לחטופים בעזה יש נוכחות מורגשת בתודעה ובסביבה הפיזית של הציבוריות הישראלית מאז השבעה באוקטובר. צילומי החטופים, הכיסאות הצהובים מפלסטיק המייצגים את האדם החסר פרוסים בצמתים, בכיכרות, בגינות ובפארקים. המשפחות וחלק מהציבור מגויסים מתחילת המלחמה למשימת החזרת החטופים.
בסך הכול 251 בני אדם (ילדים מבוגרים ו"זקנים", נשים וגברים, אזרחים וחיילים, אזרחים ישראלים לצד ארחים זרים (תאילנדים ונפאלים) נחטפו, 132 שוחררו בחיים, 40 גופות חולצו, 79 נותרו חטופים נכון ל 1.2.2025, מתוכם ידוע על 34 נהרגו וגופותיהם מוחזקות בשבי.
בנובמבר 2023 שוחררו רוב הילדים (למעט אריאל וכפיר ביבס) וחלק מהנשים ובעקבות התחלת התמרון הקרקעי פסק תהליך החזרת החטופים באמצעות משא ומתן. בחודשים הרבים אחרי תחילת התמרון חולצו מספר חטופים חיים ואחרים נרצחו על ידי החוטפים או נהרגו בשוגג על ידי כוחות צה"ל. בינואר 2025 יצא לדרך מימוש עסקת החטופים הנוספת שבשלב הראשון שלה אמורים להשתחרר בה 33 חטופים (חיים ומתים). בהמשך צפוי משא ומתן למימוש שלבים ב' וג' של עסקת החטופים לשחרור כל החטופים (החיים והמתים) שנותרו בעזה. עד החטוף האחרון.
בעקבות צפייה בהחזרת החטופות והחטופים בארבע הפעימות האחרונות התרשמתי כמו כולם מהעמידה הזקופה של כולן וכולם כולל החיילות, כולל המבוגרים שבחבורה (גדי מוזס בן 80), כולל הפועלים התאילנדים שאינם זוכים לחיבוק משפחותיהם החיות באזורים כפריים רחוקים בתאילנד. השבים מהשבי הזוועתי בעזה הקפידו לכתוב על גבי לוחות מילות תודה לציבור הישראלי שנלחם עבור חזרתם. הן והם כולם עמדו על רגליהם וצעדו בגו זקוף. בעקבות זאת, חשבתי לנסות לכתוב משהו על חוסנם של החטופים. מדובר בהרהורים ולא בכתיבה נשענת מחקר. קראתי על המעט שנכתב על השפעות השבי הכפוי על מצבם הבריאותי והנפשי של השבים מהשבי. רוב מה שנכתב נכתב על השפעות השבי על חיילים.
מהקריאה ניתן ללמוד שאין ללכת שולל רק אחרי מראה עיניים. אין ספק שחוויות השבי נחרטות עמוק בתוך הגוף והתודעה של החטופים ומשפיעים על האופן שבו הם תופסים את עצמם ועל המשך חייהם. אחד ההיבטים שמעניינים ביותר מהפרספקטיבה של החוסן היא איך משפיע השבי על התפקוד היומיומי, המשפחתי, המקצועי של החטופים. כיוון שלא עבר מספיק זמן מהחזרה לארץ קשה עדיין להעריך מהי השפעת השבי על התפקוד, מה גם שיש עדיין חטופים בעזה והישארותם שם סביר שמשפיעה על תהליך השיקום של מי ששב לישראל.
לכן, בשלב זה רצוי שנתמקד בתהליכים תומכי החוסן ובמה ניתן לעשות כדי להגדיל את הסיכוי שהשבים מהשבי יגבשו חוסן ויחזרו לתפקוד יומיומי, משפחתי ומקצועי. ביטויים מרשימים שמעידים על חוסן לעת הזו ניתן למצוא בהתבטאות של גדי מוזס מייד אחרי חזרתו לארץ בדבר הרצון שלו להשתתף בשיקום ניר עוז ובהצעה של ארבע התצפיתניות שהשתחררו בשבת שעברה(קרינה, נעמה, דניאלה ולירי) לדחות את שחרורן מבית החולים כדי לקלוט את אגם ברגר שהשתחררה ביום חמישי האחרון. ההתעקשות של עופר קלדרון לחרוג מהפרוטוקול ולצאת מהשרוול המוסתר כדי לנופף לשלום לחבריו וחברותיו בקבוצת רוכבי האופניים.
אחד הביטויים של תהליך בונה חוסן מן העבר מצאתי במאמר המעניין של אור פלג ממכון דוידסון "החוסן לשרוד" (מאמר שהתפרסם באפריל 2024), במאמר זה עדות מתוך מאמר של עמיה ליבליך על "תרגום הטייסים" שהיו בשבי מצרים אחרי מלחמת ההתשה. מדובר בכך שהטייסים תרגמו למען חבריהם בתא שלא שולטים באנגלית את הספר "ההוביט" מאת ג'ר"ר טולקין, ספר מקור באנגלית שאחד מהם קיבל באמצעות הצלב האדום ונשלח לו על ידי אחיו. העיסוק בתרגום בכלל ובוודאי כחלק מתמיכה בחברים שבויים תורם לקהילתיות ולבניית החוסן של כולם.
