אותו שהוא "משקפופר" הכין את הקרקע לזה שאיריס הרגישה מספיק בטוחה לשתף בעלבונה על כך שמעירים לה באופן בוטה על צבע עורה. אורית הכינה את הקרקע לכך שהילדים עצמם ייזמו את בקשת הסליחה האמיתית והכנה מאיריס. איריס, למודת הניסיון המר בעבר, הרגישה שהפעם ההתנצלות של חבריה לגן באה מהלב ולכן החליטה לסלוח להם בלב שלם. הדבר לא היה קורה לולא היא הרגישה ששיש לה גב, שהיא יכולה לסמוך על אורית ולכן היא מצאה לנכון להודות לה ולהצהיר שאורית באמת עזרה לה. הרגישות של אורית לכיווצי הגוף של איריס, לכנות או חוסר הכנות של הילדים המבקשים סליחה היוו רכיבים הכרחיים לטיפול בבעיה.
המקרה השני מציג אפשרות של טיפול אפשרי בגזענות. הדבר מחייב רגישות, תכנון, הגדלת ראש, טיפול מערכתי, יכולת של יצירת קשרים בין אישיים טובים עם ילדים ועם צוות הגן. גם לא מובן מאליו שמנהלת גן מנוסה מאפשרת לסטודנטית להוראה להוביל התנהלות כל כך רגישה בגן שלה. לכל אורך הדרך מנהלת הגן תמכה, טיפלה בעצמה בבעיות שעלו ,וגילתה בעצמה גישה מכילה ורגישה. המסקנה היא שעל כולנו לא להשלים עם ביטויי גזענות של ילדים, הורים או מורים.
בחלק הבא אני מציגה על בסיס מה שנכתב בפוסט משנת 2022 מידע על גזענות על המאבק בגזענות בישראל והעולם.
על גזענות, על המאבק בגזענות ועל יום המאבק הבין לאומי בגזענות
הפוסט שנכתב לקראת יום המאבק הבינלאומי בגזענות משנת 2022 סקר מחקרים המעידים על כך שהנטייה להגזים בהשפעת קבוצות מיעוטים, לפתח כלפי השונים מאיתנו דעות קדומות ולאמץ סטריאוטיפים טבועה בכולנו יותר ממה שאנחנו חושבים. בחלק זה אתייחס גם לכך שחיים משותפים והיכרות עם ה"אחר" עשויים לתרום להפחתת ההתנהלות הגזענית בחברה. בפוסט אני מציגה את הרקע ליום המאבק הבין לאומי בגזענות; אחר כך אני מציגה בקצרה ממצאים של שלושה מחקרים (אחד חדש לגמרי, אחד מלפני שבע שנים והשלישי שנערך בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת); לבסוף אני מתייחסת לחשיבות של היכרות מעמיקה וחיים משותפים של אנשים מקבוצות אתניות שונות כגישה שעשויה להפחית את הגזענות.
על תולדות היום הבינלאומי למאבק בגזענות
היום הבינלאומי למאבק בגזענות נקבע על ידי האו"ם בשנת 1966 ומצוין מדי שנה ב-21 למרץ. ב- 21 במרץ בשנת 1960 נהרגו מאש כוחות המשטרה 69 מפגינים שהפגינו נגד חוקי האפרטהייד בשרפוויל, דרום אפריקה. בהחלטתה קראה העצרת הכללית של האו"ם לקהילה הבינלאומית לפעול למיגור כל הצורות של גזענות, אפליה על רקע גזעי, שנאת זרים ואי-סובלנות.
יש לומר את המובן מאליו: מאבק של ממש בתופעה שורשית כתופעת הגזענות מחייבת פעולות חינוכיות מהגיל הצעיר ביותר על בסיס יומיומי מעל ומעבר לציון יום מאבק שנתי בגזענות וגם מעל ומעבר ליישום תוכניות כאלה ואחרות ל"הכרת האחר" שבתוכנו.
