על מקרי אלימות וחרם במערכת החינוך – הצורך לאמץ גישה פרואקטיבית המתמקדת בבית הספר כמכלול

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

אני כותבת את הפוסט בעקבות שני אירועים שהתפרסמו בתקשורת על אוזלת ידה של מערכת החינוך בטיול באלימות בין כותלי בתי הספר. מקרה אחד הוא המקרה של אלימות כלפי תלמידת כיתה א' מצד ילדי כיתתה ברמת גן. המקרה האחר הוא של חרם כנגד תלמידת כיתה ו' מצד תלמידים אחרים בפסגת זאב. בשני המקרים קורבנות האלימות הפסיקו להגיע לבית הספר. בשני המקרים, שתי הילדות שהיו קורבנות האלימות מצד בני כיתותיהן מרגישות לא מוגנות בבית הספר שלהן. זו תוצאה עגומה למדי. מצערת מאוד גם התגובה של נציגי מערכת החינוך שהיא רפה, מתגוננת, מצטדקת ולא כזו שבאה לשנות סדרי עולם כדי שמקרים מסוג זה לא יישנו.

בפוסט זה אני מתכוונת לא להסתפק בהסתייגות מהנעשה ומההתנערות מאחריות של צוותי בתי הספר ושל הנהלת משרד החינוך, אלא בכוונתי להצביע גם על דוגמה הפוכה של מקרה של חרם על רקע גזעני (בדומה למקרה השני המוצג בתקשורת בימים אלה) שטופל כהלכה על ידי סטודנטית תואר ראשון להוראה בשיתוף מלא עם מנהלת הגן שבו היא התנסתה- מקרה אשר דווח עליו בבלוג זה. יתרה מזו, בפוסט אטען שהכרחי שמוסדות החינוך לא יסתפקו בתגובות לביטויי אלימות וחרמות בין כותלי בתי הספר וגני הילדים, אלא ינקטו גישה פרואקטיבית, אסטרטגית ליצירת תנאים במסגרות החינוך המקטינים באופן משמעותי את הסיכוי שתלמידים יפגעו בתלמידים אחרים.

אני מבקשת להודות לאשר וינשטיין, שותפי לדרך החינוכית, היזם החברתי, המשורר ומחברם של ספרי ילדים רבים, ביניהם כאלה המתמקדים בהוקעת חרמות , על הפניית תשומת ליבי לשני המקרים של אלימות בחברת הילדים שפורסמו לאחרונה בתקשורת. ספרו של אשר וינשטיין מחנכים את המפלצת, מטפל בביוש (שיימינג) וחרם חברתי. בספר מתוארים הילדים הן כקורבנות והן כקבוצה יזמית שמארגנת את הכיתה למלחמה בחרמות.

בחיים האמיתיים טיפול בחרמות ושימינג מחייב לרוב, לדעתי, מעורבות עמוקה של מבוגרים: צוות בית הספר והורי הילדים. מצד אחד התעלמות מתופעות חברתיות פוגעניות מצד המבוגרים נמנים עם הגורמים שמגבירים את כאב הקורבנות ואת תחושת חוסר האונים שלהם. ברוב המקרים, ילדים צעירים וגם מבוגרים חייבים תמיכה רגשית של מבוגרים והצטרפות שלהם למלחמה בבריונות מכל סוג שהוא מבלי להדיר מהכלל את הבריון. טיפול מתוך עמדה שמסייעת לקורבנות להרגיש בעלי ערך ומוגנים, לבריונים לאמץ דפוסי התנהגות פחות פוגעניים וגם נלחמת באדישות של הילדים שמשמשים כ"קהל" ולא עושים דבר למיגור התוקפנות החברתית בתוך החבורות והקהילות שלהם.

אנחנו מצויים במלחמה מתמשכת, מלחמה הגובה מחיר קשה מנשוא ממשפחות, מחיילים, מהחטופים שעדיין מצויים בעזה. מידי יום אנחנו מתבשרים על קורבנות נוספים של המלחמה הרב-זירתית שהפכה לחלק מחיינו. במציאות זו ייתכן שיש פחות קשב ציבורי ותשומת לב למקרים קשים של אלימות פיזית וחרמות (שהם ביטוי אכזרי במיוחד של תוקפנות חברתית). זו בעיה מפני עצמה. לכן אני מוצאת לנכון להדהד את המקרים ולקרוא לטיפול פרואקטיבי מערכתי בתופעה.

