מאכזב לגלות שהורים והממסד החינוכי מצפים לכל כך מעט מהחינוך לגיל הרך – הכרחי וניתן לדרוש ולעשות יותר

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

אני כותבת את הפוסט בעקבות שני סוגי התרחשויות בחינוך לגיל הרך המעלות שאלות כבדות דבר החשיבות המיוחסת לחינוך לידה עד שלוש בישראל של שנת 2026. ההתרחשות הראשונה קשורה למותם של תינוקות במסגרות חינוך לידה עד שלוש לא מפוקחות בירושלים ובבני ברק. ההתרחשות השניה שונה לכאורה: היוזמה של השלטון המקומי לייבא עובדות זרות מחו"ל כסייעות לגני ילדים רגילים ולגני חינוך מיוחד. מדובר בסוגי התרחשויות שונות עם השלכות שונות ואני בהחלט מכירה בהבדל ביניהן. אך ישנו גם מכנה משותף: 1. מחסור מחמיר והולך באנשים (בעיקר נשים) שמוכנים לעבוד עם ילדים צעירים, בעיקר בגלל תנאי העבודה הקשים והשכר הנמוך; 2. חוסר הבנה בנוגע למחיר המיידי ולטווח ארוך לחברה בישראל של ההפקרה של החינוך לגיל הרך.

קשה להתנתק ממחשבות על האסון שבו קיפחו חייהם שני תינוקות בני ארבעה חודשים וחצי שנה בצהרי יום שני, 19.1.2026 , במסגרת חינוך ביתית לא מפוקחת ברוממה, ירושלים. תוך כדי הכתיבה של הפוסט נודע על תינוק שמת במעון לילדי עובדים זרים בבני ברק ביום ג', 27.1.2026. המקרה הזה לא עורר הרבה רעש תקשורתי.

מעבר לצער העמוק ולהשתתפות בצערן של המשפחות וגם לחרדה הדי מציאותית על כך שברגעים אלה ממש אלפי תינוקות ופעוטות נמצאים במסגרות בלתי מפוקחות שאינן נותנות מענה מינימלי לצורכיהם, עולות מחשבות על מה נדרש לעשות כדי להפחית את הסכנה שאסונות מסוג זה יישנו. אבל בעצם המחשבה היא שהכרחי לא רק להימנע מאסונות המקפחים את חייהם של הפעוטות אלא גם איך לא נוותר כחברה על יצירת תנאים לכך שילדים במדינת ישראל של שנת 2026 לא ישהו בשנות חייהם הראשונות  במחסני ילדים.

מחשבות רבות עלו על מה ניתן ללמוד מהאסון שארע בירושלים וממקרה המוות במעון בבני ברק, כמו מהתגובות המגוונות שעלו בעקבותיהם. אחד החששות הכבדים ביותר שלי הוא שהאסון יישכח ושחינוך לידה עד שלוש יפסיק להעסיק את התקשורת  עוד לפני שהממסד החינוכי התחיל לתת את הדעת לשינויים שמתבקש להכניס.

אירוע נוסף שלא מספיק מדברים עליו הוא ההודעה שבשלטון המקומי שוקלים "לייבא"  אלפי עובדות זרות שתעבודנה כתומכות חינוך-סייעות בגני ילדים (גני ילדים רגילים וגני חינוך מיוחד). בהודעה ששמעתי בטלוויזיה נאמר שייבדקו הכישורים של המועמדות. לא כל כך ברור אילו כישורים ייבדקו ובאיזו דרך. מקומם מאוד לחשוב שהאחראים על החינוך לגיל הרך במדינה לא מבינים את חשיבות השפה גם כאמצעי תקשורת וגם כערוץ העשרה מרכזי בחינוך לגיל הרך. כמי שעוסקת עשרות שונים בחינוך לגיל הרך מעליב לחשוב שהאחראים על החינוך לגיל הרך במדינה חושבים שכל מה שתינוקות ופעוטות זקוקים לו הוא בייבי סיטר- לא משנה מהי השפה של הבייבי סיטר ובאיזה מרחב פיזי שוהים הילדים.

חסרה הבנה והפנמה של הפוטנציאל המבוזבז בכך שלא מפרים את מוחותיהם של הפעוטות בכלל ולא באמת בונים תשתית לבניית שפה ואוריינות הנחוצה להמשך ההתפתחות.

