נדרש טיפול עומק ממושך במגפת הדחיה החברתית והחרמות – דחייה חברתית וחרמות ניתנים למניעה ולטיפול

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

החלטתי לכתוב את הפוסט בעקבות ריבוי של מקרי התאבדות נוער שהתפרסמו בתקשורת. כרקע למקרים רבים צוין שהנערים והנערות חוו חרם חברתי מתמשך. חשוב להיות מודעים גם לעובדה שרק מיעוט המקרים מתפרסם בתקשורת גם בשל הניסיון לשמור על פרטיות הנערים ושל משפחותיהם. המקרים המתפרסמים הם קצה הקרחון של ההתנסויות החברתיות הפוגעניות שהן חלק מהדחיה החברתית והחרמות שילדים ונערים חווים.

בעקבות ריבוי המקרים הללו הצהיר משרד החינוך על הקמת צוות בין משרדי לטיפול בדחיה חברתית וחרם. זאת ועוד, באתר של השירות הפסיכולוגי הייעוצי ניתן למצוא מאמרים, סרטונים ומערכי שיעור לטיפול בדחיה חברתית וחרם בשם :"קול לכולם-לא מתעלמים, מתערבים".

למרות כל אלה אני מתרשמת שיש מקום להעמיק את מודעות הגננות, המורים והורי הילדים לכאב העמוק המתלווה להתנסות בדחיה חברתית ובחרם חברתי. בעקבות זאת, חשוב להגדיל את המודעות לצורך "לפקוח עיניים", לזהות איתותים של דחיה חברתית כבר מהגיל הרך ולטפל בהם כדי למנוע את הכאב הכרוך בחרמות הדוחף לעתים נערים ונערות לאובדנות. חשוב שהאנשים המקיפים את הילדים (מבוגרים וילדים אחרים) יהיו נכונים להושיט יד ולשדר שניתן להתגבר על קשיים ושיש מישהו בסביבה שאכפת לו או לה מהילד. חשוב להגביר את המודעות לכך שדחייה חברתית ובריונות אינן תופעות חברתיות בלתי נמנעות. לראייה, ישנם גני ילדים וכיתות בית ספר רבות בכל שכבות הגיל שבהם אקלים הכיתה הוא חיובי והקשרים הבין אישיים בין הצוות החינוכי לבין הילדים ובין הילדים בינם לבין עצמם הם חמים ותומכים.

בארץ ובעולם מבינים כבר כמה עשרות שנים (בעקבות העבודה החשובה של Olweus) את תופעת הדחייה החברתית והחרמות כתופעה חברתית מערכתית, וקווי המתאר של הטיפול בתופעה ידועים. מה שחסר הוא הבנה מעמיקה של מחנכים שמדובר בבעיה הרסנית המחייבת אותם לפעולה. חסרה לדעתי המודעות שלמרות שהדחיה החברתית והחרמות קורים בזירה של הקשרים בין הילדים\הנערים בינם לבין עצמם, למחנכים ולהורים תפקיד מפתח לטיפול בבעיה. כדי להתמודד עם כל מקרה של דחיה חברתית ושל חרם הכרחי שאנשי חינוך (גננות, מורות, מורים) יפנימו שטיפול בבעיות בזירה החברתית בכיתותיהם הוא באחריותם; חשוב שירגישו מחויבות עמוקה לרווחה הרגשית של כל ילד וילדה, נער ונערה; במקביל נדרשת הבנה שטיפול שורש בדחיה חברתית היא אפשרית ומחייבת עבודה חינוכית מערכתית שיטתית. להורים של הילדים הנפגעים ושל הילדים הפוגעים תפקיד חשוב ומרכזי. חשוב שמסגרות החינוך יגייסו אותם למלאכת הזיהוי והטיפול בדחיה חברתית ובחרמות.

אני מבקשת להזכיר ש"מחקרים נוטים לאשר התרשמות שגננות ומורות נוטות להתעלם מהדחייה החברתית". במחקרם של יון וקרבר (Yoon & Kerber, 2003) נמצא שמורים נוטים להתערב פחות במקרים של דחייה חברתית לעומת במקרים של תוקפנות פיזית או מילולית(Tal &Meyma, 2023).

