בשבוע שעבר במהלך חופשת חנוכה התקיים במרכז אקדמי וינגייט הכנס חינוך לגיל הרך בעולם משתנה של התוכנית והחוג לגיל הרך במכללה בהובלת ד"ר אלונה פלג. הכנס אמור היה להתקיים בחנוכה תשפ"ד, 2023, אבל בשל מלחמת חרבות ברזל נדחה בשנה. בחנוכה תשפ"ד לא האמנו שמלחמת חרבות ברזל תימשך כל כך הרבה זמן ושגם הכנס שהתקיים בסופו של דבר בחנוכה השנה יתקיים בצילה של המלחמה.
לפני ימים אחדים פרסמתי מחדש פוסט שהתייחס לאחת מהרצאות העוגן בכנס, הרצאתה המוקלטת של פרופ' אליסון קלארק שהתמקדה בפדגוגיות איטיות (slow pedagogies). בכנס עצמו, שכלל גם מספר רב של הרצאות מעניינות של עמיתים ממכללות להוראה ואוניברסיטאות, ריתק אותי היצג של התערוכה משפחה, סיפור המוצגת בימים אלה בגלריה של לוינסקי-וינגייט. מדובר בתערוכת צילומי וסיפורי משפחות של רלי אברהמי (צילומים), ואבנר אברהמי (טקסטים). אוצר התערוכה ומנחה הדיון היה ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה. ד"ר איריס לוי היא מנהלת שותפה של הגלריה של לוינסקי-וינגייט יחד עם ד"ר שחאדה.
מה שמשך אותי בהיצג של התערוכה משפחה, סיפור היא הבלטה של משהו שאני קוראת לו "שוויון ערך האדם" שעלה שוב ושוב מהאופן שבו הציגו רלי ואבנר אברהמי את הפרויקט, שצמח במהלך השנים כחלק מעבודתם עבור מוסף הארץ (בין השנים 2002-2012). מדי שבוע בחר הזוג משפחות "רגילות" וביקר אותן בביתם. רלי אברהמי הצלמת צילמה, בן זוגה אבנר ערך את הטקסט ושניהם ראיינו את המשפחות בביתן. מפעל זה משתקף גם בספר מצב משפחתי משנת 2010 בהוצאת מודן. מה ששבה את ליבי הוא הניסיון של הזוג להתחקות אחרי משפחות רגילות שמעבר לכך שכל משפחה מייצגת בעיקר את עצמה, הן משתייכות ל"מגזרים" השונים והמגוונים המרכיבים את החברה הישראלית. הניסיון לחפש בני אדם ומשפחות שאינן מוכרות לציבור להבדיל מצילום "סלבס" מאוד מצא חן בעיניי. מה שנראה שהוביל את הזוג הוא הרצון והסקרנות להכיר אנשים שונים מהם. בחירת המשפחות הייתה לפי תיאוריהם אקראית. אם אני זוכרת נכון מההרצאה, הם נעזרו לפעמים בספר טלפונים באזורים שהם היו חפצים להכיר ולייצג בתצלומים ובטקסטים שלהם. הנחת יסוד בראיונות שלהם עם המשפחות היא שלכל משפחה יש את הסיפור שלה. ולכן שאלת מפתח בראיון נראה שהייתה משהו בסגנון "מהו בעצם הסיפור שלכם?".
מה שמעניין הוא שהעיסוק, התערוכה וההיצג של רלי ואבנר אברהמי מייצגים את השינויים שחלו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 בהגדרה של מושג המשפחה. כמו שמעידים בני הזוג בראיון לעיתון "הארץ" עם הזמן לדבריהם גם עקב פניות של מי שרצו להשתתף במדור הם אימצו את ההגדרה הרחבה: משפחה היא "כל מי שגרים תחת קורת גג אחת". בכך לדבריהם בראיון "נפתח הפתח להשתתפותם של חולקי דירות שכורות, שוכני בתי כלא, נגמלי סמים (במעונות גמילה) וחברי קומונות טרום-צבאיות (שין-שינים)". מהראיון ניתן ללמוד שסקרנותם של בני הזוג הובילה אותם לבקר, לראיין ולצלם משפחות ישראליות גם בחו"ל (על חשבונם!).
מתיאור התערוכה בלוינסקי וינגייט ניתן ללמוד על תרומתה של התערוכה כסוג של מסמך אנתרופולוגי: "שני היוצרים האמונים על מסע אמנותי זה, בצילום ובטקסט, מציגים בפנינו תערוכה המספקת לנו הצצה נדירה, פסיפס אנושי או מעין מסע אנתרופולוגי יחיד מסוגו… מכלול הצילומים מהווה תמונה פנימית רחבה של החברה הישראלית על כל גווניה. התערוכה מעלה לדיון את מושג המשפחה בתקופתנו, לאור השינויים הגדולים שחלו במושג זה לאורך השנים, כולל ניתוץ תפיסות שהיו מקובעות לאורך זמן רב. היא מאפשרת לנו להכיר משפחות מכל מעגלי הקשת החברתית, המגדרית, הכלכלית, הגאוגרפית, הבין-דורית, הלאומית והאינטלקטואלית.".
בראיונות עם המשפחות רלי ואבנר אברהמי שאלו כל משתתף בראיון מעין שאלת סיכום: עד כמה הם מאושרים בסולם מ-1 עד 10. התשובות אז היו מאוד מעודדות. ממוצע התשובות של המשפחות היה אם אינני טועה 8.25. מעניין מה היו משיבות משפחות מכל רחבי הארץ היום בשנת 2024 שנה ושלושה חודשים אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל.
לסיכום, התערוכה משפחה, סיפור הוא גם מעשה אמנות וגם מסמך אנתרופולוגי חשוב שמשמש לנו מעין מראה של משפחות המרכיבות את החברה הישראלית. מושכת במיוחד הרוח הטובה של האמנים שמשתקפת ממנה אהבת אדם באשר הוא אדם. בימים לא פשוטים אלה מעודד להידבק מהמבט אוהב האדם של היוצרים.
קלודי יקרה, איזה פוסט מרגש… אני מכירה את הספר. בספר יש תמונה של חוה מי שהייתה המורה שלי למתמטיקה בתיכון בהדסים (לפי למעלה מארבעה עשורים) ואני זוכרת עד כמה התרגשתי כשגיליתי את התמונה. ויש בספר תמונה נוספת של זוג אמהות (ששתיהן אגב נושאות שם דומה), ואני הייתי הגננת בגן שבו למדה ילדתם (לפני קצת פחות מ-20 שנה), ואני זוכרת ששאלתי אותן בתמימות, בתחילת השנה, למי להתקשר קודם כשייוצר הצורך (כי אז היה נהוג להתקשר קודם לאמהות) וסימנתי בקו מתחת לזו, שביקשה שיתקשרו אליה קודם… מקווה שהתקדמנו קצת מאז. אגש למכללה לראות את התערוכה… ולאיריס המהממת, תודה שמאירה את קירות המכללה באורות מיוחדים וביצירות אמנות מעוררי מחשבה
תודה רבה מיכל.
סיפורים מרגשים מאוד וישראל מסתבר היא עולם די קטן שבו הרבה חיבורים חברתיים.