על שני המקרים שפורסמו בתקשורת בנובמבר 2024

לקורבנות האלימות הפיזית והחברתית בקרב קבוצת הילדים יש שמות, יש לב ורגשות ויש גוף.

המקרה של "טליה" (שם בדוי שהוענק על ידי אביה בראיון עם קרן נויבך)- תלמידת כיתה א' שהוכתה קשות בהפסקה על ידי בני כיתתה מול חדר המורים, מבלי שאיש מאנשי הצוות שם לב. על המקרה דווח בתוכנית הרדיו "סדר יום" בהנחית קרן נויבך בכאן רשת ב', על ידי כתב החינוך לירן כוג'הינוף, בתאריך 20.11.2024 בתוכנית רואיין אביה של "טליה"-הילדה שהותקפה בבית ספרה. המקרה ארע בסוף חודש אוקטובר 2024. הילדה שהתה בזמן ההפסקה עם ילדה נוספת באזור הקרוב לחדר המורים והותקפה קשות על ידי ארבעה ילדים הלומדים בכיתתה. יום התקרית היה במקרה היום החופשי של מחנכת הכיתה. בעטו בטליה, היכו אותה. ואף מבוגר לא נחלץ לעזרתה. הילדה שהתה בבית הספר ללא כל טיפול או התערבות עד סוף יום הלימודים מבלי שאף אשת או איש צוות ידברו איתה. למדה שעתיים והמתינה בחרדה להפסקה הנוספת. בסוף יום הלימודים רצה לקראת אימה שבאה לאסוף אותה ובדרך אליה הותקפה שוב על ידי אחד הילדים, אבל במקרה הזה היא זכתה להגנה של אימה. מאז, הילדה חוששת לשוב לבית הספר. האב שהתראיין בכתבה טען שבהיעדר כתובת לטיפול בבעיה בבית הספר המשפחה הגישה תלונה למשטרה. מעניין לציין שהאב מעיד על מקרים נוספים של אלימות בבית הספר. לצד זה הוא מציין שבנו לומד בכיתה ד' בבית הספר ובשנים קודמות היו גילויי אלימות גם בכיתת הבן. בשנה האחרונה הגיע מחנך מצוין לדבריו והתנהלות הכיתה השתנתה וכך איכות חיי בנו באותו בית ספר. זוהי ראייה שאפשר גם אחרת. מדובר בהורים שמצד אחד מגנים על בתם ומצד שני יודעים להעריך עבודה חינוכית ראויה. העצוב במקרה של טליה הוא שלילדה עצמה לא הייתה כתובת בבית הספר גם אחרי המקרה. לא הייתה אשת צוות שהיא הרגישה מספיק בטוחה לפנות אליה. בנוסף למכות שספגה, התחושה שאין כתובת, שאין למי לפנות עבור ילדה בכיתה א' (וגם עבור ילדים בוגרים יותר) היא נוראית.

תגובות בית הספר ועיריית רמת גן לתקשורת הן תגובות מתגוננות. אזכיר אותן. עושה הרושם שהדאגה המרכזית היא לשמו הטוב של בית הספר ולשמה הטוב של המערכת ולא לטובת הילדה שנפגעה. לראייה, הילדה עצמה ביום שנפגעה ובימים שבאו אחרי התקרית והורי הילדה מרגישים שאין להם כתובת. התוצאה העגומה היא שבשורה התחתונה בית הספר לא יצר תנאים שהילדה תרגיש בטוחה לחזור לבית הספר.

ולתגובות "המערכת":

ממשרד החינוך נמסר: "אנו מתייחסים בכובד ראש ובחומרה לכל אירוע של אלימות. מיד עם קבלת הדיווח, הופעל צוות רב-מקצועי בראשות מפקחת בית הספר לטיפול באירוע. התקיימו שיחות עם התלמידים המעורבים והוריהם, והוחל בתוכנית התערבות כיתתית. במקביל, הוגברה נוכחות אנשי צוות בהפסקות. משרד החינוך ימשיך ללוות את בית הספר בהבטחת אקלים חינוכי בטוח לכלל התלמידים".

