הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא התקלות מקרית במבצע נגד חרמות של רשת קרביץ. תרומה צנועה של עשרה שקלים מזכה את התורם בשלושה צמידי ידיים צבעוניים שעליהם מוטבעת הסיסמא "#כולנו חברים". בהתחלה שמחתי מאוד שחברה מסחרית לקחה על עצמה ליזום מבצע נגד חרמות וקניתי צמידים כאלו לשלושת נכדיי הבוגרים. בהתחלה לא כל כך התעמקתי ב"#כולנו חברים", כי מה ששימח אותי היה השלט שדיבר על מבצע נגד חרמות. בהמשך התחלתי לחשוב על משמעות הסיסמה עצמה שלאורה רצוי לכאורה לחנך ילדים מינקותם: להיות חברים של כולם. חיפוש בגוגל בעזרת המונח "#כולנו חברים" העלה תוכן חינוכי וחברתי רב של חילונים, דתיים וחרדים. התוכן כולל קבוצות, מיזמים ופעולות חינוכיות. כמי שהקדישה ומקדישה שנים רבות מחייה המקצועיים לעניין הטיפוח של קשרים וכישורים חברתיים, הסיסמה הזו, שתובעת מכולם להיות חברים של כולם, ושמייצגת מעין תפיסה רווחת של חינוך "חברתי" מטרידה אותי. תפיסה זו מטרידה אותי בעיקר בגלל שהדבר איננו אפשרי. אי אפשר ולא צריך לחנך את הילדים שיהיו חברים עם כולם. אפשרי והכרחי לחנך את הילדים לא לפגוע בילדים אחרים. לחנך אותם לכך שכל ילד וכל אדם זכאי לקיום פיזי, רגשי, חברתי וכלכלי סביר, ושלאף אחד אין את הזכות לפגוע בזכויות היסוד של הזולת . במקביל יש לחנך לכך שכל ילד זכאי להגנה מפני פגיעה רגשית, חברתית ופיזית שבאה מילדים או מבוגרים אחרים. לכן בעיניי המטרה החינוכית הראויה צריכה להיות "לא לפגוע, לא להחרים- כולנו בני אדם" ולא "כולנו חברים". אני מדגישה שמטרת החינוך היא שאין לפגוע בילדים שאינם חברים בדיוק כמו שאין לפגוע בילדים שהם "חברים". חשוב לשם כך לא להחרים ילדים בכיתה גם אם הם לא החברים של הילד "שלנו". ומה שקשה יותר, חשוב לחנך ילדים שיעמדו בפיתוי של הצטרפות לחבורות של מקובלים שמחרימות ילדים בכיתותיהם בשל המראה שלהם, הציונים שלהם או ההשתייכות המשפחתית המגדרית, העדתית או הדתית שלהם. חינוך "טוב" הוא ללמוד להתחשב בזולת ולהימנע מפגיעה בו ללא קשר לקשרים של הילד עם הילד המוחרם ולרווחים האפשריים שהצטרפות לחבורה של המחרימים עשויה להסב לילד.