הגדרות של דחייה חברתית וחרמות

ילדים דחויים הם ילדים ששנואים או מאוד לא אהודים על ידי חבריהם לגן או לכיתה. הדבר מתבטא בהבעת אי רצון לשבת על ידם, לשחק איתם, לשתף אותם בפעילויות, קל וחומר להזמין אותם לבית או לאירועים חברתיים של חבריהם לכיתה. דחייה חברתית יכולה להיות פסיבית (התעלמות, אי־הזמנה) או פעילה (לעג, הצקה). ניתן לראות בחרם חברתי שלב קיצוני שבו הדחייה הופכת לארגון מכוון ומתמשך של הדרה. המעבר מדחייה לחרם מתרחש כאשר דינמיקה קבוצתית מחזקת את ההדרה וממסדת אותה.

אני מציעה גם הגדרה מערכתית אקולוגית של בריונות שהוצעה משכבר: "בריונות נתפסת כאינטראקציה המתרחשת בין בריון יחיד לבין קורבן, המתפתחת ומתעצבת בתוך הקשר חברתי-אקולוגי".

על חשיבות קשרים בין אישיים טובים בין מחנכות לכל אחת ואחד מהילדים

קשרים בין אישיים טובים בין גננות ומורים לכל אחד מהילדים הכרחי לרווחה הרגשית של הילדים ואני מאמינה שבאמצעותו ניתן לעתים למנוע ולפחות לזהות מוקדם יותר ולמתן את ההשפעות ההרסניות של הדחייה החברתית והבריונות. קשר טוב, מבוסס אמון, בין גננות ומורים לבין כל ילד הוא כזה שמאפשר לילד לסמוך על המבוגר ולשתף בקשיים שהוא חווה, כולל בזה שילדים אחרים אינם משתפים את הילד. קשר טוב הוא גם קשר שבו המבוגר מציב גבולות והילד או הנער מתנהל לפי אותם גבולות גם אם הם לא נוחים לו. קשר טוב הוא גם כזה שהילד או הנער יכול לשתף ברגשות ובמחשבות את המבוגר מבלי שהמבוגר יבקר את הבעת הרגשות והמחשבות. בקשר זה חשוב מאוד להבחין בין רגשות ומחשבות לבין מעשים, כאשר הגבולות מושתים על ההתנהגות.

על חשיבות הקשרים בקרב קבוצת השווים (peer group)

כדי להבין את חומרת הדחיה החברתית והחרמות הכרחי להכיר בחשיבות הרבה שיש לקשרים של ילדות וילדים בתוך קבוצת השווים.

לקשרים עם ילדים\נערים אחרים (peer group), תדירותם ואיכותם, חשיבות רבה ביותר ותרומה משמעותית לרווחה הרגשית של הילדים. קשרים טובים בין ילדים\נערים הם קשרים שוויוניים. שני היבטים שקשורים לאיכות הקשרים עם ילדים אחרים נמצאו כבעלי חשיבות מיוחדת: מידת האהדה שלה זוכה הילד מילדים אחרים (מידת הפופולריות שלו) והאם יש לו חבר אישי וקרוב, שמהווה שותף עקבי למשחק, לפעילות ולהתייעצות. אנו עדים לכך שילדים מתקשרים לילדים אחרים והופכים לחבריהם האישיים (מדובר בבחירות הדדיות של שני השותפים לקשר מגיל צעיר ביותר) מגיל שנתיים וחצי-שלוש.

