האלימות כנגד נותני שירותים ובכלל במרחב הציבורי מחייבת טיפול מערכתי, מעמיק וממושך

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

פוסט זה מתמקד בסוגיה המטרידה אותי מאוד בעת האחרונה: גילויי אלימות המצטיירים כביטוי של חוסר שליטה עצמית בממדים נרחבים במרחב הציבורי בישראל. אין לי מושג אם התנהגות מעין זו שכיחה יותר גם במדינות אחרות אחרי משבר הקורונה. אבל נראה שבחודשים האחרונים ישנה עלייה במקרים של תקיפת נותני שירותים (רופאים, אחיות, נהגי אוטובוס, מורים וגננות). רק מקרים קיצוניים כמו האשפוז של רופאת המשפחה שהותקפה קשות בבאר יעקב לאחרונה זוכים לסיקור בתקשורת. נהגי אוטובוס הפכו משכבר ליעד לתוקפנות. במקביל לכל אלו ישנם ביטויים של התנהגות בלתי נשלטת כזו גם במרחב הציבורי הכללי. לדוגמה, רק בחודשיים וחצי האחרונים נתקלתי בעצמי כמה פעמים בהתנהגויות כאלה שהותירו אותי די חסרת אונים ומוטרדת. לפני כחודשיים נסעה מכונית במהירות מולי ברחוב חד סטרי די צר. לא הייתה לי אפשרות להזיז את המכונית שלי' וחוששת עקבתי אחרי התנהגות האיש שנהג מולי. הוא נהג במהירות עד שכמעט התנגש באוטו שלי ואז עלה על המדרכה ועקף אותי. צפרתי לו ואמרתי לפי מיטב זכרוני (תגובה לא ממש חכמה לנוכח המקרה):"זה רחוב חד סטרי. איך אתה נוהג?" התשובה המעוצבנת והמפתיעה הייתה : "מה את רוצה? משאית חסמה אותי [ברחוב המקביל], אני חייב להגיע הביתה. בגללך לא אגיע הביתה עד הערב!!" אכן הייתי ערה לזה שמשאית עיכבה את התנועה ברחוב המקביל זמן מה, אבל במרחק 50 מטר מהרחוב החד מסטרי שהאיש נסע בו היה רחוב שהתנועה לכיוון הרצוי לו מותרת. זה אומר שזה העניין שחצי דקה עיכוב הכרוך בהגעה לרחוב שהתנועה בו מותרת.

ההתקלות באיש, שהייתה די מפחידה, עזרה לי להבין קצת יותר את מקרי התקיפות של נותני השירותים ולהבין מעט את הרקע להתנהגות בלתי מרוסנת שאנחנו עדים לה. נראה כי רוב התוקפים למיניהם פועלים בצורה אלימה ולא מרוסנת מתוך תסכול. תסכול שהוא חלק מהחיים של כולנו. בכל המקרים המוצגים התוקפים התבקשו להמתין כדי לקבל את מבוקשם או שבקשה ספציפית שלהם סורבה על בסיס מקצועי (סירוב לתת טיפול שהוערך על ידי הרופאים כלא מתאים או בקשה להמתין לתור). הבעיה המצטיירת (שלא ברור אם היא קשורה או לא למשבר הקורונה שבמהלכו היו סגרים ואיסורים שונים) היא של קושי לעמוד בתסכול מינימלי והתנהגות שלוחת רסן של מבוגרים שהיה מצופה מהם להיות מסוגלים לשלוט בכעס המתעורר בהם עקב חסימה זמנית של דרכם.

מתבקש לדעתי להגדיר תסכול ודרכי התמודדות עם תסכול, כבסיס לגיבוש דרכי התמודדות עם אלימות כנגד נותני שירותים ובכלל במרחב הציבורי.

"תסכול הוא רגש שנוצר עקב אי התגשמות רצון, צורך או דחף… התסכול יכול להיווצר כאשר הפרט ניצב בפני אתגר ברמת הקושי גבוהה מדי ביחס ליכולתו, או אתגר הנתפס בעיניו ככזה"(ויקיפדיה). הדגש בהגדרה הוא על התפיסה הסוביקטיבית של האדם שהאתגר(שיכול להיות מכשול פיזי או תודעתי-קוגניטיבי או רגשי) הוא משהו שחורג מהיכולת שלו להתמודד איתו ברגע הנתון. "התסכול יכול להיווצר בפרט עקב חסימת התנהגות מכוונת-מטרה של האדם. דהיינו רגש התסכול מתעורר כשהאדם חש שמשהו או מישהו חוסם אותו.