סיפור ברוח זו מופיע באתר Kidpower , סיפורה של מייסדת האתר Irene van den Zande, סיפור מלפני כחמישים שנה. איירין כתבה שבהיותה בבית ספר יסודי, בין גיל שבע לגיל עשר שלטה בכיתתה ילדה בשם בטי שארגנה חרם של חבורת בנות נגדה. בכל השנים האלה, היא בילתה לבדה בהפסקות והוחרמה על ידי בנות הכיתה בהנהגתה של בטי. כל ניסיונותיה להתחבר לבנות כשלו. השיא של ההתנכלות, שגרם למפנה בקשר של איריין ובנות כיתתה, היה בכיתה ה', בשעה שבטי והילדות האחרות ניסו לנעול את איירין בתא השירותים ודחפו אותה חזק כשהיא ניסתה לצאת מהתא. במצב מלחיץ זה דחפה איירין בכוח את בטי, הפילה אותה והשתחררה. בטי החלה לבכות ואיימה שתלך להתלונן אצל המורה – דבר שהיא אכן עשתה. תגובתה הנבונה של המורה היוותה עבור איירין תמיכה רגשית והעניקה לה תחושה של חום וביטחון. המורה "ניפנפה" את בטי וסירבה לנזוף באיירין בפני כל הכיתה. בהמשך פנתה לאיירין ושוחחה איתה ביחידות. המורה אמרה לה בערך את הדברים הבאים, שנחקקו לעד בזכרונה: "אם אתייחס למעשייך באופן לא פורמלי אומר לך: 'כל הכבוד לך איירין על דרך ההתמודדות שלך'; אם אתייחס למעשייך בצורה בפורמלית המתבקשת אומר לך: "אנא ממך נסי שבפעם הבאה זה לא יקרה שוב". חמישים שנה אחרי תקרית זו נזכרת איירין בטוב ליבה ובתבונתה של המורה. ניתן לשער שהמורה הבחינה בחרמות נגד איירין וברשעותן של בטי וחבורתה, אבל כיאה לרוח הימים ההם היא לא התערבה. באופן מפתיע אחרי תקרית זו בטי הזמינה את איירין להצטרף לחבורה ולניסיונות להחרים ילדה אחרת בכיתה. אחרי התלבטות עמדה איירין בפיתוי וויתרה על הכבוד להצטרף לחבורתה של בטי. היא ויתרה על חברות עמה. היא התחברה דווקא לילדה המוחרמת החדשה. בהמשך היא מספרת בפוסט שלה שחלק מהילדות שהיו בחבורה של בטי הפכו לחברותיה.
מהי חברות ומהם התהליכים הבין אישיים שעומדים בבסיסה ?
בספרי "כשירות חברתית" אני מציגה על בסיס הניתוח של הת'רינגטון ופארק את התהליכים שכרוכים ביצירת חברויות. אני חושבת שמקור הטעות (ואכן בעיניי טעות היא לקרוא לאנשים להיות חברים של כולם) הוא במשמעות הנזילה של המילה חבר בעברית. למען האמת בעברית יש שתי מילים- "חבר" ו"ידיד" . חברות במובן של friendship היא "קשר גומלין דיאדי , שהוא קרוב, הדדי וולונטרי" (Hethrington & Parke, 1999).
בספרי "כשירות חברתית" אני מציגה על בסיס הניתוח של הת'רינגטון ופארק את התהליכים שכרוכים ביצירת חברויות. החוקרים ריכזו את התהליכים הכרוכים ביצירת חברויות לרבות הגדרות ודוגמאות בטבלה המוצגת למטה (Hethrington&Parke , 1999 , עמ' 540 ).