מעיריית רמת גן נמסר: "מדובר במקרה אלימות בין תלמידים שטופל ועודנו מטופל על ידי הצוות החינוכי בבית הספר. מטעמי צנעת הפרט לא נפרט אודות המעורבים במקרה, אך נבהיר כי עד לקבלת פנייתכם הם סירבו לכל חלופה או פתרון שהוצע להם, ואף סירבו להיפגש עם הגורמים השונים באגף החינוך בעירייה. נדגיש כי בית הספר הוא בית ספר איכותי ופורץ דרך שפתח בשנים האחרונות מסלול מונטסורי דתי צומח שזוכה להצלחה חסרת תקדים. ושביעות הרצון של התלמידים ובני ומשפחותיהם גבוהה ביותר, ולראיה הביקוש לבית הספר גדל בשנתיים האחרונות ב- 100%".

תגובה נאותה של המערכת היא כזו שמיטיבה לטפל טיפול שורש באלימות הן בכיתה של טליה והן בבית הספר. טיפול שיטתי האמור להימשך חודשים- טיפול שמטרתו לשנות מן היסוד את איכות האינטראקציות בין תלמידים ובין התלמידים לצוות, טיפול שבו אין מקום לאטימות לב ולהתעלמות ממצוקות הילדים, טיפול אשר מחנך הלכה למעשה לתקשורת לא אלימה בין הילדים, טיפול שכולל קשרים בין אישיים טובים, השגחה על הנעשה בבית הספר בזמן השיעורים ובזמן ההפסקות, טיפול שכולל התייחסות מעמיקה לכל אירוע של תוקפנות דוגמה זה שבמהלכו נפגעה טליה. בית הספר והמערכת נכשלו בכך שלא יצרו תנאים לחזרתה הבטוחה של טליה לכיתה ולבית הספר ולבניית אמון של ההורים בטיפול שבתם תקבל בבית הספר. הטיפול באירוע מעין זה מחייב התייחסות לקורבן, התייחסות לתוקפים והתייחסות ל"קהל". מהריאיון ברור שהילדה שהייתה קורבן במקרה זה לא קיבלה טיפול ראוי. לראייה, היא לא מרגישה בטוחה לשוב לבית הספר. לא ברור מה נעשה ב"תוקפים". האם דיברו איתם? האם דיברו עם ההורים שלהם? האם נבנתה עבורם תוכנית התערבות שתביא להפחת התוקפנות שלהם כלפי ילדים אחרים? במקרה הזה נדרשת התערבות שתביא לכך שהילדים התוקפנים הם אלו שישנו את התנהגותם ואת גישתם, יתנצלו ויוכיחו התנהגות הוגנת כלפי בת כיתתם.

