בפוסט זה אני מספרת ולא בפעם הראשונה על ניצן, צעיר נכדיי בן החמש. נקודת המוצא של הסיפור והמסע שעליו אני מספרת נעוצה עמוק בתוך המשחק הדמיוני של ניצן. אבל למרות הערכתי הרבה למשחק דמיוני בכלל, ולרצינות שבה אני מתייחסת לניצן ולאמירותיו כחלק ממשחק בפרט, אני מבקשת לספר גם ובעיקר על ביקור משפחתי ממשי במהלך חופשת חנוכה במחלבה העירונית "הגבינות של ניצן".
ניצן הנכד מרבה בחודשים האחרונים במשחק דמיוני, כיאה לילדים בני גילו. במשחק סוציו-דרמטי והוא מספר על העובדים שלו ומספר מה הוא אומר להם לעשות. הוא אומר את הדברים האלה ברצינות תהומית. תוך כדי המשחק נזכרנו כולנו בחמאה מוקצפת שאני מרבה לקנות בפסח כל שנה ו"בכדורי רחוב", כדורי גבינת פטה השוחים בשמן זית, שניצן אוהב לאכול בכל ימות השנה. אכן על שני מוצרים אלה כתוב שחור על גבי לבן (או צהוב) "הגבינות של ניצן"-כך שאי אפשר להתכחש לעובדה. מצוידים במידע זה ובהתלהבות של ניצן כולנו שיתפנו איתו פעולה במשחק הסוציו-דרמטי שלו וחיזקנו אותו כסוג של מנהל או בעלים של מחלבות ניצן. תהליך זה נמשך מספר חודשים.
כל הדיבורים המחויכים האלה נמשכו עד אשר אימא של ניצן, בתי הצעירה, לקחה את המשחק צעד אחד קדימה, בדקה באינטרנט והזמינה סיור משפחתי במחלבה בשיחת טלפון עם בעלי\מנהלי גבינות ניצן" במהלך חופשת חנוכה. גם אחרי ההודעה הדרמטית על תיאום הסיור, חיי כולנו המשיכו להתנהל בין במשחק סוציו-דרמטי ובין בעולם הממשי.
יום הסיור הגיע, יום ד', 1.1.2025, שעה 15:30. שימו לב לתאריך. במקרה יצא שמדובר ביום הראשון בשנה האזרחית החדשה. תאריך היסטורי. ככל שהתקרב התאריך הלחץ של בתי על הסבים והסבתות להצטרף לסיור הלך וגבר. ככל שהתקרב התאריך ההתלהבות האישית שלי מעט פחתה וכך גם עומס המשימות הנוספות. בתי הקפידה להודיע לי וגם לסבא ולסבתא מצד אביו של ניצן שהנכד יהיה מאוד מאוכזב אם לא נצטרף. נאמר לנו שהציפייה החד משמעית של ניצן, של נורי ושל הוריהם היא שנצטרף לסיור. מה שנקרא לחץ פיזי מתון. סבא אחד, בעלי, הוא היחיד שעמד במכבש הלחצים ולא הצטרף לסיור, גם כדי לא לוותר על שנ"צ וגם כדי להישאר בביתנו עם איה, בת דודתו בת ה-12 של ניצן שלא הסכימה אף היא להצטרף לסיור בטענה שזה לא מספיק מעניין.
הביקור במחלבה העירונית "הגבינות של ניצן"
בהגיע היום המיועד באו הילדים והנכדים שלי לאסוף אותי לסיור במחלבה ובמקביל יצאו מביתם בתל אביב סבתא וסבא של ניצן, הוריו של אבא שלו. הבנתי שאנחנו נוסעים לרעננה, מקום מושבה של המחלבה. עד לפני מספר שנים המשפחה של חתני גרה ברעננה והם ממש ממש מיטיבים להכיר את העיר. בדמיוני, מבלי לשתף אף אחד קיוויתי שנגיע מקום מוקף מדשאות. בשעה שחנינו הבנתי שאנחנו מצויים בלב אזור התעשיה של רעננה וכל הסימנים מראים למרות האינטואיציה שיש לטפס בגרם מדרגות גבוה על מנת להגיע למחלבה העירונית.
הגענו למשרדי המחלבה הצנועים והתקבלנו על ידי עמיר ניצן, המנהל ואחד השותפים של המחלבה. אני מזכירה שקבלת הפנים ניתנה ל"סתם" אנשים שתיאמו את הסיור בטלפון ללא כל היכרות מוקדמת וקשרים. אז כפי שכתוב באתר המחלבה, לא ניתן למצוא במקום פרות, כבשים או עיזים. הסיור כלל את אולמות הייצור המקוררים שבהם עובדים ועובדות נדיבים מיהרו לכבד אותנו במוצריהם. אחרי הסיור עמיר פתח לנו שולחן מלא בכל טוב ואגב הארוחה הטעימה שכללה את מוצרי המחלבה סיפר לנו את סיפור המחלבה. מדובר במחלבה משפחתית שנפתחה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. האחים ניצן היו שותפים ראשונים, לצד חבר נוסף . ציינתי שהמשרדים צנועים ומשרד המנהל כולל ספריה עשירה למדי, דבר שהרשים אותי מאוד. למדנו על ניסיונות ללמוד כל הזמן על מה עובד יותר ומה פחות ולהזרים מוצרים חדשים. במסגרת הזו טעמנו היביסקוס ממולא בגבינת שמנת, מוצר טעים ביותר. למדנו גם שמחלבה משווקת את מוצריה לחנויות וגם לאולמות אירועים. הסיפורים סופרו עם המון רצון לשתף והיו מתובלים בהומור, בדומה לתיאור של היסטוריית המחלבה באתר.
המבוגרים היו מרותקים לפחות כמו הילדים לסיפורים. הילדים והמבוגרים כאחד ליקקו את השפתיים תוך כדי טעימת הגבינות. לקראת סיום הסיור עמיר צייד אותנו בטעימות שלקחנו הביתה. ריגש אותי שהוא שם לב מה אנחנו אוהבים במיוחד וצייד אותנו באותם מוצרים. ריגש אותי גם שניצן כמו עובדיו המעטים שהיו במקום לא ניסו למכור לנו דבר. לא הייתה במקום חנות מפעל (ייתכן שהטרחנו אותו במיוחד במהלך חנוכה כי לא היו הרבה עובדים באותו יום המחלבה). למדנו אחר כך שניתן היה לרכוש גם גבינות ניצן בחנות בבעלות אחרת באזור התעשייה. יצאנו מרוצים ומלאי הערכה לגישה של הבעלים לא פחות מאשר לגבינות הנהדרות שטעמנו.