טבלה מס' 1: התהליכים החברתיים הכרוכים ביצירת חברויות
| תהליך | הגדרה | דוגמה |
| בהירות התקשורת בין הילדים | קבלת הבהרה הולמת של מסר שבאה בעקבות בקשה להבהרת אותו המסר | ילד א': "תן לי את זה"; ילד ב': "איזה אתה רוצה ?" ילד א': "את הוורוד עם האוזניים הצהובות." |
| החלפת מידע | שאלת שאלה באופן אשר מביא לקבלת מידע רלוונטי | ילד א': "היכן אתה גר ?" ילד ב': "מהו צבע העיפרון שלך ?" |
| יצירת עניין משותף | מציאת נושא לפעילות משותפת ו/או חקירת הדמיון והשוני בין דברים שונים | ילד א': "בוא נשחק עם המשאיות"; ילד ב': "אני אוהב מסיבות תה. גם אתה אוהב מסיבות תה ?" |
| חשיפה עצמית של רגשות | שאלות של ילד מסוים המתמקדות ברגשות מביאות להבעה רגשית על ידי הילד האחר | ילד א': "אני מתבייש לומר שאני מפחד מחושך." ילד ב': "אני גם ממש ממש מפחד מחושך ומנחשים". |
| הדדיות חיובית | אחד השותפים לקשר מגיב להתנהגות החיובית של חברו או מרחיב או מאריך החלפת דברים חיובית בין הילדים (לרוב בדיחות, רכילות, עיסוק בדמיון) | ילד א': "שמעת מה קרה לאחותה של מרים ?" ילד ב' : "לא. ספר לי אתה קודם ואח"כ אספר לך עוד משהו על מרים". |
| פתרון קונפליקטים | המידה שבה מצליחים השותפים למשחק או לאינטראקציה לפתור ויכוחים ומצבים של חוסר הסכמה | ילד א': "אני רוצה את המשאית הכחולה". ילד ב': "לא. אני משחק איתה" ילד א': "אני רוצה אותה". ילד ב': "בסדר, בוא נשחק בזה ביחד." |
ההתבוננות בטבלה מלמדת כי יצירת חברויות כרוכה במיומנויות של תקשורת בין אישית ובנכונות להחליף מידע עם הילד האחר, ביכולת ליצור עניין משותף , ביכולת לתת ולקבל אמון בחשיפה רגשית, ביכולת לעורר ולזכות בהדדיות חיובית מצד החבר ובמיומנות של פתרון קונפליקטים.
נזכור כי לכ- 6% עד 11% מהילדים בגיל בית ספר יסודי אין חברים (ילדים אלו אינם נמנים עם הילדים שהאחרים מציינים שהם החברים שלהם). מכיוון שהעדר חברים בגיל הילדות נמצא קשור לחוסר הסתגלות עתידי, עלינו כמחנכים לתת את הדעת כיצד עוזרים לילדים לגבש חברויות קרובות. היכרות עם התהליכים הכרוכים ביצירת חברויות עשויה להנחות את ההורים ואת המחנכים בתהליך החניכה של הילדים הזקוקים לעזרה בתחום הקידום של קשריהם החברתיים. לכן, בתהליך העבודה החינוכית עם הילדים נלמד להעריך תהליכים המוצגים בטבלה, נלמד את הילדים להעריך היבטים אלו בקשריהם עם חבריהם ובמידת הצורך נדריך ונחנוך ילדים לפתח חלק מהמיומנויות והכישורים הנחוצים לשם יצירת קשר החברות. נזכור שהמטרה היא חברות "טובה" עם ילדים אחדים- לא עם כולם. אין כל ציפייה ליצור קשרים מהסוג הזה עם כל הילדים.
חשוב לזכור גם שחברות עם ילדים קרובים אינה מבטיחה חסינות מדחייה חברתית וחרמות. ישנם מצבים שבהם ילדים דחויים יוצרים חברויות קרובות עם ילדים אחרים עם בעיות ומודחים בעל כורחם בגיל בית הספר היסודי או בגיל תיכון להתנהגות עבריינית. לכן יש הכרח לא לראות באמירה הפשטנית והלא מדויקת "כולנו חברים" מעין תרופת פלא כנגד מצב של התמודדות עם חרם.
מה זה חרם?
