החינוך הקיבוצי בגיל הרך – ספר על גישת אורנים לחינוך

בפוסט זה אציג את החינוך הקיבוצי בגיל הרך, ספר עיון שיצא לאור בספטמבר 2024 ובו מוצגת גישת אורנים לחינוך לגיל הרך בעריכת יעל פויס. שותפים לעריכת הספר החשוב הזה הם: אורה אביעזר, מיכל גולן, סמדר דולב, אורית דרור, איילת להב, משה שנר (הוצאת מכון מופ"ת).

למעלה משבעים שנה אחרי הקמת סמינר אורנים, שהפך ברבות השנים למכללת אורנים (ובכלל זה ייסוד המסלול לחינוך בגיל הרך במכללה), הגיע הזמן להציג את גישת אורנים לחינוך בגיל הרך שבעיני היא המקבילה הישראלית לחינוך ברג'יו אמיליה. ספר זה, שיצא לאור בשנת 2024, נכתב רובו ככולו על ידי מרצות ומדריכות פדגוגיות שלמדו עם מייסדי גישת אורנים (מרים רות, מלכה האס וגדעון לוין). מרצות ומדריכות אלו היו ברובן גננות בקיבוציהן, והכתיבה שלהן מתבססת על שילוב של למידה ישירה אצל המייסדים, היכרות מעמיקה עם הטקסטים שנכתבו על ידי המייסדים, ניסיון עשיר בעבודה חינוכית כגננות וגם ניסיון אישי כתלמידות שצמחו במערכת החינוך הקיבוצית. בין המרואיינים היו גננות וגנן אחד שלמדו באורנים – שחלקם גדלו בקיבוצים וחלקם באו מערים ומיישובים שאינם משתייכים לתנועה הקיבוצית. הספר מציג אפוא את האופן שבו העוסקים במלאכת החינוך לגיל הרך במכללת אורנים, רואים וממשיגים את גישת החינוך שהיו שותפים לפיתוחה, ליישומה ולהוראת עקרונותיה והפרקטיקות שלה לדורות של מתכשרים להוראה בחינוך לגיל הרך במהלך השנים.

הכרחי בעיניי שסטודנטיות להוראה בתוכניות החינוך לגיל הרך במכללות להוראה ובמחלקות החינוך באוניברסיטאות ודורות של גננות וגננים יכירו מקרוב את גישת אורנים לחינוך שצמחה מהחינוך הקיבוצי והשפיעה על החינוך בגיל הרך במדינת ישראל. ובנימה אישית: את גישת אורנים פגשתי לראשונה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20, כשהתחלתי לחפש מקורות השראה שיסייעו לי בבניית תוכנית אב להכשרת מטפלות במעונות יום במשרד העבודה והרווחה, ובהקמת מגמה שמיישמת את התוכנית במדרשה להכשרת עובדים חינוכיים-סוציאליים בנתניה. המדרשה עסקה בהכשרת עובדים סמי-פרופסיונליים שעבדו בשירותי רווחה שונים, ביניהם השירות לחינוך לגיל הרך. המדרשה נטמעה בסופו של דבר בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה, ששויך בעבר למשרד העבודה והרווחה ומשויך כיום למשרד הרווחה. סמינר אורנים היה עבורי אז כתובת טבעית ללמידה על אודות הכשרת צוותי הוראה למסגרות החינוך לגיל הרך. בתקופה ההיא, סמינר אורנים ותוכנית לימודי המוסמך בגיל הרך על שם יוסף שוורץ באוניברסיטה העברית בירושלים היו היחידים שעסקו בהכשרת מחנכות לתינוקות ולפעוטות. לאחר ארבעה עשורים של היכרות עם גישת אורנים, מעניין להתבונן כעת בעיקריה ולסקור אותה.

הספר כולל ארבעה שערים:
1. סיפורם של המייסדים: מרים רות, מלכה האס, גדעון לוין ( הפרקים בשער זה נכתבו על ידי איילת להב ואורה אביעזר).

2. סיפורם של ממשיכות וממשיכים: מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 עד העשור השני של המאה ה-21 (הפרקים בשער זה נכתבו על ידי: מיכל גולן, איילת להב, צילה גביש, מרים רון, דליה לילו, אורנית יחזקאל-אגמון, גל שמר, לימור קוצ'ילארו).