המקרה של יסמין קיסלוב – תלמידת כיתה ו' שהיא קורבן לאלימות ולחרם חברתי בגלל מוצאה

המקרה של יסמין פורסם ב-N12 סוף שבוע, בתאריך 22.11.2024 על ידי ציונה סטה. מדובר בתלמידת כיתה ו' בת 11 וחצי הלומדת בבית ספר יסודי בגבעת זאב, ירושלים, הסובלת על בסיס יומיומי מהתנכלויות בני כיתתה בשל מוצא משפחתה. אימה של הילדה מצטיירת כדמות המגנה עליה ומעודדת אותה להתמודד. רק השבוע נכתב על כסאה של הילדה ""לא כשר, חזיר". בכתבה מדווח כי "יש פעמים שהם זרקו עלינו אבנים, צעקו, יש פעמים שהרביצו, יש פעמים שבעטו בי, יש פעמים שנתנו לי בוקס חזק", מתארת יסמין את שגרת האלימות שהיא חווה. אמה של יסמין סבטלנה התראיינה לכתבה וטענה שפניותיהן החוזרות והנשנות של ההורים והתלמידה לבית הספר לא הביאו לפעולות משמעותיות אשר יאפשרו לתלמידה להרגיש בטוחה ורצויה בבית הספר. במילותיה של האם סבטלנה קיסלוב: "כמה שניסיתי לשנות את זה בבית ספר, וכמה שניסיתי לשנות את זה מול ההורים, ומול הישיבות שעשינו גם עם המנהלת, כנראה שזה לא מספיק… זה גם מאוד עצוב שאנחנו פונים לאנשים שבאמת יכולים לעשות מלא דברים בבית ספר, ויש להם כוח לזה, וכנראה הם לא עושים מספיק בשביל לשנות את זה". בעקבות ההתנכלויות מהן סובלת יסמין החליטה המשפחה לעזוב את ירושלים למרכז הארץ בשנת הלימודים הבאה. תגובת משרד החינוך במקרה הזה : "מדובר במקרה חמור ומקומם המנוגד לחלוטין לערכי מערכת החינוך ולמדיניות אפס הסובלנות שלה כלפי ביטויים של חרם, ביוש והפליה על כל רקע. עם היוודע המקרה הושעה התלמיד באופן מיידי. בשל חומרת המעשה, הנהלת בית הספר, בשיתוף הנהגת ההורים, תפעיל תכנית התערבות מקיפה לטיפול בהיבטים החברתיים והחינוכיים של המקרה". למרות ההצהרה, העובדה היא שבמשך שנים בית הספר לא הצליח ליצור תנאים להשתלבותה החברתית של הילדה בבית הספר. האדישות וחוסר הפעולה של המערכת החינוכית הובילה לצעד חריף של העתקת מקום המגורים כדי להבטיח לילדה חיים טובים יותר. מזלה של הילדה התורמת לשפיות היא שהוריה נרתמו לסנגר עליה ולתמוך בה ובדרכי פעולתם הפגינו נכונות להקריב קורבנות אישיים (מעבר לאזור אחר איננו דבר פעוט עבור המשפחה) למען איכות חייה של הילדה שלהם.

התגייסות אמיתית לתמיכה בילדה שסבלה מהדרה על רקע צבע עורה- המקרה של אורית (שם בדוי) בתה ארבע וחצי מנתיבות

על הטיפול בהדרה של אורית על ידי ילדי גן בשל צבע עורה כתבתי במרץ 2023 בבלוג זה בפוסט שנכתב לרגל יום המאבק הבין לאומי בגזענות 2023. המקרה ארע בגן ממלכתי-דתי בנתיבות. הילדה אורית (שם בדוי) סבלה מהתנכלויות של ילדים שונים בגן שלה. באחד המקרים אחת מילדות קבוצת הלמידה של הסטודנטית אלמוג אורך (שהיא היום גננת!) הטיחה באורית "את ממש מכוערת כי את לא בצבע שלנו. את שונה. וגם השיער שלך אחר. את כמו חייזר". כל הילדים שישבו סביב השולחן צחקו ואורית נראתה לאלמוג הסטודנטית מבוישת ומכווצת. אלמוג נזפה בילדה ושיתפה את הגננת במעשה. זאת ועוד, היא שוחחה עם הילדים במפגש המליאה באותו יום על התקרית, קראה להם את הספר חברים בכל מיני צבעים מאת חנה גולדברג ודיברה איתם על חשיבות ההכלה. בעקבות המפגש הילדה שהעליבה את אורית התנצלה, אבל כנראה שאמירת הסליחה שלה הייתה די מהפה אל החוץ. אלמוג הסטודנטית "עשתה חשבון נפש" והסיקה שאין די במה שהיא עשתה. כך היא כתבה ביומן השדה שלה: "אני חושבת שההתערבות שלי וההסבר הספונטני במליאה על חשיבות ההכלה בעקבות האירוע היו ריאקטיביים ונכונים, אך יחד עם זאת צריך לפעול לפי תפיסה פרו אקטיבית על מנת להיערך לאפשרויות פעולה ומניעה של קשיים פוטנציאליים בעתיד. הדבר הזה יוכל להתקיים כאשר כל אנשי הצוות ישבו יחד ויבנו תוכנית חברתית מוסרית שתכיל בתוכה דרכים מעשיות ואופני פעולה שונים שיבטיחו למידה משמעותית, רווחה רגשית שתיושם הלכה למעשה". אמרה ועשתה. היא דיברה עם הגננת, הביאה לגיבוש הצוות בעזרתה של הגננת, תכננה להזמין את הוריה של אורית לספר על התרבות האתיופית, הכניסה בובות כהות עור למרכז המשפחה, וקראה לילדים במפגשי מליאה יצירות הקשורות לשונות וקבלת השונות. את הצעדים האלה החלו ליישם בגן לאט לאט. קריאת יצירות ספרותיות בנושא השונות הפכה לשגרה. כל זה עד התרחשות המקרה השני, שזימן לאלמוג ולגננת הזדמנות לטפל בתבונה בביטויי הגזענות ולסגור מעגל קטן של סבל לטובת אורית. במקרה המדווח השני אורית פנתה בוכיה לאלמוג בזמן החצר וסיפרה ששני ילדים אמרו לה שהיא לא יכולה לשחק איתם ועם הילדים האחרים בקבוצה בגלל שהיא "חומה". במקרה הזה אלמוג לא הגיבה מייד אלא הבטיחה לאורית שתטפל טיפול יסודי במקרה. היא גם ביקשה מאורית לשבת על ידה במפגש. במפגש עצמו היא דיברה עם הילדים על המקרה, קראה להם את הספר הילד הכי שמח בעולם מאת אורית צח שוורץ. הדיון במפגש מליאה זה בהובלתה של אלמוג הביא את שני הילדים להתנצל התנצלות אמת ולהזמין את אורית לשחק איתם. הם הגדילו לעשות והבטיחו לאורית להגן עליה תמיד במשחק בחצר. אורית חיבקה את אלמוג בסוף המפגש ואמרה לה תודה על זה שהיא עזרה לה. במילותיה של אורית: ""אלמוג תודה שאת עזרת לי. עכשיו אני שמחה".