חרם כחלק ממערכות יחסים בין ילדים (ובין אנשים בכלל) נחשב לסוג של תוקפנות חברתית. הטלת חרם היא חלק מהדינמיקה שהופכת ילדים מסוימים לילדים דחויים. לנושא התוקפנות החברתית ולמאפייניהם של ילדים דחויים הקדשתי מספר פוסטים בבלוג שלי (לדוגמה : כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן ). ספציפית, "חרם חברתי הוא סוג של נידוי חברתי של אדם, המתבטא באופנים שונים. לעיתים מתבטא החרם בהימנעות ממתן שירותים מסחריים, קהילתיים וכלכלים לאותו אדם. "ויקיפדיה"
הדרה וחרמות כסוג של תוקפנות חברתית או בריונות
אחד הצרכים הבסיסיים של בני האדם בכל גיל הוא הצורך להשתייך לקולקטיב: למשפחה, לגן, לכיתה, לחברה. הדרה היא פעולה שבאה להרחיק יחידים, תת-קבוצות או קבוצות מקבוצת השייכות שלהם. פעולה שמשדרת להם שהם לא "משלנו". ילדים עלולים במקרים קיצוניים להיות מודרים או מוחרמים על ידי בני משפחתם. ילד יחיד או קבוצה של ילדים עלולים להיות מודרים מחברת הגן או הכיתה בכללותה או מקבוצה כזו או אחרת שמתגבשת באותה מסגרת חינוכית. תת-קבוצה או קבוצה עלולות להיות מודרות מהחברה על רקע השתייכותה האתנית או הדתית (דוגמאות על כך יש בחברה הישראלית למכביר). בפוסט זה אני מתייחסת להדרה וחרם במסגרות החינוכיות. לא אתעלם עם זאת בהסבר לתופעה מהשפעות רחבות בחברה על התנהגותם של הילדים במסגרות החינוכיות.
יש לראות בהדרה או חרם על ילד אחר כסוג של תוקפנות חברתית או בריונות
תוקפנות חברתית שכוללת בין היתר הדרה וחרמות מוגדרת כפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת (של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה. הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים או הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרחקו מילד מסוים- כל אלו הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית (cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים- סוג זה של תוקפנות, על אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.
התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות (bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר, הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן נחשב על ידי התוקפן, או במקרה של חרם קבוצת התוקפנים, כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.
הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות לתוקפנות חברתית הם לעיתים קרובות ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות, או ילדים שחזותם הפיזית נתפסת בעיני הבריונים המדירים כ"לא נורמטיבית". על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חינוך והורים) לטפל הן בקרבן (הילד המוחרם או המודר) והן בתוקפן (הילדים שמטילים חרם או מדירים ילדים אחרים).
מה מחנכים (גננות, מורות וצוותיהן) יכולים לעשות כדי למנוע ולטפל בתופעת ההדרה והחרם?
1. מחנכים ידעו לפעול לטובת המודרים וגיבוש החברה אם יבינו ויאמינו : א. שזכותו של כל ילד וילדה להרגיש רווחה רגשית בגן או בכיתה; ב. שתחושת השייכות היא רכיב הכרחי ברווחה הרגשית של כל ילד; ג. שקשרים טובים בין ילדים הם קשרים שיוויוניים; ד. שמתקיימים מאבקי כוח ושליטה בחברת הילדים; ד. שלמחנכים עצמם אחריות על האקלים הרגשי חברתי בכיתות הגן ובית הספר ושיש להם יכולת להשפיע על הדינמיקה החברתית.
2. כדי להתערב בתבונה הכרחי שמחנכים יבינו שיש להם עצמם יכולת השפעה לטוב ולרע על הדינמיקה החברתית בין הילדים; שכדי לא להחמיר את המצב עליהם להבחין בין אמצעים שלגיטימי שמבוגרים יקבעו בכל הנוגע לקשרים חברתיים בכיתה, לבין אמצעים שהתערבותם של מבוגרים בהם איננה נתפסת כלגיטימית (כמו מתן במה בכיתה לילד המוחרם או קביעת הרכבן של קבוצות הלמידה) ועלולה להחליש את הילד המוחרם (כמו להכריח ילדים לשחק בזמן משחק חופשי עם הילד המוחרם).
3. לבסוף, הכרחי שהמחנכים יהיו מודעים לעמדות ולהטיות שלהם עצמם כנגד יחידים וקבוצות בחברה (על רקע צבע עור, זהות מגדרית, השתייכות עדתית, מראה חיצוני ועוד). ללא מודעות זאת ונכונות להתעמת עם הדעות הקדומות שלהם עצמם כנגד קבוצות, לא יוכלו המחנכים לטפל באופן חינוכי במצבי חרם והדרה חברתית בכיתותיהם.