הגדרות של "גזענות" או שמא "הגזעה"
שונות פיזית, התנהגותית או תרבותית בין בני אדם כקבוצות וכיחידים היא עובדה קיימת. מספיק להסתכל סביבנו כדי להיווכח בכך. הגזענות עוסקת ביחס ובהתייחסות כלפי קבוצות אנשים שונות מאיתנו. בוויקיפדיה גזענות מוגדרת כ"התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם. גזענות כזו נחשבת לסותרת את זכויות האדם (בדומה לאפליה מטעמי מין, נטייה מינית, זהות מינית, גיל ומראה חיצוני), והיא פסולה על פי חוק במדינות רבות. בעבר, מדינות שונות נשאו את דגל הגזענות, אך כיום הפך המונח למציין תופעה שלילית ולמילת גנאי בכל העולם."
יהודה שנהב מציע לדבר על "הגזעה" כמושג סוציולוגי כתחליף לשימוש במושג "גזענות" ששורשיו ביולוגיים. להלן הגדרתו בנוגע להגזעה: "הגזעה הינה אבחנה בין קבוצות על בסיס של גזע, או על בסיס של מושגים תרבותיים תואמי גזע כמו מגדר, ארץ מוצא, מקום מגורים, או שם משפחה. על ידי הפיכת מושג ("גזע") לפעולה ("הגזעה") אנו נמנעים מלהכיר בקטגוריה הפיקטיבית של הגזע. הגזעה אינה מושג סטטי אלא פעולה סוציולוגית : הגזעה הינה פעולה של דמיון אנושי באמצעות אפיונים ביולוגיים (למשל: צבע עור,אורכו או רוחבו של האף או גודל השדיים), חברתיים (למשל: עוני, ארץ מוצא, ומעמד חברתי) או תרבותיים (למשל:
דתיות או גודל משפחה), ושימוש במאפיינים אלו, שנתפסים כ"טבעיים" ו"בלתי משתנים" כדי להעניק לגיטימציה להיררכיות בין קבוצות ואנשים."
הגזענות או ההגזעה היא אפוא תופעה אנושית תודעתית ולא תופעה פיזית ממשית ובשל כך יש לפעול נגדה באמצעות שינוי תפיסות מהגיל הצעיר ביותר.
ממצאי מחקר המסייעים להבין את תופעת הגזענות
מחקר 1 – על "אשליית הגיוון החברתי"- ראשה כרדוש, רן חסין וחוקרים נוספים מהחוג לפסיכולוגיה והמרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית
נתקלתי בממצאי המחקר של ד"ר כארדוש ופרופ' חסין בכתבה של גדעון לב "יש לא-כמוני מיליונים" שהתפרסמה בעיתון הארץ ב- 15.3.2022. ממצאי מחקרם של כארדוש, חסין וחוקרים נוספים מהמרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית, מצביעים על כך שכולנו (אנשים מתרבויות שונות, בעלי עמדות פוליטיות ימניות ושמאלניות, גברים ונשים) נוטים לאמוד את מספר הזרים, אנשים הנראים שונים מאיתנו כרבים יותר ממספרם האמיתי. בעקבות זאת אנחנו מתייחסים אל השונים, הזרים, כאל מסוכנים ומאיימים- ללא קשר להתנהגות הממשית של האנשים האלו. תופעה זו נקראת "אשליית הגיוון החברתי". המאמר שמציג את המחקר התפרסם בכתב העת PNAS. החוקרים מצאו בסדרה של ניסויים שנערכו בארה"ב ובישראל שכ- 82% מהאנשים נוטים לאמוד את הזרים בסביבתם כמייצגים קבוצה הרבה יותר גדולה מגודלה במציאות. לדוגמה, סטודנטים בארה"ב נתבקשו לאמוד את אחוז האנשים כהי העור בסדרת תמונות גדולה שהוצגה להם. כ- 82% מהאנשים העריכו את שיעורם של כהי העור בתמונות בכ- 43% בעוד ששיעורם האמיתי היה רק 25%. בישראל נתבקשו סטודנטים ממוצא יהודי וערבי לאמוד את מספר הסטודנטים ממוצא ערבי הלומדים באוניברסיטה העברית. גם סטודנטים יהודים וגם סטודנטים ערבים חשבו ששיעורם של הסטודנטים הערבים בקמפוס הוא כ-30% בעוד ששיעורם באותה שנה היה רק 12%. כארדוש מסבירה את ממצאי המחקר בכך שאנחנו נוטים מלידה לשים לב לדברים "חריגים", בולטים ושונים יותר מאשר לדברים שגרתיים שאנו רגילים לראות בסביבה. נטייה זו גורמת לאשליה קוגניטיבית שמגדילה את שיעור השונים בסביבתנו.