במשך שנים באנו בטענות גם על איכות הטיפול\חינוך במעונות היום המפוקחים. הטענות היו על כך שלא ייושמו את הסטנדרטים של וועדת רוזנטל שהתייחסו ליחס מבוגר- ילד כמו גם לאיכות ההכשרה של צוותי המעונות. השכלה נמוכה וחוסר הכשרה של מחנכות מתורגמת כמעט תמיד לאינטראקציות מינימליות המתמקדות בפונקציונלי. לאינטראקציות שאוצר המילים בהן דל. לאינטראקציות שמפספסות את איתותי הסקרנות והעניין של הילדים בסביבה. מדובר בבזבוז של פוטנציאל אנושי ובהגדלת הסיכויים לכך שהתינוקות והפעוטות הנולדים בעשור השני של המאה ה-21 יגדלו להיות בוגרות ובוגרים קשיי יום ולא משכילים, ואת זאת הם יעבירו הלאה לילדיהם. עבור ילדים הגדלים במשפחות קשות יום, לא משכילות, השמה במסגרות חינוך שבהן הצוות איננו מוכשר ומשכיל מבטיחה המשכיות של דלות רוחנית וחומרית. כל אלו מחסומים מפני מוביליות חברתית.

כמובן שהבטחת תנאי בטיחות פיזית וביטחון רגשי היא הבסיס ההכרחי השומר על הקיום הפיזי של התינוקות והפעוטות. באסון במסגרת הלא מפוקחת ברוממה בירושלים התגלה ככל הנראה גם שילוב של הזנחה פיזית וחוסר הקפדה על שמירת תנאי בטיחות.

אבל מה שמשך את תשומת ליבי הם מוקדי תפקוד של המדינה וההורים המחייבים טיפול עתידי:

1. מה הורים תופסים כטיפול סביר ואף טוב במסגרות חינוך לגיל הרך.
2. ההבנה שהמסגרת החינוכית הלא מפוקחת ברוממה ירושלים היא אחת ממאות או אלפי מסגרות כאלה.
3. התובנה שבחירה במסגרות חינוך לא מפוקחות ולא סבירות היא עבור חלק מההורים כורח המציאות.

הקשבתי להורים שיצאו להגנתן של נשות הצוות במסגרת החינוכית ברוממה. במידה מסוימת התמיכה שלהם, אף של אימו של אהרון התינוק בן החצי שנה שנספה באסון, היה בה משהו אנושי. אבל מה שהדאיג ואף הפחיד אותי היו שלושה דברים: א. האמונה העיוורת בגורל- באלוהים, במה שנכתב זה מה שיהיה, גם כאשר מדובר בדברים שבאופן וודאי יש לנו כבני אדם שליטה עליהם. במה שקשור לצפיפות בלתי נסבלת במסגרת חינוכית, בחוסר אוורור של המסגרת, בחוסר שגרה שיש בה מעקב אחר הנעשה עם הילדים יש לנו שליטה. אסור להסתמך על הגורל. הכרחי להיות פרואקטיביים ואקטיביים ביצירת תנאי בטיחות וביטחון רגשי לכל פעוט ופעוטה. ב. ההשלמה עם מצב שבו כפי שדווח בחדשות, פעוט נפטר במסגרת החינוך הזו לפני 16 שנה ולא נפתחה חקירה בנושא ועד היום לא ידוע מה קרה. ולמרות זאת הדבר לא מנע מהורים לשלוח למסגרת זו את ילדיהם.  ג. הדבר הנוסף שהדהים אותי הוא ההתמקדות של ההורים שהתראינו בהיבטים פיזיים (כראייה לאיכות המסגרת החינוכית נאמר שהפעוטון היה תמיד נקי, מסודר וכו'). חלק מההורים ציינו גם שהצוות היה חם עם הילדים והילדים לא בכו כשנפרדו מההורים. שום ציפייה למשהו שהוא מעבר לזה. לאינטראקציה מעשירה. ליצירת סביבה חינוכית שמאפשרת פעילות למידה. לעצם ההימצאות של צעצועים ואביזרי משחק. על חשיפה לדפוס אין מה לדבר. שמעתי אם שהתראיינה וסיפרה שמנהלת המסגרת גידלה את ששת ילדיה. גידלה אותם לתפארת. שום ציפייה לחינוך מעשיר, מקדם.

הפערים בין מה שמצופה מחינוך איכותי לילדים מלידה עד שלוש למה שהם מקבלים במסגרות מהסוג שבה ארע האסון הם תהומיים. האמנה בדבר זכויות הילד מטעם האו"ם, שישראל חתמה עליה בשנת 1990 ואשררה  בשנת 1991, מחייבת להגן על כל ילד וילדה. עיקריה של האמנה כוללים את עקרון טובת הילד, שוויון ללא אפליה, הזכות לחיים והתפתחות, והזכות להשתתפות והבעת דעה, תוך הגנה מניצול, התעללות ופגיעה. בכל פעולה הנוגעת לילדים, טובתם אמורה להיות השיקול הראשון הנלקח בחשבון!