נזכיר גם שילדים נולדים מצד אחד עם יכולת בסיסית להתחבר עם אנשים וילדים אחרים בהיותנו "חיות חברתיות". מנגד, חשוב מאוד שנהיה ערים להבדלים בין אישיים גדולים בין ילדים בטמפרמנטים ובחברותיות. יש ילדים שמיטיבים "לקרוא" רגשות ולפרש התנהגויות חברתיות ומיטיבים להשתלב חברתית ללא עזרה מיוחדת מצד הוריהם או הגננות והמורים שלהם. זאת כמובן גם על בסיס התנסות מרובה בקשרים בין אישיים, חיקוי ונטיות אישיות. ילדים אחרים לעומת זאת, אינם יודעים כיצד ליצור קשרים חברתיים ולעתים על מנת להרגיש שייכים, על מנת להצטרף לקבוצה, נוקטים בהתנהגות מציקה או תוקפנית. נזכיר גם שיש את הילדים הביישנים שאף שהם רוצים גם בקשר עם ילדים אחרים, הם מרגישים חרדה במצבים חברתיים ונמנעים ממגע חברתי. ילדים אלה הם המועמדים העיקריים ליפול בין הכיסאות כי התנהגותם איננה מפריעה לסביבה. ילדים מאוד ביישנים עלולים להפוך לילדים "זנוחים", ילדים שקופים שאיש לא מתעניין בהם. הם לא דחויים לרוב, אלא הופכים לזנוחים.

דחייה חברתית כבעיה מערכתית אקולוגית

חשוב מאוד להבין שהדחיה החברתית צומחת  על רקע שילוב של גורמים אישיים, קבוצתיים וסביבתיים. משמעות הדבר היא שללא התעלמות כלשהי של צוותים חינוכיים ולעתים תרומה ישירה לא מכוונת כזו או אחרת לא מתפתחת דחייה חברתית. נזכיר גם שלתגובות ההורים לדחייה השפעה על חומרתה ועל המצוקה הנפשית שחווים הילדים הדחויים.

גורמים אישיים

היעדר כישורים חברתיים שילדים מביאים איתם. מדובר לפעמים בהתנהגות תוקפנית שכוללת קושי לשתף פעולה עם כללים וקושי לפתור קונפליקטים בדרך של משא ומתן. כל זאת על רקע קושי בוויסות עצמי. ישנה גם התרשמות שהילדים הדחויים-תוקפנים אינם מבינים שההתנהגות שלהם היא זו שמובילה אותם למעמד של ילדים דחויים. במקרים אחרים, בצד של הכישורים האישיים ניתן לזהות גם ילדים "כנועים" להם דימוי עצמי נמוך. מדובר בילדים שמתקשים להגן על עצמם או להביע את עצמם והם עלולים להיתפס כ"חלשים" ולהיות מודרים. לעתים קרובות אלו ילדים שחסרות להם מיומנויות חברתיות. אבל מנגד הם מודעים מאוד לכך שהם דחויים והם חשים מצוקה רגשית מכך.

"שונות בולטת": ילדים הנתפסים כ"שונים" (מראה חיצוני, רקע תרבותי, מגבלה פיזית או קוגניטיבית) עלולים להפוך למטרה ללעג או הדרה, ללא קשר להתנהגות שלהם. 

גורמים קבוצתיים

מאבקי כוח בין ילדים בקבוצה: קבוצות ילדים נוטות להגדיר "מי בפנים ומי בחוץ". מנהיגים חברתיים יכולים להוביל הדרה ולהפוך אותה לחרם מאורגן. 

נורמות קבוצתיות:  במקרים שבהם קבוצה מתגמלת התנהגות שלילית (לעג, הצקה),  ומחזקת בכך את ההדרה או את החרם. 

חיקוי חברתי: במקרים שבהם ילדים מצטרפים לחרם שיזמו ילדים אחרים כדי לזכות בהכרה או להימנע מהפיכתם למטרה בעצמם. 

גורמים סביבתיים

היעדר מעקב של גננות ומורות אחר ההתנהלות החברתית של הילדים הן במהלך השיעורים והן בהפסקות;  התעלמות מניצנים של דחייה חברתית , חוסר תגובה שיטתית מהירה במקרים שבהם מתגלה דחיה חברתית בכיתה.

לעתים נזיפות פומביות ותגובות חסרות סבלנות כלפי ילד(שמפגין התנהגות בלתי ראויה) עלולות להתפרש על ידי הילדים כאישור להדרה. היעדר קשרים בין אישיים קרובים של חלק מהילדים עם הצוות החינוכי.

