האם, מתי ואיך לגלות לילדים שנולדו מתרומת זרע או ביצית?

במהלך מפגש למידה באחד הקורסים שאני מלמדת, בזמן שהסטודנטים עבדו בקבוצות קטנות, פנתה אליי סטודנטית שהיא גננת כשהיא מצהירה מראש שתשאל אותי שאלה שלא קשורה לנושא השיעור, ולא לתפקידה כגננת. היא שאלה מה דעתי לגבי השאלה האם ומתי יש לספר לילדים שהם נולדו כתוצאה של תרומת זרע או ביצית. אותה סטודנטית סיפרה לי בפתיחות רבה שהדבר נוגע לה אישית. עניתי לאותה סטודנטית שאני לא בקיאה בנושא ולמען האמת לא התמודדתי עם השאלה הזו. תוך כדי השיחה איתה עלתה המחשבה ששיתפתי אותה בה שאני חושבת שכך או אחרת יש לספר לילדים על הדרך שבה הם "נוצרו". שיתפתי אותה במחשבה שעלתה לי תוך כדי השיחה איתה שבעצם בעיניי זה עשוי להיות מהלך יותר קל משנדמה לנו כיוון שבסיפור הלידה בעקבות תרומת זרע או ביצית מדובר ברצון עז של הורים להקים משפחה והוא אינו כולל בשום שלב תהליך של נטישה.

שאלתה של אותה סטודנטית המשיכה להדהד בתודעה שלי והתחלתי לקרוא חומרים והמלצות בנושא. הפוסט הזה משקף את מסקנותיי בעקבות מה שקראתי. סקירת הספרות ב- "Why when and how to tell children about donor conception – a literature review סייעה לי לגבש את ההמלצות.

כרקע לקבלת ההחלטה על ידי ההורים לגבי שיתוף ילדיהם בנוגע לתרומת זרע או ביצית שהשתתפה בתהליך היווצרותם, טוב שהורים ידעו שמחקרים מראים שילדים ומבוגרים שקיבלו מידע לגבי היותם תוצר של תרומת זרע או ביצית לא שינו את ייחסם החיובי להוריהם. הקשרים הבסיסיים בין הורים לילדים לא השתנו בעקבות הגילוי. מה שהתווסף באופן טבעי ולא על חשבון הקשר עם ההורים, הוא סקרנות לגבי התורם. אף שחשוב להנגיש לילדים מידע על התורם או התורמת שעזרו בהיווצרותם, מידע זה לא תמיד קיים בשל חוקים הקיימים עד עצם היום הזה בחלק מהמדינות השומרות על האנונימיות של ההורים התורמים. בישראל תרומות הזרע הן אנונימיות. ב-12 בנקי הזרע הקיימים בישראל מתקבלות תרומות מגברים רווקים בבני 20-35 אחרי ראיון קצר ובדיקות גנטיות של הזרע לשלילת מחלות. עם זאת, בדיקות גנטיות עשויות לגלות מיהו האב הביולוגי.

חשוב מאוד לציין שהגישה לגבי גילוי האמת לגבי תהליך תחילת החיים של הילדים, לגבי השאלה הבסיסית "איך הם באו לעולם?" השתנתה מאוד במהלך השנים. לפני שנות דור רבים מההורים במקומות שונים בעולם וגם בישראל נטו להסתיר את המידע הנוגע לתרומת הזרע כחלק מתהליך ההפריה שהובילה ללידת הילדים. בשנים האחרונות התפיסה הדוגלת בפתיחות ובגילוי כל הידוע על תהליך תחילת החיים של הילדים הפכה ליותר ויותר מפוצה בעולם וגם בישראל. כך קורה שיכולה להיות משפחה שבה אם המשפחה בת ארבעים וקצת שלה עצמה נודע בגיל 40 שנולדה גם מתרומת זרע מתמודדת עם השאלה איך לספר לאחד מילדיה שנולד בעזרת תרומת זרע בעצמו.

להלן ההמלצות שהתגבשו בעקבות קריאת חומרים בנוגעות לשאלות האם, מתי ואיך לספר לילדים שנולדו מתרומת זרע או ביצית:

אין בכלל שאלה הנוגעת לשאלה "האם לספר לילדים שנוצרו בעקבות תרומת זרע או ביצית?". הכרחי לספר להם מניין באו. גיבוש עמדה זו של ההורים תסייע לתווך את התהליך באופן ישיר וטבעי. ההנמקות לגבי ההכרח לספר לילדים על האופן שבו נוצרו הן: א. זכותם של הילדים לדעת כל מה שידוע לנו על מקורותיהם הגנטיים לגיבוש זהותם העצמית; ב. שמירת הסוד בנוגע לתהליך הפרייתם של הילדים עלול לחסום אינטראקציה ישירה ופתוחה בין ילדים להורים, שהכרחית ליצירת קשר מבוסס אמון ביניהם; ג. ילדים שנולדו בעקבות תרומת זרע או ביצית עלולים לגלות מחברים, מכרים, קרובי משפה באופן ישיר או משיחות אגביות בין מבוגרים מעל ראשי הילדים על היותם "תוצר" של תרומת זרע או ביצית. גילוי לא מכוון כזה עלול להקשות הרבה יותר מאשר מידע ישיר הניתן על ידי ההורים. לסיכום התשובה לשאלה האם לספר לילדים היא כן!; ד. סיבה נוספת לשתף את הילדים לגבי תרומת הזרע או הביצית שהייתה חלק מתהליך לידתם נוגעת לדעת אודות השורשים הביולוגיים הגנטיים מסיבות בריאותיות ושל תכנון המשפחה העתידית שלהם.
שאלה נוספת שיש להתייחס אליה היא "מי יוזם את השיחה ". ההמלצה היא שההורים יזמו את השיחה ולא יחכו לשאלות הילדים בנושא. ברור שאם הילד שואל יש לענות לשאלתו בצורה ישירה ועניינית. חשוב שהיוזמה תבוא מההורים כביטוי לנטילת אחריות של ההורים על החינוך של ילדיהם וגם כביטוי לגיבוש עמדה מודעת שיידוע הילד לגבי מקורותיו הוא הדבר הרצוי, המובן מאליו שיש לעשות.
מתי מספרים? מצד אחד רצוי לספר לילדים על האופן שבו הם נוצרו מוקדם ככל האפשר, ומצד שני חשוב להבין גם שאין מאוחר מידי לשתף את הילדים לגבי האופן שבו הם נוצרו. אין ויכוח על כך שעדיף לספר לאנשים את האמת על תהליך היווצרותם גם בגיל מבוגר אם מידע זה לא ניתן להם כילדים או נערים. השאלה הפרקטית המעסיקה הורים שילדיהם נולדו גם בעזרת תרומת זרע או ביצית היא באיזה גיל הכי מתאים לספר לילדים. בעניין זה יש גישות שונות. גישה אחת אומרת שמתחילת החיים. ודאי כבר בגיל 3-4 ניתן לספר תוך התאמת הסיפור ליכולת ההבנה של הילד. גישה אחרת מדברת על גיל שבו ילדים מבינים יותר את האופן שבו ילדים באים לעולם ואז מדובר בגיל 7. מומחים מסכימים בכל מקרה שרצוי לספר לילדים שנולדו גם בעזרת תרומת זרע לפני גיל ההתבגרות.
מה ואיך לספר לילדים צעירים? כשמדובר בילדים צעירים מאוד, מוסרים מידע עובדתי נוסח "אימא, או אבא או אימא ואבא, או אימא ואימא או אבא ואבא, מאוד רצו ילד או ילדה אבל לא הצליחו. ואז איש או אישה טובים עזרו לנו ותרמו זרע או ביצית". משהו כזה. ברור שפעוט לא יבין את המסר אבל מה שנפתח באמצעות אמירות כאלה הוא ערוץ תקשורת עם הילד ומימוש ההחלטה של ההורים לשתף את הילד במידע אודות תהליך היווצרותו. האמת היא שאנחנו מדברים את העולם בדרך זו עבור פעוטות בכל מיני נושאים וכך מנחים תשתית של ידע שיתבסס בהמשך. מגיל שלוש ההסבר עשוי לצאת מהשאלה "איך נולדת?" או "איך באים ילדים לעולם?". אומרים לילדים שבשביל שילד יוולד צריך זרע מאבא, ביצית מאמא ורחם שבה התינוק גדל. קורה שלאימא או לאבא חסר משהו כדי שיוכלו ללדת ילדים. כמו שיש אנשים שלא רואים טוב, או לא שומעים טוב או שאחת הידיים או הרגליים לא "עובדת". ואז נדרשת עזרה. כך כשהזרע או הביצית לא תקינים ניתן להיעזר באנשים טובים שתורמים זרע או ביצית. ואז הרופאים עוזרים לחבר את הזרע או הביצית במבחנה ואת העובר הקטן מכניסים לגוף של האימא כדי שהעובר יגדל שם. ניתן להיעזר בספרי ילדים בנושא ככדי להקל על ההסבר. חשוב לעודד את הילדים לשאול שאלות בתהליך.
האמת היא שבמקרים של הורים יחידנים או במקרים של שתי אימהות או שני אבות נדרש לספק הסבר בגיל מוקדם יותר כי מבנה המשפחה מכתיב בכל המקרים האלה את השאלה איך הילד או הילדה באו לעולם. במקרה של זוגות הטרוסקסואלים המציאות איננה כופה את השאלה על ההורים. אבל גם במקרים אלה זכותם של הילדים לדעת איך בדיוק הם באו לעולם. זה חלק מהזהות שלהם.
חשוב מאוד להפנים שהדיבור בין הורים לילדיהם סביב תרומת הזרע או הביצית כחלק מתהליך ההיווצרות של הילדים הוא דיאלוג מתמשך ולא שיחה מזדמנת חד פעמית. אחרי עיכול מסוים הילדים עשויים לבוא להוריהם עם שאלות. יתרה מזו, ההורים עצמם עשויים לרצות לבדוק מה הבינו הילדים ולהרחיב את ההסברים שלהם. השיח הפנימי בין הילד לבין עצמו או בין המבוגר לבין עצמו לגבי מקורות הזהות שלו ממשיך כל החיים. השיחה הראשונית עם ההורים היא רק נקודת פתיחה לנדבך חשוב מהזהות האישית שעוברת עיבוד פנימי.
אני חושבת שחלק משמעותי מההסבר, מעבר להיבטים הטכניים של התהליך הטכנולוגי של הולדה במקרים של תרומת זרע או ביצית (שהופכים ליותר משמעותיים ומורחבים בגילים בוגרים יותר מעבר לגיל הגן), הוא לגבי היבטים שעשויים לעזור מאוד לילדים לקבל ולעכל את המידע ביחס לשאלה איך באו לעולם: א. ההורים מאוד מאוד רצו אותם וכשהדבר לא הסתייע לא התייאשו אלא חיפשו דרכים ואנשים שיעזרו להם; ב. התורם או התורמת הם אנשים טובים שהסכימו לעזור בלב שלם; ג. ההורים מאוד שמחו כשהילד או הילדה נולדו ואוהבים מאוד מאוד את הילד. ד. אם לילד או לילדה יש שאלה כלשהי הם מזומנים לשאול.