ספר הקומיקס אדל – על סתומים אין רחמים מאת מר טאן ומיס פריקלי בהוצאת מטר הוא ספר קומיקס שובה לב, יצירתי ופרוע, על ילדה ג'ינג'ית דעתנית ומרדנית שנשלחת על ידי הוריה, לכאורה לטובתה, למחנה "הנוטריות העליזות". מחנה שכולו טבע, ללא גישה למסכים מסוג כלשהו. מדובר בספר בסדרה על אדל שששת קודמיו פורסמו גם הם בהוצאת מטר.
הספר נכתב בצרפתית ושמו המקורי הוא Mortelle Adèle, אדל הקטלנית, והוא מיועד לילדים בראשית בית ספר יסודי ונגיש לקריאתם. הספר מתאים גם למרדנים בוגרים יותר ולהוריהם.
בתחילת הספר מוצגים לנו גיבוריו המרכזיים מפי אדל עצמה ובסופו יוצריו: מר טאן (ובשמו ה"אמיתי" אנטואן דול) ומיס פריקלי (איזבל מנדרו המאיירת). ובכן, אדל מציגה את הוריה כאנשים איומים שהתחביב שלהם הוא להכריח את בתם לסדר את החדר, לאכול ירקות, לעשות שיעורים, ללכת לישון בזמן. ברור שמדובר בהורים מתעללים. בתגובה אדל מתמחה ב"לשגע להם את השכל" כדי שלא ישתעממו. יצוין ששני ההורים ג'ינג'ים, האימא קצת ג'ינג'ית ואילו האב ממש ממש ג'ינג'י , כמו אדל. יש יסוד להניח שההורים ה"מקצועיים" האלה היו ילדים מרדנים בעצמם (סתם השערה שלי – לא מסופר דבר על כך בספר). גיבור נוסף הוא החתול של אדל, שמוצג כחתול עמיד למדי להצקותיה. דמות מרכזית ביותר היא מגנוס, החבר הדמיוני של אדל המתלווה אליה בסופו של דבר למחנה. שני המדריכים במחנה הטבע מוצגים כאנשים מטומטמים שאכן אדל מיטיבה להתעלל בהם במהלך שהותה הקצרה והמקוצרת במחנה.
למרות התנגדותה הנחרצת, ההורים נחושים לשלוח את אדל למחנה הטבע. אדל מבינה שאין לה סיכוי להתנגד ואורזת מזוודה ובה בעיקר אמצעים להחרבת המחנה כדי להקדים את שובה הביתה (למשל גרזן). אדל נצפית אורזת גם צילום של הוריה שהתרגשו מאוד וחשבו לרגע שבתם תתגעגע אליהם. אלא שאדל מדווחת שהיא מתכוונת לחשוף לטובת העיתונים את זהות שני הוריה ש"הפקירו אותה בידי כת של מטומטמים". אדל מנסה להיעלם להורים בדרך למחנה אבל בסופו של דבר מגיעה לשם.
עם הגיעה למחנה היא ממהרת לבחון את עמידותם של המדריך והמדריכה שהופקדו עליה ועל החניכים האחרים. אדל מסרבת לשטיפות המוח של המדריכים המנסים לאמן אותה להגות את השם הלא שגרתי של המחנה, "הנוטריות העליזות". אדל מתקשה מאוד להיגמל מחשיפה למסכים; היא לא מוכנה לקבל שגרה של מקלחות משותפות. אדל מגלה יצירתיות רבה גם בקשריה עם החניכים האחרים במחנה ומיטיבה להתעלל בהם. לדוגמה, היא ממלאת כרית באבנים כחלק ממלחמת כריות "ידידותית" בחדרה. אדל לא נכנעה לניסיונותיהם הידידותיים של המדריכים והילדים האחרים להתחבר אליהם, להתחבר לטבע ולהנות ממנו. היא העניקה לכולם טיפול אגרסיבי למדי שהביא לקיצור השהות במחנה של כל הקבוצה. רבים מהחניכים שבו חבולים וחבושים לביתם. אדל שבה יחד עם חברה הדמיוני הביתה. הבית נראה שקט ומסודר- שקט ומסודר מידי. במקביל למחשבות על ידידה פרנסואה היא זוממת להתארח בבית סבתה- יוזמה המתקבלת בברכה על ידי שני הוריה. נראה כי הביקור בבית הסבתא יהיה הנושא של הספר הבא – אדל 8.
