מטרת הפוסט הזה להציג מאמר מעניין שנתקלתי בו, המציג עמדה מפוכחת וביקורתית על האופן שבו ראוי לשלב חמלה בהשכלה הגבוהה. אני מתייחסת בפוסט להשלכות הנאמר בעיקר להכשרת גננות ומורים למערכות היחסים בין סגלי ההוראה לסטודנטים להוראה, לרבות האופן שבו למערכות יחסים אלה השפעה אפשרית ואף כמעט וודאית על האופן שבו יתנהלו היחסים הבין אישיים בין הסטודנטיות והסטודנטים להוראה לבין תלמידיהם כאשר הללו יהפכו לגננות ולמורים בפועל.
המאמר שאציג הוא ?Compassion in higher education: fashion or future for relational pedagogies (חמלה בהשכלה הגבוהה: אופנה או העתיד של פדגוגיה של יחסים בין אישיים?) שנכתב על ידי Waddington ו-Bonaparte ופורסם בספטמבר 2024.
הצורך בניתוח עומק של משמעות והשפעת החמלה בהשכלה הגבוהה היה תמיד קיים אבל עלה למודעות החוקרים בהשכלה הגבוהה בעולם בעקבות משבר הקורונה שהפך את הוראה והלמידה במוסדות להכשרה גבוהה למקוונת תחילה, ולאחר מכן להיברידית (שילוב בין הוראה למידה פנים אל פנים ומקוונת). בעקבות ההתנסות במהלך משבר הקורונה בכל העולם וגם בישראל בהוראה היברידית, ההוראה והלמידה במוסדות להשכלה הגבוהה (כולל במכללות להוראה) הפכה להיברידית גם ללא קשר למשברים. חשוב לציין שיישום נרחב של הוראה למידה היברידית הונהגה בישראל ביתר שאת עקב מלחמת חרבות ברזל.
לפני הצגת הדילמות שמעלים במאמר בנוגע למשמעות החמלה בהשכלה הגבוהה נגדיר חמלה.
הגדרת החמלה
במאמר מוצגת הגדרתם של Worline & Dutton, כתהליך חברתי המורכב מארבעה רכיבים:
- להבחין, לשים לב לסבל
- לתת פרשנות לסבל
- לחוש דאגה אמפתית ביחס לסבל
- לפעול בדרך שתורמת להפחתת או ביטול הסבל.
מתבקש לערוך השוואה בין אמפתיה לחמלה כתהליכים חברתיים מרכזיים הבונים מערכות יחסים טובות בכלל ובין סגלי הוראה לסטודנטים בפרט. על אף הדמיון בין שני תהליכים אלה מתבקש להבחין ביניהם. בעוד אמפתיה (מושג שהוגדר בתקופה מאוחרת יחסית) מתייחסת ליכולת להבחין בסבל הזולת ובמידה מסוימת לנסות "להיכנס לנעליו" ולחוש את אשר הוא חש, החמלה (מושג עתיק יומין) מתייחסת מעבר לרגשות( רכיבים 1-3 בהגדה למעלה) גם להתגייסות, לפעולה אקטיבית הנעשית כדי להפחית את סבל הזולת.
מההגדרה נראה כי הבעת חמלה בכלל ובהקשר של הוראה למידה במוסדות האקדמיים בפרט הויא דבר חשוב ביותר. חשיבות ואף מרכזיות החמלה בהקשר החיים באקדמיה מודגש במיוחד בכלל ובמאמר המוצג בפוסט זה בפרט, בעקבות הוראה למידה המתרחשת בצורה מקוונת, באופן חלקי או מלא. התקשורת המקוונת חשפה את הצורך לטפח חמלה בקשר בין מרצים לסטודנטים מעל ומעבר לחשיבותה במפגשי פנים-אל-פנים שבהם לכאורה תהליכים אלו מתנהלים באופן "טבעי".
אף שבהתחלה עיקר הדגש בהקשר של חמלה היה על הסטודנט ועל ההכרח "לאמן" סגלי הוראה להיות רגישים לסבלם של הסטדונטים, להזדהות עם רגשות אלה ולפעול להפחתת סבלם, בהמשך המאמר עובר להתייחסות לסבלם של המרצים, של סגלי ההוראה עצמם גם עקב המעמסה הרגשית שמשברים חלים גם עליהם וגם עקב עומס העבודה הרב המתלווה להוראה היברידית.
התרבות במוסדות להשכלה גבוהה המקדשת אינדיבידואליזם, תחרותיות, "פרסום" בכל מחיר כמעט מוזכרים כגורמים הפוגעים בכך שבמסודות להשכלה גבוהה תתפשט תרבות של קשרים בין אישיים טובים שבה צוותים וסטודנטים יבנו ביניהם (גם בתוך כל קבוצה וגם בין הקבוצות) יחסים בין אישיים בין אדם לאדם ולא מתוך הכרה בהיררכיות המוכתבות על ידי תפקידיהם הפורמליים.