4. כצעד מניעה: א. הכרחי שגננות ומורות יצפו באינטראקציות חברתיות, יהיו ערות לקבוצות הילדים המתגבשות בכיתה או בגן, יקשיבו לשיח המתקיים בין הילדים ויזהו "דיבור" פוגעני או מזלזל כלפי ילד, ילדה או קבוצה וכן ניצנים של הדרה מפעולות של משחק ; ב. חשוב לדבר עם הורי הילדים כבר בתחילת השנה על מדיניות של הזמנה למסיבות יום הולדת בבתים. חשוב להסביר את חשיבות הגיבוש החברתי בגן או בכיתה ויש לגבש עם הורי הילדים "נוסחה" מוסכמת של הזמנות לימי הולדת שאיננה מאפשרת הדרה או חרם כנגד ילדים מסוימים. ברור שהגננת או המורה איננה יכולה להחליט מה הורים יעשו בבתיהם. כדי להביא לגיבוש חברתי בכיתה יש לשוחח עם ההורים ולהגיע איתם להסכמות ולא לקבוע דברים. ג. בעיניי כלי מניעה וטיפול מרכזי הוא עבודה עקבית מתחילת השנה, כל שנה ובמהלך כל השנה, בקבוצות קטנות והטרוגניות מבחינת הרכב הילדים (הטרוגניות שקשורה לרמות יכולת, השתייכות עדתית, מגדר). הפרקטיקה הקיימת והדי נפוצה עדיין של למידה בקבוצות הומוגניות לגבי יכולות או מיומנויות או השתייכות עדתית (למשל קבוצת למידה של ילדים יוצאי אתיופיה כדי "לחזק" אותם, או קבוצת תגבור) רק מקבעת את הסטטוס הנמוך של הילדים שמשתייכים לקבוצות מודרות.
5. איתור מוקדם של הדרה וטיפול בה: עם זיהוי מצב של הדרה, הכרחי להימנע בכל מחיר מהאשמת הקורבן והכלת הרעיון שההדרה זה מה שמגיע לילדים האלה; הכרחי גם לדבר עם הילדים המוחרמים גם כדי להיוודע לרגשותיהם ומחשבותיהם וגם כדי שילדים אלה (או קבוצת הילדים המודרת) ירגישו שיש להם גב, שהם זוכים להגנה; יש במקביל לדבר עם הילדים המחרימים. עם כל ההתנגדות למעשיהם יש להקשיב לדבריהם. ניתן לדבר עם המחרימים כיחידים וכקבוצות קטנות כדי להבין את הלך הרוח בקרב הקבוצה המחרימה. בשיחות אלה חשוב מצד אחד לעורר אמפתיה לקורבן אבל מצד שני אין להציג את הילד המודר כמסכן ש"עושים לו טובה" שמשלבים אותו בפעילות חברתית. חשוב לעודד את המחרימים לשים את עצמם במקום הילד המוחרם ולחשוב איך הם היו מרגישים במצב כזה. כמו כן חשוב ליזום פעילויות בזמן הפסקות או משחק חופשי כדי לשנות את דפוסי הפעילות החברתיים המדירים. פעילות שבשלב ראשון מונחית על ידי מבוגר (למשל סוג של הפסקות פעילות); יש ללמוד על החוזקות של הילדים המודרים ולהביא אותן לידי ביטוי בכיתה (למשל לתת להם תפקידים בכיתה, לאפשר להם ללמד ילדים אחרים משחקים או מיומנויות שהם טובים בהם). חשוב גם במקרים מסוימים לעבוד עם הילדים המוחרמים על הופעתם הפיזית.