דרך התנהלותה של אלמוג מלמדת על כך שהיא מאמינה ביכולת של כולם להשתנות. ביכולת הקורבנות, התוקפים והמחנכות להשתנות ולשנות דרכי התייחסות ודפוסי פעולה. אלמוג הבינה שהטפה ותוכחה חד פעמית אינן מספיקות. על כן היא בנתה תוכנית ארוכת טווח מתוך התייחסות לצוות הגן, הילדים, הורי הילדה, הסביבה החינוכית (היעדר בובות כהות עור בגן). ללא בניית התשתית הזו והפעולה הנשנית וחוזרת באמצעות שיח וקריאת ספרים על שונות, התערבותה במקרה השני לא הייתה עוזרת. היא הגיעה אחרי חמישה שבועות של התלבטות, גיבוש גישה בטוחה בעצמה ומוכנות לטפל באירועים מזדמנים של גילויי גזענות. האירוע השני, במסגרתו שני בנים הרשו לעצמם להעליב את אורית ולאיים עליה, קרה כאשר אלמוג הרגישה בטוחה בעצמה. היא התאפקה ולא הוכיחה את הבנים ולא הטיפה להם. היא תכננה את הסטינג היטב: נסכה באורית ביטחון (הציעה לה לשבת על ידה והבטיחה לה שהכול יהיה בסדר-היא תטפל בעניין); היא תכננה בשום שכל את קריאת הסיפור ואת השיח במליאה. הקשר הטוב והאמון של הילדים בה (כל הילדים ובראשם אורית), הובילו לשיח מעמיק ומשמעותי שבמסגרתו ילדים הרגישו בטוחים לשתף בתחושות הפגיעה שלהם מדברי חבריהם. ליאור, אחד הילדים, הרחיב על כך שמעליבים אותו שהוא "משקפופר" והכין את הקרקע לזה שאורית הרגישה מספיק בטוחה לשתף במפגש המליאה בעלבונה על כך שמעירים לה באופן בוטה על צבע עורה. אלמוג הכינה את הקרקע לכך שהילדים עצמם ייזמו את בקשת הסליחה האמיתית והכנה מאורית. אורית, למודת הניסיון המר בעבר, הרגישה שהפעם ההתנצלות של חבריה לגן באה מהלב ולכן החליטה לסלוח להם בלב שלם. הדבר לא היה קורה לולא הרגישה ששיש לה גב, שהיא יכולה לסמוך על אלמוג ולכן היא מצאה לנכון להודות לה ולהצהיר שאלמוג באמת עזרה לה. הרגישות של אלמוג לכיווצי הגוף של אורית, לכנות או לחוסר הכנות של הילדים המבקשים סליחה היוו רכיבים הכרחיים לטיפול בבעיה.