– השפעת הרשתות החברתיות: במרחב הדיגיטלי קל יותר להפיץ שמועות, להחרים ולהגביר את תחושת הבידוד.  הפגיעה באמצעות מסרים פוגעניים ברשות החברתיות מהירה ובלתי נשלטת לעתים.

–חוסר מודעות או מעורבות הורית: כאשר הורים אינם מזהים סימנים מוקדמים של דחייה או חרם, הילד נותר ללא תמיכה. תיתכן גם התעלמות מצד ההורים של הילדים המדירים ילדים אחרים: לעתים ההורים של הילדים הפוגעים בחברם לכיתה אינם עוקבים אחרי מעשי ילדיהם ואינם מתערבים על מנת להפסיק את ההדרה.

אחזור על כך שחשוב מאוד להדגיש שהשפעת הגורמים הסביבתיים במסגרות החינוך ובבית קריטית. דחיה חברתית וחרמות הם בלתי אפשריים ללא התעלמות או פעולה אקטיבית של מחנכים (ללא כוונה לפגוע כמובן) המסמנת ילד או ילדה כבעייתיים של מחנכים בבית הספר או בגן.

מטרות ההתערבות

חשוב עד כמה שניתן לבנות מרקם חברתי בגן או בכיתה שמונע מדחייה חברתית וחרמות להתרחש.

• מטרת ההתערבות בעבודה עם ילדים דחויים או כאלה שעוברים חרם היא שהילדים החווים דחייה חברתית או חרם ירגישו מוגנים. ירגישו שיש מאחוריהם מבוגרים שאכפת להם.
• מטרה נוספת היא שהילד הדחוי או זה שעובר חרם ישוב להיות חלק מהמרקם החברתי של הגן או הכיתה.
• חשוב שכל התלמידים, גם המדירים, גם הקהל הלא מעורב, ילמדו שחרמות והדרה אינם אסטרטגיות חברתיות מקובלות בקהילות שבהן הם פועלים.

לבסוף חשוב שגם  הילדים הדחויים וגם הילדים המדירים ילמדו מה לא תקין בהתנהלותם החברתית וישפרו את התנהגותם לפי הצורך.

עקרונות המנחים התערבות הנוגעת לדחייה חברתית וחרמות

התערבות נחלקת למניעה של דחיה חברתית וחרבות ולצעדים שיש לנקוט בהם במקרה של זיהוי מקרים של דחיה חברתית.

מניעה של דחיה חברתית וחרמות

כמו שכתבתי את הדחייה החברתית ניתן למנוע. לשם כך חשוב:

• להכיר את כל אחד מהילדים מתחילת השנה באמצעות שיחות אישיות עם כל ילד וילדה לפני או בתחילת שנת הלימודים.
• ליצור קשר אישי עם כל ילד וילדה כדי להגיע למצב שהילדים ירגישו בטוחים לפנות לגננות ומורות אם מרגישים מצוקה כלשהי או אם מרגישים שעברו "עבירה" והמצפון מציק להם.
• לצפות באינטראקציות בין תלמידים בכיתה לפני במהלך ואחרי השיעורים . להקשיב לאופן שבו מדברים התלמידים ביניהם.
• להגדיר כללי התנהגות המכתיבים התנהלות הוגנת ומאורגנת בגן ובכיתה ולאכוף כללים אלה.
• לתאם פעולות עם כל הצוות (מורים מקצועיים בבתי ספר ותומכות חינוך וגננות משלימות בגני ילדים).
• לדבר באסיפות הורים על חשיבות הקשרים השוויוניים והתומכים בין הילדים ולהציע שיהיו ערניים וקשובים לאינטראקציות ביין הילדים שלהם לילדים אחרים. לרתום את ההורים לשותפות בניסיון לעטוף את הילדים בשכבת הגנה הכוללת שילוב של תמיכה וגבולות.

