הספר שובו של מוג'ו נכתב על ידי לישי מירן לביא בעזרת מרי מילמן ומליסה סטולר, איורים עוזי בנימין. הוא פורסם גם כיוזמת אנו-מוזיאון העם היהודי ופורסם על ידי ספרי ניב. הספר אויר על ידימ עוזי בנימין.
במרכז הספר סיפור על משפחת לב המורכב מאימא, אבא, שתי בנות וכלב המשפחה מוג'ו. מעניין לציין שהסופרות העניקו שם פרטי רק לכלב המשפחה. הבנות וההורים משתייכים אמנם למשפחת לב אבל לא זוכים בספר לשמות פרטיים.
במרכז הספר סיפור ההיעלמות של אב המשפחה והכלב מוג'ו מחצר ביתם הפסטורלי בעקבות סופה נוראית, פראית, חסרת תקדים בעוצמתה, ש"אף אחד לא חווה כזו מעולם". הסופה "התפתלה בין שבילי הקיבוץ" והביאה לחורבן. אנשים ובעלי חיים עפו לכל עבר. הרוחות "סחררו בני אדם ןחיות סחור-סחור"."פרגולות התרוצצו". הגג של ביתה של משפחת לב עף, אבד. חפצים התפזרו לכל עבר. משפחת לב יחד עם שכנים נוספים הסתתרה במקלט. עם שוך הסערה, האם ושתי בנותיה הבחינו שאב המשפחה והכלב מוג'ו נעלמו. בליווי שכניהן האם ובנותיה הצעירות החלו לקרוא לאבא ולכלב ולחפש אותם. מוגנב בטקסט גם המשפט "אנשים הראו את התמונות שלהם" . "היה קשה ובודד לחכות" שאבא ומוג'ו יתגלו.
אחרי זמן מה מוג'ו הופיע כאילו משום מקום, חזר הביתה צולע. אימא והבנות "התרגשו מאוד". אבל כמובן שהשמחה לא הייתה שלמה כי אבא לא חזר. התקופה של ההמתנה לאב הייתה תקופה מורכבת: מצד אחד מגעגועים ודאגה ומצד שני ממאמצים שצלחו להמשיך בחיים הרגילים היומיומיים בקיבוץ. בית משפחת לב שופץ בעזרת השכנים, המשפחה הכירה חברים חדשים, וחגגה ימי הולדת בצל עץ הלימון הזקן, החזק והטוב המופיע כבר בתחילת הספר. הספר מסתיים בכך שאימא ושתי הבנות מחכות בכניסת ביתן לאבא. לצדן מוג'ו. כולם מקווים ליום חדש.
הספר מורכב משלושה חלקים שהאבחנה הברורה ביניהם מודגשת באמצעות אופי האיורים. בחלקו הראשון של הספר שבו משפחת לב השלמה חוגגת את חג הסוכות, לפני הסופה. בחלק שבו המשפחה הייתה שלמה ונראתה נטולת דאגות-השמיים כחולים, נטולי עננים. החלק השני הארוך והדרמטי מציג באמצעות איורים מצוינים את מה שמחוללת הסופה. השמיים בכל החלק הזה אפורים. באמצע החלק המציג את הסערה ישנה כפולה המציגה את הנזקים סביב בית משפחת לב שבה השמים כחולים עם עננים במרכזם. עננים וברקים בשמיים ומעין מערבולת המצטיירת כחדק של פיל מכה ושואבת את כל הנקרה בדרכה. בחלק השלישי, מוצג הקיבוץ אחרי הסופה. המעבר למה שמתרחש אחרי הסופה ולהכרה בזה שאבא ומוג'ו נעלמו, מגיע בפתאומיות ומצוין על ידי שמים כחולים ובהם עננים לבנים העוטפים סביבה שהשפעות הסופה ניכרות בעיקר בנזק לבתים: בית המשפחה ובית נוסף. בית המשפחה מוצג כעומד ורק גגו ניזוק קשה. לקראת סוף הספר נעלמים העננים והשמיים נשארים כחולים.
ספר ילדים זה שנכתב על ידי לישי מירן לביא ושתי סופרות אמריקאיות, נכתב בהשראת החטיפה של בן זוגה עומרי, שחזר חי ב13.10.2025 כחלק מהסכם 21 הנקודות בחסות הנשיא דונאלד טראמפ. מעניין לציין שהספר פורסם אחרי חזרתו של עומרי לירן לישראל. בכל זאת הספר מסתיים בציפייה של האם ובנותיה הצעירות לשובו של האב. בראיון עמה סיפרה לישי שאכן היה להם כלב בשם מוג'ו ששב צולע הביתה זמן רב לפני שובו של עומרי.
אזכיר גם שכותרת המשנה של הספר "שובו של מוג'ו" היא "סיפור על חוסן ותקווה". עץ הלימון הוותיק והבית שנותר על כנו מייצגים בספר את החוסן. בעלילה עצמה בולטת התקווה של האם ובנותיה שהאב ישוב בסופו של דבר. אני חושבת שההחלטה להותיר את הסיפור בעמדה של ציפייה לשובו של האב היא החלטה ספרותית נכונה המעלה את ערכו האמנותי של הספר.
דעתי היא שהחלק האמצעי של הספר, המציג את הסופה ואת האופן שבו המשפחה והסביבה ניזוקו הוא החלק המוצלח ביותר בספר הן מבחינת האיורים והן מבחינת הטקסט המילולי. לטעמי המעבר מהחלק של הסופה לחלק של הערכת הנזקים וההמתנה לאב הוא חד והיה חסר לי משהו המציין את המעבר.
בשלב זה ברור אני מניחה לקוראי הפוסט שעלילת הספר היא אלגוריה למתקפת ה-7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה. ייצוג הטבח כסופה פראית הוא ראוי ביותר בעיניי מבחינה ספרותית והוא מאפשר להנגיש את הספר לילדים בגיל הגן ותחילת בית ספר יסודי. דעתי היא שהכרחי להקשיב לילדים ואין "להסביר" להם שהסיפור הוא על השבעה באוקטובר. אני קראתי את הספר לנכדיי ונורית נכדתי חשבה שהסיפור דומה לקוסם מארץ עוץ. החשיבה שאולי מדובר במלחמה האחרונה התעוררה כאשר ראתה את המשפחה והשכנים יושבים בסוג של ממ"ד מקלט.