מהאמור לעיל מתבקש להסיק את המסקנות הבאות:
1. על המדינה לקחת אחריות על הצבת תנאים ופיקוח על מסגרות חינוכיות מהלידה.  המסגרת החינוכית שבה ארע האסון כללה כנראה סביב עשרים ומשהו פעוטות (הסתבר ש-53 הפעוטות ותינוקות שפונו מהמקום הגיעו משלושה פעוטונים באותו בניין ולאו דווקא מהמסגרת שבה נפטרו שני התינוקות). המסגרת פעלה בניגוד לחוק כי מעל שבעה ילדים מחייבים רישיון ופיקוח. על המדינה לקחת אחריות גם על משפחתונים שבהם שוהים פחות משבעה ילדים. יש ברשויות המקומיות מודל של משפחתונים מפוקחים ואין לאפשר מודל אחר. אני חושבת שיש להוציא רישיון גם למטפלת פרטית שמטפלת בילד אחד או שניים בבתים. טיפול סביר שלא לומר איכותי לתינוקות ופעוטות הוא יקר אבל הרווח הרגשי, החברתי, הכלכלי לעתיד הוא עצום. לתקופות ביניים שבהן עדיין אין תקציב מאושר ניתן לנקוט בצעדי חירום כגון מלווה חינוך לידה עד שלוש (בדומה למלווה מלחמה שנדרשנו לשם כאזרחים בעבר). הדחיפות הנוגעת לאיכות החינוך של התינוקות והפעוטות איננה פחותה מהדחיפות להתמודד עם סיכונים  ביטחוניים.

3. הכרחי שאיכות החינוך שתינוק ופעוט מקבל מגיל לידה עד שלוש לא תהיה תלויה במצב הכלכלי של המשפחות ובמעמד הסוציו אקונומי או האזרחי. על המדינה לספק חינוך ראוי לכל!

2. חשוב במקביל לגבש אסטרטגיות שיעזרו לפלס דרך לשיח  כן ואמיתי עם הורי הילדים, אולי באמצעות פעילויות בטיפות חלב או בתי כנסת או מסגדים  כדי לשכנע את הורי הילדים שייטיב עם ילדיהם אם יפעילו ביקורת בבחירת מסגרות החינוך והמטפלות עבור ילדיהם חינוך לפי קריטריונים מקצועיים שמוכרים לנו היום.

3. נדרשת מחאה ציבורית נרחבת להבטחת זכויותיהם של הילדות והילדים בני לידה עד שלוש; נדרש לחץ ציבורי שיכפה על המדינה לקחת ברצינות את חינוכם של התינוקות והפעוטות.

4. באשר למחסור החריף בסייעות, הפתרון הוא בשיפור תנאי השכר שלהן ואף בכך שבגני ילדים של הרשויות תעבודנה שתי גננות ולא גננת וסייעת. ובינתיים ניתן לשקול לגייס בנות שירות לאומי ומורות חיילות או אף לתגמל אותן. .

לטווח ארוך ניתן לשקול שבגני ילדים תעבודנה שתי גננות במקביל. התפיסה היא שכל מי שעובדת עם ילדים חייבת להיות בעלת הכשרה חינוכית ויכולת להפעיל שיקולי דעת. לכן הפתרון הרצוי לטווח רחוק הפוך מהמחשבה שניתן להיעזר בעובדות זרות כסייעות בגני הילדים. ייתכן שהמחסור בסייעות נובע  מכך שהסייעות שעבדו במסירות במשך שנים רבות בגני הילדים מבינות שהן לא סתם סייעות אלא מחנכות והן שואפות להפוך לגננות (אכן במכללות להוראה ישנם מסלוליי הכשרה לסייעות).

העניין הוא שלא חסר ידע בדבר מה שנחוץ לעשות. תוכניות יש למכביר. מה שנחוץ הוא הבנה של מישהו בממסד שהשקעה בחינוך לידה עד שלוש ראוי עבור כל ילד וילדה הוא חובתה של המדינה וגם הבנה שהשקעה כזו תניב פירות לחברה בישראל בעתיד. כמו שיש ציפייה לא להפקיר את ביטחון המדינה, כך חייבת להיות ציפייה שאסור להפקיר את התינוקות והפעוטות החיים בה. חשוב שלא נרפה ונלחץ על המדינה לממש את חובותיה בתחום החינוך לידה עד שלוש. שלא תסתפק לצאת לידי חובה.

ברור גם שכדי להבטיח חינוך ראוי המדינה תצטרך לשנות את סדר העדיפויות ולבנות את מערכת החינוך מחדש באופן אשר יהפוך את מקצוע החינוך גם בגיל הרך וגם בהמשך לאטרקטיבי עבור מועמדות ומועמדים ראויים. חשוב שנציגי המפלגות המתמודדים בבחירות יתמקדו בסוגיית החינוך ובעצם במשבר החינוך. חשוב גם שאנחנו כאזרחים נתבע מהמפלגות טיפול בחינוך בכלל ובגיל הרך בפרט.