במאמרם ב-PNAS מצביעים החוקרים על החשיבות שקובעי המדיניות וגם כל אחד מאיתנו נהיה מודעים להטייה הקוגניטיבית שלנו כצעד ראשון של ניסיון לחנך את עצמנו ואת האחרים להתייחס עניינית לכולם, גם לאנשים השונים מאיתנו.
מחקר 2-ניסוי חברתי המתמקד בסטריאוטיפים ודעות קדומות כתוצר של אינדוקטרינציה וכמחוללי אפליה ואלימות – ג'יין אליוט
המורה האמריקאית ג'יין אליוט (Jane Eliott) הגתה ויישמה בכיתתה (כיתה ג') ניסוי חברתי שהפך לסרט תיעודי קלאסי בשנת 1970 להדגמת תהליך הבניה של דעות קדומות ואפליה. הסרט נקרא בעברית "עין הסופה" ושמו המקורי הוא A class divided. במסגרת הניסוי היא הודיעה יום אחד בכיתתה שהילדים כחולי העיניים הם מוצלחים יותר, חכמים יותר ולכן יינתנו להם פריבילגיות. זאת ועוד, היא עודדה את כחולי העיניים לשחק רק עם כחולי עיניים אחרים ולא לערב את חומי העיניים במשחקיהם. כדי להקל על הזיהוי היא סימנה את חומי העיניים באמצעות סרט בד שהוצמד לשרוולי בגדיהם. הנחיותיה אלו הביאו עד מהרה לביטויי עליונות, הדרה ואף תוקפנות של כחולי העיניים בעלי זכויות היתר ולביטויי מבוכה ומצוקה לילדים חומי העיניים. למחרת ג'יין אליוט שבה לכיתתה והודתה בטעות. היא טעתה באומרה שכחולי העיניים הם המוצלחים. היא טענה הפעם בפני תלמידי כיתתה שחומי העיניים הם המוצלחים, החכמים, הילדים שמגיעות להם זכויות יתר. עד מהרה אותן תופעות של אפליה והדרה הופנו על ידי חומי העיניים כלפי כחולי העיניים. המורה שוחחה בסוף הניסוי עם הילדים על השלכותיו וכיוונה את הדיון לכך שצבע העיניים איננו חשוב או צריך לקבוע מעמדות חברתיים. אליוט נקטה בצעדים שאז וגם היום נחשבים לעתים כשנויים במחלוקת, כדי לתרום להפחתת הדעות הקדומות כנגד אפרו אמריקאים על רקע צבע עורם. היא הראתה לילדים שצבע העור הוא אלמנט שרירותי וכאמור האפליה יכולה להיות פעם מופנית כנגד קבוצה אחת ופעם אחרת כנגד קבוצה אחרת.