6. יש לשתף את ההורים של הילדים המחרימים ואת ההורים של הילדים המוחרמים בשיח על המצב בכיתה. אני חושבת שיש לדבר עם כל קבוצה לחוד בהתחלה כדי להימנע מהתלהמות. מההורים של הילדים המחרימים יש לבקש שיתוף פעולה בהימנעות מהזמנות סלקטיביות לבתים באירועים כגון ימי הולדת. חשוב להבחין בין מפגשים עם חברים קרובים לבין אירועים כלל כיתתיים. בעוד שלגיטימי כמובן להזמין לבתים קבוצות חברים קרובים, אין זה לגיטימי להדיר ילד או ילדים אחדים מפעילויות כיתתיות. יש למצוא את ההורים בקבוצה זו שמבינים את חומרת המעשים של ילדיהם ולהשתמש בהם כסוכני השפעה על ההורים האחרים. נעודד את הורי הילדים המוחרמים לתמוך בילדיהם וכמחנכים להוות כתובת עבורם ועבור ילדיהם.
7. חשוב שההתערבות תימשך חודשים ארוכים ושהמחנכים ימשיכו לעקוב אחרי ההתנהלות החברתית בכיתה. חשוב גם לשבח ניסיונות שיתוף פעולה בין ילדים שבעבר השתייכו לקבוצות יריבות של מחרימים ומוחרמים. חשובה גם עבודה בקבוצות קטנות והטרוגניות במהלך כל השנה כדרך של היכרות עם הילדים, כדרך לחיזוק קשרים בין הילדים ולשבירת סטיגמות על יחידים ועל קבוצות, ולא פחות מכך כדרך למידה שיש בה פוטנציאל של העשרה הדדית בין הילדים.
מה ההורים יכולים לעשות למען ילדיהם?
הכרחי שהורים יהיו קשובים לילדיהם ויזהו שינויים במצב הרוח וסימני מצוקה כלשהם. הידיעה על כך שהילד שלהם מוחרם עשויה להגיע מהילד עצמו או מהמורה או הגננת. חשוב להבין שלא קל לילדים להכיר במצב של חולשה ולהיפתח ולספר על מצוקתם. הדלת של ההורים חייבת להיות פתוחה. חשוב שההורים יתנו לילדיהם תחושה שיש מי שמקשיב להם. חשוב שהורים יזמו שיחות עם מחנכת הכיתה או עם הגננת לגיבוש אסטרטגיה משותפת לטיפול במצב החרם.
בעיניי מצב שבו מעורבת הגננת והמורה עדיף על פני מצב שההורים פותרים את הדברים ביניהם. ישנם מצבים שקיים רצון טוב של הורים והם יכולים לסכם ביניהם דפוסים של התנהלות מול הילדים המחרימים והמוחרמים. אלא שבמצבים מסוימים, מצבי החרם בכיתה מביאים למאבקים בין ההורים. יש לזכור שלפעמים הורי הילדים המוחרמים משתייכים בעצמם לקבוצות מוחלשות והם עצמם עלולים להיפגע מהמפגש עם ההורים המחרימים.
באשר להורי הילדים המחרימים, עליהם להבין שפעולה להפסקת החרם או ההדרה של ילדים בגנים או בכיתות של ילדיהם תפעל בטווח הרחוק גם לטובת ילדיהם. חשוב שיבינו שחיים בחברה שנוהגת בהגינות כלפי כל אזרחיה וחבריה תיטיב עם הילדים שלהם. לכן על ההורים של הילדים המחרימים לתרום לשבירת החרם או ההדרה בכל דרך אפשרית, למשל בחוסר שיתוף פעולה של הזמנה סלקטיבית למסיבות כיתתיות שמתקיימות בבתים. חשוב שההורים ידברו עם ילדיהם על הפגיעה באחר ועל כך שבמצבים ובמקומות אחרים הם עצמם עלולים להימצא במצב דומה לזה של המוחרמים. אני אישית מאמינה מאוד בדיבורים ומעשים של מניעת חרם ולא בעונשים. אני לא חושבת שהענשת המחרימים תעזור. היא עלולה להביא לעוינות כלפי הילדים המוחרמים.