המקרה של הגזענות כלפי אורית והטיפול היסודי בה על ידי אלמוג וצוות הגן מציג אפשרות של טיפול אפשרי בהדרה ובגזענות. הדבר מחייב רגישות, תכנון, הגדלת ראש, טיפול מערכתי, יכולת של יצירת קשרים בין אישיים טובים עם ילדים ועם צוות הגן. הדבר מחייב אמונה ביכולת ההשתנות של עצמנו ושל הילדים, גם יכולת ההשתנות של הילדים המדירים והתוקפים. גם לא מובן מאליו שמנהלת גן מנוסה מאפשרת לסטודנטית להוראה להוביל התנהלות כל כך רגישה בגן שלה. לכל אורך הדרך מנהלת הגן תמכה, טיפלה בעצמה בבעיות שעלו, וגילתה בעצמה גישה מכילה ורגישה. המסקנה היא שעל כולנו לא להשלים עם ביטויי גזענות של ילדים, הורים או מורים.

סיכום

לסיכום, בפוסט הצגתי שני מקרים חמודים של אלימות, הדרה וחרם שלא זכו להתייחסות הולמת מצד הצוותים החינוכיים והמערכת בכללותה. מקרים שהותירו שתי ילדות עם תחושה שאין מי שיגן עליהן במערכת. שרק הוריהן הם אלו שנותנים להן תמיכה. בשני המקרים האלה מערכת החינוך מתנערת הצהרתית מהאלימות הפיזית והחברתית אבל לא מתגייסת התגייסות אמיתית להילחם בתופעה למען הילדות עצמן אבל גם למען הילדים התוקפים והחברה שבה אנו חיים. המקרה השלישי מלפני שנה וחצי מציג אלטרנטיבה. מקרה של גזענות בוטה מצד ילדים בני ארבע-חמש שנתקל בגישה חינוכית עם חוט שדרה של סטודנטית להוראה שגייסה את צוות הגן למיגור התופעה. טיפול מוצלח באלימות והדרה הוא אפשרי. הוא מחייב להעמיד אותו בראש מעייני המערכת. הוא דורש פעולות פרואקטיביות. הוא דורש חוסר סובלנות לאימות והדרה ואמונה ביכולת המחנכים, והילדים התוקפים להשתנות. הוא דורש אמונה אמיתית ולא מהפה אל החוץ בזכויות האדם של כל ילד וילדה ללא קשר למוצאם, כישוריהם, צבע עורם. הוא דורש שיהיה איכפת לנו ויכאב לנו הלב מפגיעה בכל ילד וילדה. הוא מחייב גם תכנון חינוכי מערכתי אקולוגי המטפל בקורבן, בתוקפים בצוות החינוכי,המערב את הורי כל הילדים ומגייס אותם למאמץ משותף של מלחמה בהדרה, חרם, אלימות, גזענות. הגישה המערכתית אקולוגית לטיפול בבריונות מתבססת על גישתו של Dan Olweus לטיפול בבריונות בבתי ספר (ספרו מעורר ההשראה נקרא Bullying at school.הספר מציג דרכים מעשיות עבור מנהלות ומנהלי בתי ספר, מורות ומורים והורים כיצד לבנות וליישם גישה המתמקדת בכל בית הספר למיגור הבריונות. הגישה של אולבאוס יושמה ב-42 בתי ספר בנורווגיה והביאה להפחתה משמעותית בבריונות.

הכרחי שמתחילת השנה גננות ומורים יצרו קשר עם כל ילד וילדה, יבנו כללי התנהגות ושלכל ילד וילדה בבית הספר (בין אם הוא מודר ובין אם לא) תהיה כתובת. חשוב שכל ילד ידע בכל יום למי הוא יכול לפנות אם הוא מרגיש מצוקה. במקרים של אלימות נדרשת התגייסות מיידית של המחנכים לטובת הקורבן, הבנת שורשי המקרה ועמידה איתנה על כך שהתוקפים ישנו את דרכי פעולתם ויבינו באמת ובתמים את חומרת מעשיהם. אני לא חושבת ששיחות חד פעמיות בכיתה ואפילו השעיות יעזרו ללא טיפול עיקש כמו זה שהוצג במקרה השלישי. אדישות וחוסר פעולה מצד המערכת היא סוג של הפרת אמון של הילדים.