היבט ביקורתי בנוגע לחמלה
על חשיבות החמלה אין אפוא עוררין. כמובן כאשר מדובר בחמלה ברמה של מעשים ולא רק ברמה של הצהרות שנועדו לעשות רושם או להבליט דווקא לכאורה את טוב ליבו של האדם ה"חומל". עם זאת לחמלה בהקשר אקדמי עלולות להיות גם השלכות פחות רצויות. המאמר המוצג בפוסט זה מחדש בנוגע לראייה המורכבת של החמלה. הוא אינו מתעלם גם מהיבטים פחות חיוביים שאליהם חשוב שנשים לב.
קנוב ( Kanov,2021) טוען שאם ניתן למנוע סבל מהזולת, מסטודנטים לדוגמה, חמלה כנגד הסבל איננה בהכרח התגובה המועדפת כיוון שיש בה התייחסות לתוצאה, לסימפטום לסבל עצמו. לדידו פעולה עדיפה עשויה להיות נקיטת פעולה שמונעת את הסבל מהזולת ומייתרת את החמלה. הוא קורא לטפל בשורשי הבעיות היוצרות סבל במוסדות ולא להמתין לסבל ולתגובת החמלה.
במאמר נטען גם שריבוי תגובות של חמלה עלול להחליש את מושאיה. להפוך אותם לתלויים במי שמביע חמלה כלפיהם. ואכן ישנם אנשים בכלל וסטודנטים וסגלי הוראה בפרט שמצפים שיתייחסו לחוזקותיהם, שיעצימו אותם ולא ירבו להתמקד בסבל שלהם ובראייתם כקורבנות. במאמר נטען ששימוש בשפה של חמלה הכוללת ביטויים של סבל ורחמים עלול לחזק דינמיקה של יחסי כוח היררכיים בין אנשים, לחזק סטריאוטיפים ולפגוע בהבנה אותנטית הקיימת בין שני אדם המדגישים את היסודות הדומים שלהם ככאלה.
לכן במאמר מוצע לבחון מקרוב את השפה שבה משתמשים באקדמיה גם ביחס לסבל הסטודנטים או סגלי ההוראה והמנהלה, באופן שבסופו של דבר השפה והפעולות הננקטות במוסדות אלה יטפחו הכלה, העצמה והוגנות.
נדרש אפוא לבחון את החמלה מפרספקטיבות מרובות: מהפרספקטיבה של הסטדונטים, מזו של סגלי ההוראה וגם מזו של סגלי המנהלה.
שאלות חשובות שראוי שנשאל את עצמנו ביחס לחמלה במוסדות להשכלה גבוהה
כדי לוודא שבמוסדות להשכלה גבוהה רותמים את הצדדים המקדמים של החמלה ונמנעים מההיבטים הלא רצויים שלה מוצע במאמר להתייחס לשאלות הבאות:
א. מהן המוטיבציות במוסדות להשכלה גבוהה מאחורי מדיניות ופרקטיקות של חמלה? האם הבלטת טוב הלב של המוסד ופרסום או חתירה אמיתית אחר אוירה חיובית, מערכות יחסים טובים והגינות?
ב. מי מפיק תועלת מהחמלה? הסטודנט? המוסד? המרצה?
ג. מהם יחסי הכוח, התוצאות המצופות של מדיניות ופרקטיקות של חמלה?
מה שמוצע הוא שהמוסדות להשכלה גבוהה יגבשו דרכים שיתמכו בכך שסטודנטים וסגלי הוראה ומנהלה כאחד ידעו לזהות אירועים משמעותיים שבהם נעשה שימוש בלתי הולם בחמלה.
סיכום
לסיכום, המאמר המוצג בפוסט זה מזמין להתבוננות מעמיקה וביקורתית בחמלה כתהליך חברתי ובעיקר באופן שתהליך זה בא לידי ביטוי בהשכלה הגבוהה בעידן של הוראה-למידה היברידית.. המאמר איננו כופר בכך שרצוי וראוי ליצור במוסדות להכשרה גבוהה תרבות ארגונית מתמשכת התומכת היחסים בין אישיים בין סגלים אקדמיים, מנהליים וסטודנטים הנשענים על חמלה. מה שנטען הוא שתרבות ארגונית המדגישה יחסים בין אישיים טובים ויציבים הכוללים חמלה מתחילים בבחינה ביקורתית של האופן שבו אנחנו תופסים סבל בכלל וסבל מפרספקטיבות של סטודנטים בפרט, לצד הכרה בכך שגם סגלי ההוראה סובלים וקולם בהקשר זה פחות נשמע. הכרחי אפוא להציב אנושיות ויחסים בין אדם לאדם בראש סדר העדיפויות מתוך ראייה מחודשת של יחסי הגומלין בין מערכות יחסים לרכישת ידע וכלים מחקריים. מה שנדרש הוא איזון חדש בין עומק אקדמי לבין חמלה. נדרש לבנות סביבות למידה בטחות שבהן סטודנטים וסגלים אקדמיים ומנהליים יכולים לתקשר בצורה הוגנת, בדרך שהם יכולים לחשוף ללא חשש פגיעות, מתוך כבוד הדדי, אכפתיות ודאגה. בקיצור, מה שנדרש הוא קשרים בין אדם לאדם וכן גם להבליט את החמלה וגם להתבונן בה באופן ביקורתי.
מומלץ ביותר לקרוא את המאמר החשוב המוצג כאן במלואו.