לסיכום, פוסט זה בא להפריך את הטענה שהתרופה לחרם על ילדים היא לעודד ילדים להיות חברים עם כולם. וזאת כיוון שחברות הוא קשר אינטימי וולונטרי בין יחידים. אין משמעות לחברות עם כולם. הבעיה עם הפרחת סיסמאות היא שלא מבינים שבמצב של חרם יש לפעול בדרכים מושכלות שאת מקצתן הצגתי בפוסט זה ובפוסטים אחרים שכתבתי. יתרה מזו יש לטפח כישורים חברתיים מגיל צעיר ולעודד התנהגות פרו חברתית של ילדים עם כל הילדים האחרים. מנגד אין לתבוע מהם להיות חברים של כולם. חשוב שהילדים יתנהגו בצורה הוגנת ומכבדת מצד אחד וישכילו ליצור מעט חברויות קרובות עם ילדים אחדים.
קלודי היקרה,
קראתי בשקיקה את הפוסט ונהנתי להחכים מתובנותיייך(כמו תמיד). חייבת לומר שכיום נושא החרם לצערי קיים גם בגן הילדים .ואשתף אותך כי בחודש האחרון עסקתי בנושא בגלל אירוע שהתרחש בגני . ודווקא מהמקום שבו אנו נוהגים לומר שלא חייבים להיות חברים של כולם לטעמי זה יוצר מצב שילדים בוחרים להיות חברים דווקא של ילדים דומיננטים ומי שפחות נשאר מאחור וזה כשלעצמו יוצר חרם. אולי דווקא האמירה הזו שכולנו חברים של כולם מאפשרת לילדים להבין שיש לשמור על יחסים טובים האחד עם האחר ולא להדיר מישהו מפעילות כלשהי. הרי ברור שלא באמת אפשרי להיות חברים טובים של כולם אך אולי האמירה הכללית הזו חייבת להאמר כדי שגם אותם ילדים שיש להם פחות יכולות חברתיות יצליחו להשתלב .
שלם מלי,
טשמחה מאוד לשמוע את קולך.
אני חולקת על הפרשנות שהילדים מחרימים ילדים אחרים בגן בגלל שאנחנו אומרים להם שלא חייבים להיות חברים של כולם.
חרמות נעשים בגלל סיבות מורכבות הרבה יותר מאמירות שלנו. החרם הוא ביטוי של אפשור שתלטנות של ילד או ילדים אחרים על חבריהם. הנטיה לשתלטנות היא של הילד ואם לא בולמים אותה ילד עם נטיה לשתלטנות כופה את רצונותיו על ילדים אחרים. לכן המענה לחרמות ובריונות הוא עידוד של קשרים שוויוניים בין כל הילדים ומניעת שתלטנות. בקבוצות הטרוגניות בהנחיית הגננת לא מאפשרים ….שתלטנות.
עידוד של קשרים שוויוניים בין כל הילדים פירושו איננו עידוד של חברות בין כל הילדים. לכל אדם ולכל ילד מעט חברים. העניין הוא שכל ילד צריך לדעתי ללמוד לא לכפות עצמו על אחרים: לא על חברים ולא על לא חברים.
כולנו חברים היא סיסמה שלדעתי לא עוזרת הרבה. הכרחי להתערב בהתנהגות עצמה כדי לא לאפשר שתלטנות.
קלודי
תודה לך פרופ' קלודי על פוסט חשוב ומעניין זה, המתייחס בגישה מערכתית רגישה; ל"ממשק" החשוב שבין תופעות "הבריונות החברתית" ובכללן הביוש והחרמות ("השימינג") של ילדים כלפי חבריהם החלשים והרגישים בקבוצה האורגנית, לבין "הסיסמה" הנדושה של להיות חבר נפש עם כל ילדי אותה קבוצה.
תודה רבה אשר על ההתייחסות. קלודי