3. תפיסות ועקרונות- גישת אורנים לחינוך בגיך הרך (הפרקים בשער זה נכתבו על ידי סמדר דולב, אורית דרור, מיכל גולן, אורה אביעזר ויעל פויס, איילת להב ומשה שנר).

4. החינוך הקיבוצי בגיל הרך במבט בוחן: בעיני מתבוננות ומתבוננים מן החוץ (הפרקים בשער זה נכתבו על ידי משה שנר, שולמית מנצורה וסיגל אחיטוב, יאיר זיו ומשה פולטורק, דבורה גולדן וגם אני כתבתי פרק בחלק הזה- פרק שעליו אני מתבססת בכתיבת הסקירה על הספר).

מעט על גישת אורנים לחינוך בגיל הרך (לסקירה מעמיקה מומלץ לקרוא את הספר)

גישת אורנים לחינוך בגיל הרך מצטיירת מראשיתה כגישת חינוך "פרוגרסיבית". מיכל גולן, אורה אביעזר ויעל פויס מתארות את גישת אורנים לחינוך לגיל הרך כמושתתת על החינוך ההומניסטי "שמדגיש את הפן האנושי שבאדם ומייחס חשיבות לכוליות ההוויה האנושית ולדרכי למידה שמותאמות לשלב ההתפתחותי של הילדים", כאשר "כל אלה מתקיימים בתוך קהילה חיה ונושמת שהגן ובית הספר הם חלק אינטגרלי וחשוב בתוכה. הילדים צומחים לקראת היותם חברים פעילים ומועילים בקהילה, תוך מימוש הפוטנציאל האישי של כל אחד ואחת מהם, בד בבד עם תרומה לקהילה". מהעיון בכל הפרקים בלטה גישה רפלקטיבית של הכותבים ושל המרואיינים, גישה שמלווה בביקורת עצמית. ניכרה בכתיבה נכונות לבקר תפיסות חינוכיות ואורחות חיים בקיבוץ.

אין זה מובן מאליו שמערכת חינוך בעלת ערכים ועקרונות שהיא נאמנה להם, מתקיימת במשך עשרות שנים תוך שהיא חיה ומשתנה, מתאימה את עצמה לשינויים היסטוריים ומשפיעה על החינוך לגיל הרך במדינה שלמה. כזו היא מערכת החינוך לגיל הרך שצמחה באורנים. גישת אורנים לחינוך בגיל הרך צמחה במידה רבה מלמטה למעלה (דהיינו, מצרכים שמוכתבים על ידי השדה). היא  עוצבה תחילה לטובת הקמת תשתית של מסגרות חינוך לגיל הרך בתנועה הקיבוצית, ובהמשך לצורך הכשרת סגלי הוראה למסגרות חינוך אלה. אורה אביעזר מציינת בפרקה בשער הראשון את טענתו של יובל דרור, שלפיה המעשה החינוכי בתנועה הקיבוצית הקדים את ההלכה הפדגוגית (דרור, 2002). 

אסקור להלן את מאפייניה המרכזיים של גישת אורנים לחינוך בגיל הרך כפי אני מבינה אותם:

• אמונה בילד ושמירה על זכויותיו: גישת החינוך בגיל הרך של אורנים היא גישת חינוך למען הילדים; חינוך שמכבד את הילדים ומוענק על ידי החברה מתוך חובה לשמור על זכויותיהם. זהו חינוך שמאמין ביכולותיהם של הילדים ושואף לחזק את אמונתם בעצמם. כל זאת שנים רבות לפני שאומצה האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד על ידי העצרת הכללית של האו"ם. כחלק מתפיסה שמדגישה את זכויות הילד, ראוי לציין שגישת אורנים לחינוך בגיל הרך מצטיירת כגישה מכילה, שמנסה להתאים את הסביבה לאופן שבו תפסו המחנכים את הצרכים ואת המאפיינים של הילדים. זאת תוך ניסיון לאזן בין צורכי הפרט לבין צורכי הקבוצה. 
• קשרים בין-אישיים טובים ברוח תפיסת "שוויון ערך האדם": במרכז גישת אורנים לחינוך בגיל הרך ניצבים קשרים בין-אישיים טובים עם הילדים, בין אנשי הצוות, בין מורים ומדריכים לבין הסטודנטים והסטודנטיות ובין גננות לבין הורי הילדים. אלו קשרים טובים הדדיים, בגובה העיניים, שמאפשרים ביקורת. הדבר שהרשים אותי מקריאת העדויות שכלולות בראיונות הוא תפיסה שהייתי קוראת לה "שוויון ערך האדם". אף שהמייסדים שלימדו בתוכנית (רות, לוין והאס) זכו להערכה מצד המדריכות והגננות, נראה כי שלושתם שמרו על "צניעות". כל זאת בלי להימנע מוויכוחים עקרוניים שנוגעים לחינוך. כל כותבי הפרקים, גם נציגות "הדור הישן" וגם נציגי "הדור החדש", כולל אלו שלא גדלו בקיבוצים, ציינו שהמרצים במכללת אורנים דיברו איתם בגובה העיניים.
• חינוך מגיל לידה המשלב בין טיפול לבין חינוך (educare): החינוך לגיל הרך בתנועה הקיבוצית מתחילת דרכה נתפס כחינוך שמתחיל מגיל לידה, אולי גם בגלל אורח החיים שכלל לינה משותפת (שהופסקה בהדרגה משנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20) ושהות ממושכת של הילדים ב"בתי הילדים". מערכת החינוך הקיבוצית נטלה אפוא מההתחלה אחריות על הילדים מהלידה ואילך. זאת בניגוד למבנה הארגוני של החינוך לגיל הרך במדינת ישראל, שבו עד ינואר 2022 היה פיצול שבמסגרתו משרד החינוך היה אחראי על חינוכם של הילדים בני השלוש ומעלה, ואילו החינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש היה באחריות משרדים שונים: משרד העבודה והרווחה ולפרקים משרד הכלכלה ומשרד התמ"ת. החינוך הקיבוצי הקדים אפוא בעניין זה את מדיניות משרד החינוך בישראל. גישת אורנים לחינוך בגיל הרך מצטיירת כגישה שהקדימה את זמנה גם בראיית הטיפול (care) כחלק אינטגרלי מחינוך (education טוב, בהתאם לתפיסת החינוך והטיפול בגיל הרך ECEC – Early Childhood Education and Care) הכורכת יחד את הטיפול והחינוך.
• קשר גן-קהילה ולמידה מהחיים עצמם: התפיסה של גישת אורנים לחינוך בגיל הרך הייתה ועודנה כזו שדוגלת בכך שהגן נטוע בקהילה, נתרם ממנה ומשפיע עליה בחזרה. היות הגן חלק מהקהילה מאפשר למידה מהחיים עצמם. מכאן נגזרים שני עקרונות הקשורים זה לזה: העיקרון הראשון הוא שגן הילדים נטוע בקהילה, והשני הוא שלמידה טובה היא למידה מהחיים עצמם, ולמידה זו מתבצעת באמצעות התנסות חופשית והשתתפות מונחית. תהליכי הלמידה של הילדים כוללים התנסות ישירה בעולם (בדומה למשתמע מהתאוריה של ז'אן פיאז'ה) במהלך משחק בתוך הגן ובחצר הגן ובמהלך הטיולים, וכן השתתפות מונחית באמצעות קשר שאפשר לראותו כקשר "שוליה-אומן". הרצאתה של איילת להב, אז ראש המסלול לגיל הרך במכללת אורנים, בכנס השני לזכרו של גדעון לוין בשנת 2010, עסקה בקשר מסוג זה בין הילד לבין המבוגר בתורתו של לוין. למידה לא פורמלית ממבוגרים מיומנים מוזכרת על ידי האנתרופולוגית החוקרת ברברה רוגוף בספרה  The Cultural Nature of Human Development (טבעה התרבותי של התפתחות האדם, Rogoff, 2003). אני טוענת שהתאוריה של רוגוף מיטיבה להסביר את תהליכי הלמידה שעומדים בלב גישת אורנים לחינוך לגיל הרך. רוגוף סברה שילדים מרבים ללמוד ממפגשים לא פורמליים במשפחות ובקהילה, באמצעות תהליך שכינתה בשם "השתתפות מונחית" (guided participation).
• התמקדות בהאזנה לסיפורים: בפרקם בשער השלישי, איילת להב ומשה שנר מדגישים את החשיבות שיוחסה לסיפורים בחינוך הקיבוצי. לדבריהם, "הסיפור הוא אחד המדיומים שבאמצעותם מתֻווכת לילד סביבתו". ככלל מצטיירת תמונה המציגה את הילדים כמאזינים לסיפורים ומיטיבים ללמוד מהקשבה להם. הן בפרק של להב ושנר והן ברבים מהראיונות המופיעים בשער השני, מודגשת העבודה שנעשתה עם ילדים באמצעות סיפורים.