התמודדות עם אירועים של דחייה וחרמות

צוותים חינוכיים

חשוב ביותר להגביר את המודעות להיתכנות שאפשרות קיומן של דחיה חברתית וחרמות. ללמוד להסתכל מעל ומעבר להתנהגויות בולטות כמו תוקפנות ובעיות התנהגות.

בנוסף חשוב מאוד להפנים שקשרים טובים בין תלמידים, בין ילדים הם קשרים שוויוניים. חשוב לזהות ניסונות של ילדים לשלוט בהתנהלותם של ילדים אחרים.

יש ללמוד להבחין בהתנהגות מדירה ופוגענית מצד חלק מהילדים כלפי ילדים ולעצור אותה.

התערבות חינוכית טובה היא התערבות המתמקדת הן בבריונים ובילדים המדירים, הן בקורבן והן ב"בלתי מעורבים" הצופים מהצד. המטרה היא שהילדים יבינו את החומרה של הדחיה החברתית וישנו את התנהלותם החברתית. חשוב שהתלמידים המדירים והבריונים יפסיקו את דרך הפעולה הזו, יבינו את נזקה ויבינו גם מה מביא אותם לאמץ דפוסי פעולה פוגעניים.

חשוב שהצוות החינוכי יפעל כך שהקורבנות צריכים ירגישו שיש להם כתובת ושהם מוגנים. עליהם גם להגביר את המודעות לאופן שבו התנהגותם "מושכת האש". אני מדברת על מודעות ולא על אשמה! חשוב שיעמדו על שלהם וחשוב מאוד שבעזרת הצוות החינוכי וההורים הם ילמדו לפנות לעזרה.

גננות ומורות ומורים חייבים להיות מודעים לנזקים של הדחיה החברתית, לנטייה לא לשים עליה לב וגם להתנהלות שלהם עצמם התורמת ללא כוונה להחרפת הדחיה החברתית. חשוב שגננות מורות ומורים ישימו לב להטיות שלהם, לסטריאוטיפים שבהם הם מחזיקים ולהתנהלותם בשיעורים כלפי ילדים מפריעים כמו גם כלפי ילדים שקטים במיוחד.

הורי הילדים

להורים תפקיד מרכזי וחשוב הן בבקרה מתמדת של הקשרים חברתיים של הילדים גם בעולם הפיזי וגם בעולם הדיגיטלי. חשוב להיות ערים לאופן ההשתתפות של ילדיהם במדיה החברתית. חשוב  שההורים יהפכו עצמם לכתובת עבור ילדיהם (גם הצעירים וגם בגיל בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון). חשוב ללמוד להקשיב, לחבק, להציב גבולות וגם לאסור דברים.

במקרה שההורה מעריך שילדו דחוי יפנה למחנכת או לגננת. חשוב לא לפנות ולהתעמת עם הורים אחרים.

בנוסף, חשוב שהורים לבריונים ולילדים מדירים ינסו להתערב ולהפסיק את פעולתם. חשוב גם שישתפו פעולה עם הצעדים הננקטים על ידי בית הספר והגן לטובת יצירת אקלים כיתה מיטבי.

שימו לב שלא הצעתי עונשים. ישנה נטייה להציע עונשים דרקוניים כלפי בריונים. אני לא מאמינה שעונשים כאלה יעזרו לשנות את הדינמיקה בקבוצת השווים. ניתן להשתמש בסנקציות והגבלות תנועה שימנעו השתתפות במפגשים טעונים, אבל לא עונשים נקמניים שאינם עושים את העבודה.

סיכום

לסיכום, אני מודעת שעבור חלק מהקוראים ההצעות שכתבתי נראות בלתי מציאותיות. אבל עובדה היא שיש מסגרות שבהן אין בריונות ואין דחייה חברתית. תופעות אלה נמנעות בעקבות נקיטת צעדים חינוכיים של צוותים חינוכיים ושל הורים. יישום הצעדים המוצעים אינם פועלים כדרך פלא. הם אינם בגדר "זבנג וגמרנו". מדובר בהתנהלות עקבית שיטתית ומתמשכת להדברת הדחיה החברתית והבריונות.