תופעת החבר או החברה הדמיונית היא תופעה רווחת בקרב ילדים צעירים והיא עשויה להימשך כמעט עד גיל ההתבגרות. החבר הדמיוני מפיג בדידות, מעיד על יצירתיות וחברותיות, מאפשר תרגול של פתרון בעיות, מתלווה לאינטליגנציה גבוהה. חשוב שהורים ומחנכים יהיו מודעים לתופעה זו ולא יראו בה ביטוי לפתולוגיה. ככלל מדובר בספר נהדר שאני משערת שילדים אוהבים כי הוא נותן דרור למחשבות ולרגשות "מצונזרים" שניתן להזדהות איתם.
הדמיון מצטייר בספר ככלי התמודדות מרכזי. בעיניי מדובר בספר שבו הגבולות בין המציאות לדמיון רופפים ואין לדעת מה אדל עשתה באמת ומה היא דמינה לעשות כנקמה נגד זה שהוריה והמדריכים במחנה ניסו "לכפות" עליה דברים. מה שבולט מאוד בעיניי הוא שמרדנותה של אדל מצטיירת כרצון לגבש ולשמור על זהותה, על האוטונומיה שלה. מה פתאום הוריה יחליטו מה טוב בשבילה? מה פתאום המדריכים "המטומטמים" יכתיבו לה מה לעשות ומה להגיד? כתגובה, חלק בחיים וחלק בדמיון, אדל "מחזירה" להם מתוך החלטה נחושה ש"על סתומים אין רחמים". מעניין גם לציין שילדים אחרים במחנה הציעו לאדל להצטרף למשחק שלהם – הצעות העשויות לרמוז שהתנהגותה הממשית של אדל לא הייתה אכזרית כל כך.
מישל קישקה שהתראיין לכתבה של נילי איזיקוביץ על אדל בעיתון הארץ (מתאריך 25.3.2025) טוען שבטמפרמנט של אדל יש כנראה משהו שחבוי בכל ילד. דבר המסביר את הפופולריות של הספר בקרב ילדים בצרפת ובמדינות נוספות. עם זאת, הוא מעיר ומאיר בחוכמה רבה שהילדים בישראל חצופים יותר והתנהגות מרדנית כמו זו של אדל אינה זרה להם. לעומת זאת, הילדים האירופאים המאופקים והמנומסים יותר "כמהים הרבה יותר" לקרוא על דמויות מרדניות כמו אדל המבטאות רצונות ומחשבות כמוסים.
בכתבה של איזיקוביץ בעיתון "הארץ" מוצגת הביוגרפיה של המחבר, אנטואן דול, כמקור השראה להמצאתה של אדל ושל הסדרה הפופולארית הקרויה על שמה. אנטואן דול סבל כמדווח מבריונות כנער. אדל מוצגת כסוג של "אלטר אגו" שלו ויצירתה מהווה ככל הנראה מעין פיצוי לחוויותיו הקשות כנער מופנם.
כיוון שמרדנות איננה מתחילה בגיל בית ספר והיא מהווה אתגר להורים אבל גם מבססת את הזהות העצמית של הילדים, חשבתי שנכון להזכיר שני ספרי ילדים באותו נושא בסגנון ספרותי שונה שמטפלים באותה סוגיה. הספר הנהדר "משגעת פילים" של אורי אור לב והספר הקלאסי הנחשב בכל העולם "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק.
