לשחרר את מר-מסך – ספר חדש ורלוונטי מאת אשר וינשטיין

ספר הילדים לשחרר את מר-מסך מאת אשר וינשטיין (איורים יונת קציר בהוצאת אוריון) מתפרסם בתקופה שבה הדיון הציבורי על החשיפה למסכים בכלל והשימוש בסמארטפונים בפרט לוהט מתמיד. זאת גם בעקבות החלטת שר החינוך לאסור על הכנסת ניידים לכותלי בתי הספר היסודיים. קודם לכן התפרסם שחל איסור שימוש ברשתות חברתיות עד גיל 16 באוסטרליה. אתייחס לאיסורים אלה אחרי הצגת הספר החדש של וינשטיין. אני מבקשת כבר עתה להבחין בין רגולציה הנוגעת להתנהלות ולתכנים של הרשתות החברתיות (עליהן חייבים בעיניי להטיל רגולציה) לבין הגבלות על שימוש במכשירים עצמם.

ספר הילדים לשחרר את מר-מסך מתמודד עם סוגיה אקטואלית: השתלטות המסכים על הזמן הפנוי ועל התודעה של הילדים ובעצם של כולנו. הנגישות והתחכום של הטלפונים הניידים החכמים כמייצגים בולטים של שאר המסכים, הפכו אותם לגורם ממכר. הספר שלפנינו מציג הן את מצב ההשתלטות של המסכים על העיסוקים של הילדים ואת תרומתם לערעור הקשר עם ילדים אחרים, והן את הניסיונות המוצלחים בסופו של דבר להגביל את השימוש בהם בתיווך בני המשפחה. טוב עשה בעיניי המחבר שהיה ריאלי והותיר מקום מרוסן ככל שיהיה לנייד, שבעזרתו הוסדר הקשר עם מר-מסך שכמו כל חבר משתדל לא להפריע , מעודד וגם עוזר. האמת היא שבחיינו האמיתיים המאבק בשימוש המופרז במסכים הוא סוגייה לא פתורה.

האיורים של יונת קציר הופכים את הטקסט המילולי לרב משמעות. הייצוג של מר-מסך כייצור רב עוצמה הגורם לכאוס ולהרס של כל הנקרה בדרכו מעצים את סוגיית ההרס שהוא זורע בכל מקום. נראה שגם הטקסט המילולי יוצא מאיזון בהשפעת מר-מסך והופך בעמוד 12 לאלכסוני. מר-מסך חם המזג מוצג כמי שמשתלט על הכול. עם זאת, יש לזכור ש"האויב" הוא פנימי: הרצון שלנו להיכנע למסכים. הפיכתו של הרצון הזה לחיצוני מקלה בסופו של דבר על המאבק במסכים.

בעת הקריאה החוזרת של ספר חשוב זה עם הילדים, יש להקשיב למה שיש לילדים לומר בנושא  ולהודות באומץ שגם למבוגרים קשה להתנתק מהמסכים. יש לשאוף בעיניי בעקבות קריאת הספר לגיבוש סוג של הסכם בין מחנכים ובין הורים לילדים הנוגע לתנאים של שימוש מושכל ומצומצם יותר במסכים של מבוגרים וילדים כאחד  ולמציאת עיסוקים חלופיים שאינם תלויים בהם. יתרה מזו, הכרחי לעמול קשה על אכיפת ההסכם הזה כך שהילדים לא יפרו אותו. קל בחיי היומיום להיסחף לשימוש בלתי מוגבל בנייד וקל להורים להתעלם, לא לשים לב שההסכם הכולל הגבלת זמן הנוגעת לשימוש בנייד מופר לרוב בשקט, לא בהפגנתיות.

ועתה למדיניות של איסור הכנסת ניידים לבתי ספר יסודיים. אין לי ספק שבתי ספר, מחנכים פורמליים והורים חייבים לתווך את השימוש במסכים בכלל ובניידים בפרט. המטרה היא בסופו של דבר ליצור תנאים לרווחה רגשית וללמידה משמעותית לילדים באמצעות מגוון של עיסוקים ופעילויות. המטרה היא להביא לכך שהנייד יהפוך רק אחת מהאפשרויות לבילוי זמן פנוי וללמידה. מטרה נוספת היא ללמוד שהנייד מאפשר מגוון גדול של שימושים והוא יכול להפוך בסיס ללמידה. במידה גדולה הנייד הוא סוג של שער למידע פרקטי ולידע אין סופי על העולם.

לאור הכתוב למעלה אני חושבת שהדרך לחנך ילדים להשתמש בניידים בצורה נשלטת ומועילה איננה בהכרח איסור מוחלט של השימוש בהם. זאת ועוד, האיסור בא אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה – דהיינו בשלב שבו הילדים בגילים הרלוונטיים כבר די מכורים לניידים. איסור מוחלט של הכנסתם לבתי הספר מזמין הפרה המונית של כללים ושימוש יתר בבתים. ההנחיה הזו איננה פותרת לדעתי את הבעיה.

האיסור המוחלט הזה בא גם על רקע ניסונות ויוזמות של בתי ספר להתמודד עם בעיית הסמארטפונים, ובמידה מסוימת ההנחיה הגורפת הזו מחלישה את הנהלות בתי הספר ואת המורות והמורים. אני ממש לא מומחית בנושא, אבל הערכתי היא שאיסור גורף של הכנסת ניידים לבתי הספר מהווה פתרון קל, קצר מועד ואיננו פותר את הבעיה. מי שמומחה לעניין הוא עמי סלנט ואני מפנה למאגר מקורות, בין היתר מחקריים, בנושא השפעת המסכים ודרכי השימוש בהם. אם נחזור לספרו של אשר וינשטיין, הוא כולל בסופו של דבר הסכם המסדיר את הקשר עם "מר-מסך" ולא מעלים אותו מחיי הילדים ללא הגבלה.

ומאז הוסדר הקשר

מר-מסך

כמו כל חבר

משתדל לא להפריע

מעודד

וגם עוזר!