מחקר 3 -גילוי דעות קדומות ותפיסה סטריאוטיפית של הורים כלפי גננות ממוצא אתיופי בישראל – רחל (אסרסש) אינגדאו
רחל (אסרסש) ערכה מחקר שמתמקד בדעות קדומות וסטריאוטיפים של הורי ילדים כנגד גננות ממוצא אתיופי בישראל. המניע לכתיבת המחקר כחלק מעבודת גמר אמפירית בתואר השני שלה בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, היה מצד אחד תגובות תמוהות של הורים להיותה גננת יוצאת אתיופיה לצד קשר טוב, אמיץ ומשמעותי עם הילדים ועם הוריהם בעקבות היכרות קרובה שלהם איתה. הנבדקים במחקר היו הורים לילדי גן : חלקם הורים שילדיהם חונכו על ידי גננות ממוצא אתיופי וחלקם הורים לילדי גן שלא הייתה להם כל היכרות מוקדמת עם גננות ממוצא אתיופי. כלי המחקר היה שאלון עמדות וסטריאוטיפים כללי בתוספת שאלות מיוחדות המתמקדות בעמדות כלפי גננות ממוצא אתיופי. מהממצאים עלה ש: 1. נמצאו דעות קדומות ועמדה שלילית יותר כלפי אנשים ממוצא אתיופי מצד הורים שלא חוו היכרות עם גננת ממוצא אתיופי בהשוואה להורים שחוו היכרות מעין זו. 2. אימהות עם פחות השכלה העריכו את יכולותיהן הקוגניטיביות של גננות ממוצא אתיופי כנמוכות יותר בהשוואה לאימהות משכילות שמילאו את השאלון; 3. הורים שהכירו באופן אישי גננות ממוצא אתיופי העריכו את יכולותיהן האינטלקטואליות של גננות ממוצא אתיופי באופן כללי כגבוהות יותר מאשר הורים שלא הייתה להם כל היכרות מוקדמת עם גננות ממוצא אתיופי.
נדרשים היכרות מעמיקה מונחית מהגיל הרך וחיים משותפים
מהתיאור המאוד תמציתי של מחקרים אחדים שנערכו בישראל ובעולם ניתן ללמוד שהנטייה לזהות את השונה ואת הזר טבועה בנו קוגניטיבית. הנטייה לתפוס את בני קבוצות המיעוטים כרבים יותר, כמאיימים יותר ולפעמים כבעלי יכולות אינטלקטואליות נמוכות יותר היא לצערנו "טבעית" לרובנו. זאת ועוד, הניסוי החינוכי המטלטל של ג'יין אליוט מצביע על כך שמורים (וכהשלכה שלי פוליטיקאים) עשויים לנצל את הנטיות הטבעיות שלנו להעריך באופן שלילי ולהירתע מהשונה והזר לצרכים של שליטה בכיתה או לצרכים פוליטיים.
למאבק בגזענות או בהגזעה יש לרתום גננות, מורים, ילדים מהגיל הרך והורים. מסתבר שזו איננה משימה קלה . במשרד החינוך בישראל הוקם מטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים. במכון מופ"ת הוקדם פורום "חיים משותפים" המתמקד בניסיון להכשיר גננות ומורים לטפח גישה הוגנת ושיוונית כלפי תלמידים שונים ולחנך ילדים מהגיל הרך לקבל את עצמם ואת השונים בסביבתם ולשתף פעולה עמם. האוכלוסיות שהן מטרה לגזענות בישראל מונות בין היתר: ערבים, חרדים, אזרחים ממוצא אתיופי, עובדים זרים, עולים מרוסיה, אנשים בעלי נטייה מינית א-בינארית, אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
מעבר לחקיקה נדרש חינוך. ישנן כאמור תוכניות שונות. אבל יש להכיר בכך שאחת הבעיות המרכזיות בחינוך הישראלי מיום היווסדו היא החלוקה למגזרים: מגזר יהודי כללי, מגזר יהודי-דתי, מגזר ערבי, מגזר חרדי. מסגרות החינוך של המגזר החרדי מחולקות לעתים למסגרות חינוך לאשכנזים ומסגרות חינוך לבני עדות המזרח. החלוקה למגזרים עלולה להנציח נטיות טבעיות לחשוש מהזר ולהסתגר בתוך קבוצות חברתיות שדומות לנו. המגזר הממלכתי הכללי קלט וקולט במהלך השנים ילדים מעדות שונות. המגזר הזה מאפשר יותר מהמגזרים האחרים מפגשים בין שונים. לא תמיד גננות ומורים יודעים איך לנצל את הגיוון התרבותי והאישי גם לקירוב לבבות וגם להעשרה. לא תמיד יודעים גננות ומורים לתווך במצבי קונפליקט בין הילדים באופן שמאפשר גיבוש חברתי. אבל לפחות במסגרות אלו ישנם מפגשים. בעיה יותר קשה נובעת מההפרדות המבניות בין ערבים ליהודים, חרדים, דתיים וחילוניים במסגרת החינוך.