המקרים של מתן שירותים כרוכים כאמור רובם ככולם במצבים שמקבלי שירותים או אזרחים הנעים במרחב נתקלים במצבים שדרכם נחסמת זמנית, שרצונותיהם אינם זוכים למענה מיידי: רופאה עשויה לבקש שהמטופל יבקש תור מסודר כדי לקבל מענה טיפולי (במקרה שלא נשקפת לו סכנה); התור לבדיקות דם עשוי לחייב המתנה עקב ריבוי הפונים; נהג האוטובוס עשוי להסביר לנוסע שלא ניתן לשלם לו ישירות על כרטיס הנסיעה אלא שעליו להצטייד ברב קו או באפליקציה כדי לשלם על הנסיעה; ברחובות הערים אנחנו נתקלים חדשות לבקרים בחסימת רחובות עקב פעולות הנעשות באתרי בניה; אנחנו נדרשים להמתין להחלפת האור ברמזור על מנת לחצות את הכביש או להמשיך לנסוע או לחפש נתיב נסיעה מותר שעשוי להביא לעיכוב . במערכת החינוך נער סטר למורה בבית ספר יוקרתי בתל אביב, בדרום נרשמו אירועי אלימות נגד מורים, בין היתר ילד שבעט במורה בהריון. בכל המקרים האלו הוחלט על שביתות לפרק זמן קצר והחיים חזרו למסלולם.

כל אלו מצבים יומיומיים שאף אחד מאיתנו לא נהנה להיתקל בהם וסביר להניח שרובנו מרגשים ברגע שנחסמת דרכינו תסכול, כעס, חרדה, חוסר אונים. כל אלו הם חלק מהחיים הנורמליים והרגילים בכל מקום. הבעיה שאני מצביעה עליה בפוסט זה היא שחלק מהאנשים (ולהתרשמותי לא מעט אנשים, דבר ההופך את העניין לתופעה מטרידה הדורשת טיפול מערכתי) אינם מסוגלים או מרשים לעצמם לתקוף את האנשים שמציבים להם גבולות להתנהגות. אף שתסכול הוא רגש שכולנו חווים, ואין אפשרות להימנע ממנו כיוון שאין אפשרות שרצונות כולנו יתממשו בדיוק כפי שאנו רוצים מתי שאנו רוצים, אין זה טבעי שכולנו (החל מהנהגת המדינה, עבור באחראים על מערכת הבריאות, התחבורה והחינוך, וכלה בנו האזרחים) משלימים עם האלימות שבאמצעותה מגיבים יותר ויותר אנשים כשהם חווים תסכול במרחב הציבורי. ככל שניתן להבין כעס, תסכול וחוסר אונים ברגע ההתמודדות עם חסמים, לא ניתן להבין ולקבל אלימות כלפי מי שכחלק ממילוי תפקידו מציב גבולות להתנהגות של אנשים אחרים.

אלימות ותקיפת הגורם החוסם איננה התגובה המתקבלת על הדעת לתסכול. אנשים יכולים לתעל את ביטוי התסכול בדרכים אחרות שאינן כרוכה בפגיעה בזולת. תופעת ה"פתיל הקצר", הקושי לווסת את ביטוי הכעס, איננה משהו חינני שניתן להשלים איתו, אלא תופעה שגדלה לממדי מגיפה שחייבים לדעתי לתת את הדעת לטיפול בה.

אינני חושבת ששביתות מיידיות כתגובה למקרים קשים של תקיפת אנשי ציבור מספיקות. השביתות מעצבנות את האזרחים שלא תמיד זוכרים את פרטי המקרה שגרם להן ואינם בהכרח נותנים את הדעת לבעיה האמיתית:: פגיעוה בעובדי הציבור והמחלה הכללית של חוסר יכולת לשאת תסכול של יותר מידי אנשים.

לעיתים נשמעים קולות שדורשים החמרה בעונשים המושתים על האנשים המפגינים אלימות במרחב הציבורי ודרישה מוצדקת להגביר את אבטחה של אנשי הציבור. אני חושבת שעונשים כבדים יותר (קנסות, מאסר) לא יפחיתו את התופעה, כי האנשים המגיבים באלימות כנגד תסכולים אינם מתכננים את התנהגותם וחושבים על שיקולים רציונליים (לדוגמה, למה כדאי או לא כדאי לתקוף) בשעה שהם תוקפים את מי שחוסם את דרכם. זה לא עניין ש"מגיע" או "לא מגיע להם עונש". אלא שאלה של מה אפקטיבי בהפחתת האלימות במרחב הציבורי.

