נסיגה מדאיגה מחינוך חינם וויתור על ערך השוויון בחינוך ובחברה בישראל

פוסט זה מוקדש להבעת דאגה ומחאה כנגד הנסיגה מחינוך חינם וממה שנראה כסוג של ויתור על ערך השוויון בחינוך ובחברה בישראל.

התכוונתי לכתוב את הפוסט לפני הפרסום האחרון של אור קשתי בעיתון הארץ ביום ו' האחרון, 15.9.2019, בדבר האפשרות המסתמנת להטיל על הורים מימון של חלק מלימודי התיכון של ילדיהם. עיון במאמר של קשתי מגלה שמסתמנת אפשרות(שבינתיים מוכחשת על ידי משרד החינוך) שמשרד החינוך יממן פחות שעות לימוד בתיכון-מספר שעות לימוד נמוך מהמינימום ההכרחי הנדרש לצורך השגת תעודת בגרות בסיסית. משמעות החלטה כזו היא שהשגת תעודת בגרות תחייב השלמת תשלום על ידי הורי התלמידים בשיעור של 1300 ש"ח לשנה לפחות. מאמר זה נתן לי את הדחיפה האחרונה לכתוב את הפוסט. כל זאת לאור העובדה שעוד לפני קבלה אפשרית של ההחלטה האומללה הזו , רק כמחצית מבני הנוער בארץ זוכים לתעודת בגרות!

כתיבת הפוסט קשורה בהחלט גם לפרסום נוסף של אור קשתי בעיתון הארץ השבוע מ-12.9.2017 שמתייחס להיתר לגבות מהורי הילדים בגנים עד 3000 ש"ח בשנה בעבור העסקת סייעות וניהול פרויקטים חינוכיים מיוחדים. תוספת כוח אדם ועריכת פרויקטים מיוחדים של חקר מהווים תנאיים סביבתיים חשובים ביותר לטיפוח רווחה ורגשית ולמידה בקרב  ילדי הגן. משמעות ההחלטה לאפשר מימון הורים למימוש תנאיים בסיסיים אלו,  היא שהממשלה מעודדת הגדלת פערים  בין ילדים שהוריהם יכולים, לבין אלו שאינם מסוגלים לשלם 3000 ש"ח בשנה, לגני הילדים הציבוריים.

ההחלטות בעד התרת תשלומי הורים בחינוך הציבורי מפריטות הלכה למעשה חלקית את מערכות החינוך ומשקפות התנערות של משרד החינוך ושל המדינה מהבטחת תנאיי חינוך נאותים לכל הילדים הגדלים במדינה. יש בהחלטות אלו ביטוי גלוי למגמת הנסיגה מחתירה למימוש ערכי שיוויון הזדמנויות לכל הילדים. יש כאן מסר שמי שחזק, לוחץ ומאיים פוליטית על מקבלי ההחלטות מצליח להשיג תנאיים לילדיו. סוג כזה של מסר שמאפשר מאבקי כוחות של ג'יונגל מבטיח שכל מי שיזכה בבחירות יראה עצמו רשאי לדאוג לקרובים לו, לרבות באמצעות אפשור של תרומות הורים.

החלטות אלו מנוגדות לרוח חוק חינוך חובה שנחקק בשנת 1949-בתקופה שבה מיותר לציין שהמצב הכלכלי של מדינת ישראל היה מעורער-עם תום מלחמת העצמאות. בשנת 2007 אושרה  תחולת חוק חינוך חינם עד כיתה י"ב-בהיותו חובה עד כיתה י'. מטרת החוק לאפשר הזדמנות שווה לכל הילדים לרכוש השכלה-השכלה כדלת כניסה לחיים אזרחיים מלאים. השכלה שבמאה ה-21 הכרחית לקיום בכבוד עוד יותר מאשר באמצע שנות ה-20 בשל השינויים הטכנולוגיים המהירים שמאפיינים את חיינו. השכלה מתוחכמת ומתקדמת נדרשת היום כתנאי הכרחי להצלחה בחברה. אם בעבר הדאגה הייתה  למיומנויות יסוד של כתיבה וכתיבה וחשבון-היום ברור שיכולת למידה ופתרון בעיות, אנגלית, כישורים חברתיים ועבודת צוות הכרחיים לשגשוג כלכלי.

יש בהחלטות הדרמטיות  של אפשור תשלומי הורים למימון ליבת הלמידה בגיל הרך ובכיתות התיכון הגבוהות, המוצעות, נסיגה בוטה מערך השויון המגולם בחוק חינוך חינם; יתרה מזו, יש בהחלטות אלו ביטוי לחוסר אחריות לעתידה  של החברה בישראל. החלטות אלו בוטות ומדאיגות הרבה יותר מאפשור תשלומי התל"ן(תכנית לימודים נוספת) שנועדה להעשרה בלבד ונמצאה כתורמת תרומה משמעותית להגדלת הפערים בחינוך בין הילדים בישראל כפונקציה של  שיעור ההכנסה של הוריהם. כי אפשור תשלומי ההורים לליבת החינוך הציבורי מציב תנאיי הכנסה לצורך קבלת חינוך ציבורי ראוי.

תמונה קשורה

כבר בשנת 2008 ניתן לראות  בתרשים זיקה ברורה לבין  תעסוקה לבין מספר שונות לימוד

על  אי השוויון ושיעורי העוני הגבוהים של ישראל בהשוואה למדינות ה-OECD אפשר לקרוא גם במאמרם של לירן סהר ויאיר חסון בוואינט מינואר 2016.