כל אסטרטגיה חינוכית למאבק בגזענות במסגרות החינוך מחייבת מפגשים בין אישיים תכופים בין ילדים הבאים מרקעים שונים. מפגשים המתבססים על תחומי עניין משותפים של הילדים על מנת שהם יוכלו לתקשר ביניהם. מפגשים בין תלמידים שונים חייבים להיות מונחים על ידי מחנכים שמבינים את המנגנונים שמובילים לגזענות ומחויבות לאג'נדה חינוכית של רב תרבותיות. היכרות אישית ומעורבות בפרויקטים חינוכיים אינטנסיביים המבוססים על תחומי עניין משותפים לילדים שבאים מרקעים שונים עשויים להביא להפחתת הדעות הקדומות ולהפחתת החשש והרתיעה מהשונה. במגזר הממלכתי הכללי עבודה בקבוצות קבועות והטרוגניות עשויה לקדם קרבה וקבלה בין ילדים הבאים מרקעים שונים. זימון מפגשים בין ילדים הלומדים במגזרים שונים (יהודי-דתי, ערבי, חרדי) קשה יותר לביצוע. אבל זהו בעיניי רכיב הכרחי למאבק בגזענות. ארגון מפגשים קבועים כל שנה, ארגון מחנות קיץ משותפים לילדים ממגזרים שונים הכרחי. יש להכיר גם בקשיים: התנגדות הורים למפגשים מסוג זה. הנטייה והרצון של המגזר החרדי להיבדל, לא לאפשר מפגשים כאלו גם מתוך חשש שהסביבה הכללית תשפיע על הילדים מהחברה החרדית. חשובה גם היכרות עם תרבות הקבוצות האתניות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. על תוכנית הלימודים לכלול מקורות המציגים נרטיבים שונים. חשוב לעורר דיון וויכוח בין התלמידים על הנרטיבים השונים. בישראל יש חשיבות ללימוד ערבית על ידי תלמידים יהודים והעמקת לימוד העברית על ידי תלמידים ערבים (תלמידים ערבים לומדים עברית ודוברים עברית הרבה יותר מאשר תלמידים יהודים לומדים ודוברים ערבית!).
סיכום
בפוסט זה הצגתי שני מקרים של גילויי גזענות: בראשון אנחנו עדים לגזענות בוטה של מורות בתיכון כלפי תלמידותיהם בנות העדה האתיופית. מקרה זה עשה רעש גדול בתקשורת אבל לא ברור עד כמה יזכה לטיפול שורש. במקרה השני, שטופל ברגישות, בשקט, באיפוק ובשיטתיות אנחנו עדים לסטודנטית להוראה המובילה את צוות הגן שבו היא מתנסה לטיפול שורש בגילויי גזענות של ילדים כלפי ילדה מהעדה האתיופית. סטודנטית זו נתנה שיעור לחיים לכל ילדי הגן, לצוות שתמך בה , וגם לי כמרצה שלה. באמצעות פוסט זה אני מאוד מקווה שדרך הטיפול שלה תהווה השראה לאנשי ונשות חינוך נוספים. מקרה זה מראה שניתן לטפל בגילויי הגזענות בצורה אפקטיבית. לשם כך יש להכיר בחולשותינו האנושיות. להיות אמפתיים עם כולם גם עם קורבנות הגזענות וגם עם התוקפים. אני יודעת שקשה "לעכל" את המשפט הזה אבל אי אפשר ולא צריך "למחוק" את האנשים הפוגעים. לא רק כי זה לא מוסרי אלא מכיוון שהם רבים מאוד. להבין את העולם מהפרספקטיבה שלהם, להיות אמפתים איתם (זה לא אומר להסכים איתם!) הוא רכיב הכרחי בטיפול. אורית הבינה את זה ובגלל זה היא הצליחה. בהמשך הפוסט סיפקתי מדיע על גזענות, על היסטוריית המאבק בגזענות וכל דרכי התערבות בתופעה. כל זאת גם על בסיס מחקרים.