השוואה בין החינוך לגיל הרך בגישת אורנים לבין החינוך לגיל הרך בגישת רג'ו אמיליה

איני יודעת כיצד נשות ואנשי אורנים יראו זאת, אבל ככל שהתקדמתי בקריאת פרקי הספר, התגבשה בתודעתי השוואה בין גישת אורנים לחינוך לגיל הרך לבין גישת רג'ו אמיליה באיטליה. שתי הגישות החינוכיות החשובות והחלוציות האלה התפתחו במאה ה-20 (גישת החינוך הקיבוצי לגיל הרך עוד לפני מלחמת העולם השנייה, וגישת החינוך ברג'ו אמיליה אחרי מלחמת העולם השנייה) באזור הצפוני של כל אחת מהמדינות, בצפון ישראל ובצפון איטליה, ולא במרכזן. בשני המקרים מדובר באזורים שאינם המאוכלסים ביותר בכל אחת מהמדינות, אולם הם אזורים חזקים ומשפיעים. אף שגישת אורנים וגישת רג'ו אמיליה צמחו בתוך קהילותיהן כדי לשרת את החינוך לגיל הרך בקהילות אלה, הן השפיעו ומשפיעות על החינוך מעבר לאזורים שצמחו בהם. גישת אורנים הטביעה חותם על החינוך לגיל הרך בישראל (כפי שקבעו למשל דרור, 2021; סנפיר ואח', 2012). גישת רג'ו אמיליה הושפעה מהמסורות הדמוקרטיות והסוציו-קונסטרוקטיביסטיות שאפיינו את מחוז אמיליה-רומאנה, והשפיעה על החינוך לגיל הרך ברחבי העולם (Edwards et al., 2012).

סיכום

גישת אורנים לחינוך לגיל הרך מצטיירת מפרקי הספר כגישה חינוכית למען הילדים ולמען החברה, גישה המעודדת משחק חופשי, טיולים וקשר עם הקהילה ומבססת את הלמידה של הילדים על סיפורים, על התנסות ועל השתתפות מונחית. הצעתי את התאוריה של רוגוף (Rogoff, 2003) כתאוריה שמיטיבה להסביר את הלמידה במסגרת הפעילויות והפרקטיקות החינוכיות בגישת אורנים לחינוך לגיל הרך: טיולים, התערבויות תוך כדי משחק חופשי בגן ובבית וכן יצירת תנאים לכך שהילדים יהיו חלק מהפעילות בקהילה עצמה. המנגנונים המרכזיים של הלמידה שהוזכרו הם השתתפות מונחית וקשר שוליה-אומן, בנוסף להתנסות חופשית של הילדים (שמוסברת על ידי התאוריה של פיאז'ה). הצבעתי על כך שהיעדר התמקדות בייצוג ובתיעוד ההתנסות והפעילות של הילדים מקשה על הערכת הלמידה שלהם.

גישת אורנים תרמה לעיצוב החינוך לגיל הרך בישראל ולהתפתחותו. זו גישה ייחודית לחינוך גם כיום, וראוי שהיא תילמד במכללות להוראה. הספר המוצג בפוסט זה עשוי לשמש כאחד המקורות המרכזיים ללמידה על הגישה. בנוסף, מומלץ לתעד ולפרסם בספר המשך פרויקטים חינוכיים שהתנהלו ומתנהלים ברוח גישה חינוכית זו, הן לשם העמקת ההיכרות עם הגישה והן לשם הגדלת השפעתה על הכשרת הגננות ועל דרכי העבודה של השדה החינוכי בישראל בעת הזאת.