כל זאת מצטרף להזנחה הממסדית החמורה של החינוך  לגילאי לידה עד שלוש במדינת ישראל. כידוע, חינוכם של הילדים בני לידה עד שלוש מופקד בידי משרד הכלכלה. בגילאים אלו יש חוסר זמינות של מסגרות חינוך מפוקחות ותנאיי הלמידה והחיים במסגרות החינוך כולן- גם אלו המפוקחות וגם אלו הבלתי מפקוחות- רחוקים מלהיות סבירים. המציאות במדינת ישראל היום היא שהורים לתינוקות ופעוטות צריכים "לשבור את הראש" לבד באשר למציאת פתרונות חינוך וטיפול עבור ילדיהם, כשאיכות מסגרות החינוך אשר עומדת לרשותם ירודה ביותר. כל זאת בהיעדר פיקוח ממסדי.  מסגרות חינוך פרטיות אינן מציעות לעתים קרובות סטנדרד חינוכי סביר אם העומד בראשן מבקש להתפרנס בכבוד. כמות המבוגרים הנחוצה לטיפול נאות בתינוקות ופעוטות ושכר עבודה הוגן לעוסקים בתחום, הופכים את העיסוק בתחום-במציאות של חוסר תמיכה ממשלתית-ללא כלכלי. רק עבור הורים שיכולים לשלם סכומי עתק(מעל ומעבר למה ששכבות הביניים יכולות לשלם עבור ילדיהם הצעירים) יימצאו מסגרות חינוך פרטיות לגיל הרך שמעסיקות מספר אשני צוות סביר ובעל הכשרה חינוכית מתאימה.

אלו תמונות מאקרו שמלמדות על כך שהממסד החינוכי נותן אור ירוק ליצירת מציאות שבה ילדים שיד משפחותיהם משגת יקבלו חינוך "ציבורי-מופרט" טוב יותר מילדים שידם של משפחותיהם אינה משגת. וזאת לאור ממצאים ברורים שמדברים על כך שמלכתחילה ילדים מגיעים למערכת החינוך הציבורית מאופיינים על ידי פערים גדולים מאוד  כפועל יוצא של ההשכלה וההכנסות של הוריהם. דהיינו, ההחלטות החדשות המתירות תשלומי הורים התורמים לליבת החינוך, מאפשרות לילדים שמלכחילה נהנים מיתרון יחסי להגדיל את הפער בחסות המדינה בהשוואה לילדים שמגיעים מסביבות משפחתיות מוחלשות.

היבט נוסף שקשור להפרטה של מערכת החינוך קשור לריבוי העמותות והתכניות המיוחדות שמגיעות לבתי הספר במימון משרד החינוך. משאבים רבים של משרד החינוך מועברים לעמותות שמנהליהן גוזרים קופון נוסף מכספי משלמי המיסים. עמותות אלו מעסיקות את המורים כמורי קבלן-שמספרם רק הולך ועולה למרות המחאות שנשמעות בציבור. ריבוי תכניות  שעליהן יש פיקוח ממשלתי רופף כל זאת במקום להקדיש את אותם המשאבים לחיזוק מוסדות חינוך ציבוריים, לחיזוק המורים והגננות. הקטנת מספר התלמידים בכיתות, חלוקת הכיתות לקבוצות עדיפות על תשלומי משרד לגופים לא ציבוריים שאינם דואגים לילדים או למורים שמועסקים על ידן.

חשוב שההורים כולם יתאגדו כדי לחייב חינוך חובה חינם איכותי מלא, החל מהגיל הרך עד סוף התיכון, כולל ההכנה לבגרות. חשוב שכל הורי הילדים יבינו שפערים גדולים בין חלקי האוכלוסיה השונים מפוררים את החברה. הורים יכולים לדאוג להשכלת ילדיהם. הם יכולים לתרום שילדיהם יימצאו במסגרות חינוך איכותיות. על ידי  בניית חומות בין חלקי האוכלוסיה השונים ותרומה להגדלת פערים בין הילדים, הם תורמים באופן ישיר לעוינות בין חלקי האוכלוסיה השונים. לאלימות. לנוף ציבורי אלים. זהו האינטרס של כולם לדאוג להזדמנות שווה ללמידה וחיים סבירים לכל ילד וילדה הגדלים כאן. הורים יכולים לתרום להחרפת מגמות של אי שוויון. אבל מנגד, הורים "חזקים" יכולים להילחם למען חינוך טוב לכל הילדים כפי שהדבר קרה עם חוק חינוך מיוחד שחוקק בשנת 1988. חוק חינוך מיוחד הוא מקרה של מאבק הורים למען שיפור של תנאיי הלמידה והחיים של כל הילדים בעלי הצרכים  המיוחדים. זהו חוק אוניברסאלי ולא סקטוריאלי. 

 

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. דוד

    .

    לנתק את החינוך מהפוליטיקה — כנ"ל "המועצה הלאומית לחינוך"
    .

    האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים — לרבות האוניברסיטאות — כפי שהוא כיום?

    התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

    לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה — או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

    הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה.

    ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה — טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית — נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה וגם החינוך מן הבית קיימים, לא בזכות, אלא בחסד.

    ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

    כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך — היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

    ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

    הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

    הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

    ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים — כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים — הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה — ומשכורותיהם של המורים — בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

    יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

    על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" — למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו — על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

    כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

    אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

    מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

    .

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.