ההתרחבות של האלימות במרחב הציבורי כביטוי לתגובה לתסכול (כפי שאני מבינה את התופעה) מחייבת טיפול שורש, טיפול מעמיק וממושך בתופעה. קודם כל אנשי ציבור ומנהיגים במערכות השונות (במערכת הבריאות, החינוך והתחבורה ומי שעוסק באכיפת החוק במערכת המשפט והמשטרה במקרים אלה) צריכים ללמוד את התופעות במערכות שלהם ולהציע אסטרטגיה מערכתית להתמודד אייתן. אסטרטגיה שחורגת מהצעות מקומיות. הכרחי לבדוק את שרשרת מתן השירותים ולהגיע למסקנות היכן אופן מתן השירותים בונה תסכול רב מידי אצל הפונים. אבל גם הכרחי בעיניי להגדיר את נושא השליטה בכעס, ההתמודדות עם תסכולים ,כנושאים שיש לטפל בהם גם במערכת החינוך וגם במרחב הציבורי כולו. נדרש בעיניי שבמקביל לזה שמערכת החינוך תגדיר את הנושאים האלו כנושאים מרכזיים שיש לטפל בהם, ייעשה טיפול במשרדים השונים לחשיבה כיצד מפחיתים את האלימות כתגובה לתסכול במרחב הציבורי.

בפוסט הזה אני מבקשת להתמקד בחלק של טיפול באופן ההתמודדות של אזרחים (מהגיל הצעיר ביותר עד הגיל המבוגר ביותר) עם תסכולים. במה שקרוי בספרות המקצועית "ויסות עצמי" (self-regulation). מה שנדרש מאנשים כאשר הם נתקלים בחסמים המעוררים את תסכולם הוא יכולות של ויסות עצמי, כישור שלו הקדשתי פוסט מורחב בעבר בבלוג זה. צימרמן (Zimmerman, 2000), בהתבסס על התיאוריה של בנדורה, מתייחס לוויסות עצמי כאל מכלול  התהליכים המלווים את מימוש המטרות השונות שאדם מגדיר לעצמו, החל בניסוחן וכלה בביצוען ובהערכה של התוצאות. בלב התפיסה של הוויסות העצמי נמצא הקשר בין תהליכים קוגניטיביים ואסטרטגיות למידה (מחשבות/התנהגויות/רגשות שעשויים לאפשר הבנה ורכישה של ידע ומיומנויות) לבין מוטיבציה ומטה קוגניציה (חשיבה של חשיבה). בני אדם לומדים במהלך חייהם לשלוט ברגש, בקשב ובהתנהגות בשעה שנחסמת הדרך למימוש מטרותיהם. הם לומדים לרסן את הכעס, לעצור ולחשוב ולחפש דרכים לא פוגעניות למימוש מטרותיהם.

ילדים בונים בהדרגה את יכולת הוויסות העצמי שלהם. שונקוף ופיליפס (Shonkoff & Phillips, 2000) מגדירים ויסות עצמי כיכולתו של הילד לבנות בעצמו שליטה על תפקודי הגוף שלו, ללמוד לנהל רגשות עזים, ולהתמקד ולשמר קשב לאורך זמן. בעוד שאנחנו מצפים לכך שתינוקות לא ישלטו בתסכול שהם חשים ומבינים שהם זקוקים לליווי מתמיד של מבוגר שיסיר מחסומים מדרכם, כחלק מהתהליך החינוכי הרגיל הורים ומחנכות ומחנכים מלמדים פעוטות וילדים בגיל הגן להתמודד עם תסכולים בצורה שאינה פוגעת בעצמם ובזולת. מצופה מילדים בני שש, שבע לשלוט בכעס ובדחף להפגין אלימות בשעה שנחסמת דרכם. וודאי שמצפים זאת מאנשים מבוגרים. אלא שבחיים האמיתיים אנשים אינם מתנהלים לפי טבלאות התפתחות. אנחנו עדים לאלימות שמופגנת על ידי מבוגרים והילדים הם חלק מהמיליה הזה: הם לומדים מחיקוי להתנהל באלימות וגם בחיי היומיום לא מספיק מחנכים את חלקם לווסת את עצמם.

מה אני מציעה:

1. להגדיר את נושא האלימות כתגובה לתסכולים כנושא מרכזי שיש לטפל בו בכל שכבות הגיל במערכת החינוך. התמקדות בכישור ספציפי זה של שליטה עצמית לאורך מספר שנים עדיפה על הכרזה כללית על טיפוח כישורי SEL במערכת החינוך. טיפול שורש איננו בעיניי כתיבת תוכנית שכוללת מערכים לכל שכבות הגיל. אלא: בניית אסטרטגיה ברמה של בתי ספר ואיזורי פיקוח בגנים של זיהוי מקורות תסכול ולמידת דרכים להתמודד איתם בדרך בונה ובאופן התנהגותי ומעשי; התמקדות באירועים וטיפול באירועים שלהם שותפים התלמידים, המורים, כוח העזר, ההנהלה וגם הורי התלמידים. מקומות שונים עשויים לגבש תוכניות שונות לטיפול בתופעה אבל תופעת האלימות כתגובה לתסכול חייבת להיות מוגדרת כיעד מרכזי. כחלק מהטיפול במערכת החינוך בתופעה, הכרחי שהמוסדות להכשרת מורים יתנו לכך את הדעת ויזמו ויכללו את הנושא בתוכנית ההכשרה תוך יצירת זיקות בין תיאוריה לפרקטיקה. כלומר, אין להישאר ברמה התיאורטית בנושא אלא שיש לבנות כישורים אצל עובדי ההוראה לטפל בתסכול של עצמם ושל תלמידיהם, עמיתיהם וההורים בדרכים בונות.
2. במערכת הבריאות והתחבורה יש להכשיר את העובדים להתמודד עם התסכול שלהם ועם תגובות אלימות מצד מקבלי השירות. במקביל המעסיקים צריכים לבנות עבור עובדיהם סביבה בטוחה.
3. במערכת האכיפה: חשוב בעיניי לא להתעלם ממקרים "קלים" של הפגנת אלימות במרחב הציבורי (כגון קללות המופנות כלפי נותני שירותים, איומים מילוליים וכו'). איני חושבת שקנסות ירתיעו. אולי כדאי להפנות כל תוקף במרחב הציבורי ל"סדנאות לניהול תסכולים". לשם כך יש לבנות סדנאות כאלו בצורה אפקטיבית. מקבלי ה"טיפול" יהפכו בהדרגה גם לחלק מצוות ההדרכה. ממדי התופעה מחייבים בניית מערך ארצי מורחב אבל יש לפעול באופן מיידי לבניית תשתית כזו שהיא תשתית מניעתית. במקרים מסוימים אין מנוס מהשתת עונשים (החל מקנס וכלה במאסר). אבל עונשים לא ימנעו מאותם אנשים שישתחררו להמשיך לפעול באלימות כמצבים שיחושו תסכול.
4. יש לבחון את דרכי ההתנהלות של הרשויות בהצבת מכשולים במרחב הציבורי ובדרך התמודדות איתם. אנחנו עדים לבנייה מורחבת הן כחלק מבניית הרכבת הקלה בגוש דן, בניית מחודשת של מרכז העיר בירושלים, בבנייה מורחבת למגורים. כל הפעולות הללו שבאות לאפשר חיים יותר נוחים בטווח הרחוק מציבים קשיים, מחסומים פיזיים ומעוררים תסכול רב בטווח הקצר. בחסות הבלגן הכולל הזה הרשויות משלימות כאילו באין ברירה עם עבירות תנועה, דוגמת נסיעה בניגוד לכיוון התנועה. ברחובות שבהם נחסמת התנועה חדשות לבקרים ישנה תחושה שאין מנוס מנסיעה בניגוד לכיוון התנועה כדי להגיע למחוז חפצנו. הרשויות אינן נותנות את הדעת לנזק "החינוכי" שיש בכך. גם כך אני מתרשמת ששמירה על כללים וגבולות במדינת ישראל איננה מספיק קפדנית. לכן במקרים של רחובות שבחלק מהשעות לא מתאפשרת בהם תנועה יש להציב שלטים, מכווני תנועה, להגדיר כללים של התנהלות "חריגה" כדי לא לאפשר לכל אחד לעשות כעולה על רוחו. זה נכון שהפעולות שאני מציעה מחייבות השקעת משאבים: כסף, זמן, אנשי מקצוע. אבל התרומה לטווח ארוך שווה לדעתי את ההשקעה.

לסיכום, הצפתי בפוסט זה את הבעיה של אלימות במרחב הציבורי כאיום אסטרטגי על איכות החיים במדינת ישראל. הצגתי את האלימות כתגובה "לא בריאה" לתסכול. הצעתי להגדיר את ההתמודדות עם תופעת האלימות כתגובה לתסכול, כיעד "לאומי" שיש לבנות אסטרטגיה מערכתית ארוכת טווח לטיפול בה. הדגמתי צעדים שניתן לאמץ במשרד החינוך (בעיקר לצורך חינוך להתמודדות עם תסכולים ומניעת אלימות), במשרד הבריאות התחבורה ובכלל בניהול הרשויות ברחובות הערים. אני מודה שיש הרבה יומרה ואולי תמימות שאיננה הולמת את גילי בעצם כתיבת הפוסט אבל חשתי סוג של דחיפות לחשוף את מחשבותיי בנושא שבאמת ובתמים מעורר אצלי דאגה רבה.