קשה מאוד לחגוג בימים אלה בשעה ש- 59 חטופים חיים ומתים נמצאים בעזה. במקביל משפחותיהם של 59 החטופים מתקשות לנשום בשל דאגתן לקרוביהן. בתנאים אלה אי אפשר לדבר על שמחת חג. במעגלי הפגיעה היותר ישירה מצויים גם שורדי השבי שהשתחררו ומתקשים להתמסר לתהליך השיקום של עצמם בלב שלם כל עוד אחיהם לגורל החטיפה מה-7 לאוקטובר עדיין שם.
האמת היא שאין בכתיבת הפוסט הזה חידוש כלשהו. אין בו תובנה מאירת עיניים. אין משהו שלא נאמר על ידי אחרים. החלטתי בכל זאת לכתוב את הפוסט כביטוי לסולידריות עם החטופים ועם משפחותיהם. יש בו גם מעין הכנה לפוסטים שאני נוהגת לכתוב בסוף חג הפסח כל שנה הנוגעים לציון ימי הזיכרון (יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה). בימי הזיכרון אנחנו כחברה וכמערכת חינוך מבקשים להנציח את קורבנות המלחמות לרבות מלחמת חרבות ברזל המתמשכת.
ההתייחסות לאופן ציון חג הפסח המתמקד ביציאת מצרים ומייצג את החירות של עם ישראל היא רק נקודת ציון בציר הזמן- 554 ימים בשבי חמאס נכון לליל הסדר, ו- 555 ימים בשבי נכון ליום כתיבת הפוסט. החטופים עצמם ומשפחותיהם אינם זקוקים לחגים כדי לחוש את הכאב הבלתי נסבל של אובדן החופש בכל הקשור אפילו לפעולות יומיומיות שהבחירה לגביהן נתונה לכולנו ללא עוררין: לאכול, ללכת לשירותים, להתקלח, לצאת החוצה ולנשום אויר הן פעולות שיש לכולנו ביומיום שלנו. אבל כפי שלמדנו מעדויות שורדי השבי, התפקודים היומיומיים הבסיסיים האלה תלויים בגחמות של השובים עבור החטופים החיים שנמצאים עדיין בעזה.
חשוב מאוד שנזכור שה"בעיה" איננה רק הבעיה של החטופים ושל משפחותיהם. הבעיה היא של כולנו כחברה. הן מהמקום שמעשה הטבח התאפשר ואנשים הופקרו והן בשל הכישלון שלנו כחברה להחזיר את כולם-החיים והמתים- הביתה. השאלה הבלתי נמנעת שעולה מכך שהחטופים עדין בעזה (החיים- בינתיים נאנקים והחשש ששרידי המתים ייעלמו להם).
אצטט מדבריו של ג'ון פולין, אביו של הירש גולדברג-פולין שנרצח יחד עם חמישה חטופים נוספים במנהרות החמאס ב-29 או ב-30 באוגוסט 2024 על המשמעות המיוחדת שהוא מייחס לחג הפסח השנה : "השנה אנחנו חייבים לחטופים, למשפחותיהם ולעצמנו, להישען על הכאב הקולקטיבי שלנו. אל לנו להעמיד פנים שיש לנו חירות או גאולה. גם אלו מאיתנו שמנסים לשעשע ילדים קטנים במהלך הסדר חייבים לזכור ולהזכיר את מה שהשתנה בשנה זו"(הודפס ב"ידיעות אחרונות" יום שישי, 11.4.2025 , עמ' 8).
מבקשת להזכיר מתוך נתונים שהתפרסמו בויקיפדיה על המהלכים להחזרת החטופים בעקבות 7.10 (כולל שני אזרחים חיים ושני חללי "צוק איתן" שהיו מוחזקים בעזה) החל מנובמבר 2023:" בנובמבר 2023 הגיעו ישראל וחמאס להסכם הפסקת אש ושחרור 80 נשים וילדים שנחטפו במתקפת הטרור תמורת נשים וילדים פלסטינים הכלואים בישראל. במקביל, שחרר חמאס 24 מהעובדים הזרים שנחטפו. עד ינואר 2025 חולצו על ידי צה"ל עוד 8 חטופים חיים ו-40 גופות.[1] בעסקת שחרור החטופים השנייה שנחתמה בינואר 2025, שוחררו עוד 28 חטופים בחיים, ו-8 חטופים חללים. לפיכך, בהתייחס לחטופי המלחמה, נותרו 58 חטופים בידי חמאס, מהם 34 שנקבע מותם. לצדם ישנו עוד חטוף אחד מהעבר שנקבע מותו – הדר גולדין (לאחר חילוץ גופתו של אורון שאול, יממה לפני כניסת העסקה השנייה לתוקף, ושחרורם בחיים של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד בעסקת החטופים השנייה).[2]"
בימי הזיכרון אנחנו כחברה וכמערכת חינוך מבקשים להנציח את קורבנות המלחמות לרבות מלחמת חרבות ברזל המתמשכת. עם זאת, נראה הכרחי כמדינה וכחברה שנעשה ממש כל מה שביכולתנו לעשות כדי למנוע קורבנות שאותם ננציח בימי הזיכרון בשנה הבאה. ישנם דברים שאין לנו שליטה עליהם בנוגע לפגיעה אפשרית באזרחים ובחיילים. המקרה של החטופים בעזה הוא מקרה ברור של משהו שניתן לעשות, עדיין, כדי להציל את חיי החטופים החיים וכדי להביא את שרידי המתים כדי לסייע למשפחות "לסגור מעגל" וכדי לממש את החוזה בין המדינה לאזרחיה. להביא לידי ביטוי את האחריות של המדינה לדאוג לשלומם של האזרחים ובמקרה של כשלון לעשות זאת להביא להצלת חיים כביטוי מינימאלי של תיקון טעויות.