כדי להציג תהליכים אפשריים שבונים חוסן חשוב שניזכר מהו חוסן. אזכיר שחוסן מוגדר כיכולת של יחיד, קהילה או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי בעת משבר או בעקבות הפרעה כדי לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת. חוסן כרוך ביכולת להזדקף מחדש (bounce back), לחזור לתפקוד אחרי משבר. דהיינו, בעזרת החוסן לא מסתפקים בהתמודדות, אלא פועלים כדי להתאושש ולצמוח מעל ומעבר לתפקוד המקורי (Froma Walsh). יש לזכור שהחוסן איננו מאפיין אישי מולד אלא משהו שהולך ונבנה במהלך החיים אגב התמודדויות עם אתגרים, שינויים ומשברים! זה משהו שהולך ומתפתח אגב ניהול נכון של גורמי סיכון שהם חלק מהחיים. חוסן מתפתח על בסיס קשרים בין אישיים טובים ותמיכה, ולפי אן מסטן (Ann Masten) הוא יותר נפוץ ממה נדמה לנו. מדובר בתהליך ממושך של בניית חוסן ולא משהו שקורה במועד מסוים ( Masten, A. (2013). Global Perspectives on Resilience in Children and Youth. Child Development).
המטרה בסופו של דבר היא שהשבים משבי המאס יחזרו בקצב שלהם לחזור לתפקוד ההופך אותם שבעי רצון מחייהם.
אין ספק שאירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל הם אחד המשברים החמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל. מדובר בשבר ביטחוני, אזרחי ופוליטי הכרוך לא אחת באובדן אמון במוסדות המדינה. נסיבות החטיפה של 251 האזרחים בכל הגילים והחיילים בשבעה באוקטובר הן שבר עמוק בחברה ואופן הטיפול בחזרת החטופים נוגע לא רק לחוסן של החטופים ומשפחותיהם וקהילותיהם אלא גם בחוסן של החברה הישראלית כולה.
אני מודעת שלא כולם רואים את התהליכים האלה כפי שאני מציגה אותם. אני מודעת שרבים רואים ב"עסקאות החטופים" סוג של כניעה לטרור בשל המחירים הבאמת כבדים של העסקה. אני חושבת שהמחירים שהמדינה משלמת בעבור החזרת החטופים מהווה מימוש של חוזה המדינה עם אזרחיה ועשויה להשיב את האמון שלנו במוסדות המדינה. החזרה עצמה היא גם צעד ראשון בתמיכה בחוסנם של החטופים.
המלחמה העיקשת של משפחות החטופים שהדיה הגיעו לעתים לחטופים תרמו לאמונה של החטופים שהמדינה לא תוותר עליהם. העצרות, הצפת המרחב הציבורי בייצוגי תמיכה בהשבת החטופים הם ביטוי נוסף לחיזוק החוסן של החטופים והמשפחות והיא עדות לסולידריות בקרב החברה הישראלית.
ישנם מוסדות רבים המפגינים את הזדהותם עם החזרת החטופים. במכללות להוראה, באוניברסיטאות יש ביטוי לתמיכה בהחזרת החטופים. אני יכולה להזכיר את גילויי הזדהות של המכללה להוראה אקדמית חמדת (שלמען הגילוי הנאות אני מלמדת בה אבל צופה לגמרי כמתבוננת מהצד בגילויים אלה) עם הסטודנטים הנפאלים אשר למדו בה חקלאות. עשרה מתוכם נרצחו בקיבוץ עלומים בשבעה באוקטובר ואחד (ביפין ג'יושי) נחטף בעזה. מאז החטיפה עושה המכללה כל מאמץ אפשרי להשארת ביפין בתודעה של באי המכללה ושל כל המדינה. ביום שישי, 31.1.2025 התקיים פאנל בערוץ 13 בהשתתפות נשיא המכללה, פרופ' חיים שקד, אימו ואחותו של ביפין ג'יושי להבלטת החשיבות של תמיכה בחטופים שהם אזרחים "זרים" ולהבטחת החזרתם לחיק משפחותיהם.
באשר לחטופים עצמם נראה שהעניין בהם מצד הציבור תרם להישרדותם בשבי ובחיזוק אמונתם שיוחזרו בסופו של דבר לארץ. כדי לתרום לחוסנם הכרחי שלצד התמיכה תוחזר להם השליטה בחייהם. חיזוק חוסנם כרוך בכך שלצד תמיכה רגשית, משפחתית רפואית וכלכלית יעודדו אותם להתמודד עם אתגרי החיים בקצב שלהם. לצד כל אלה נראה שאחד הקשיים שהחטופים ששבו לארץ מתמודדים איתם הוא התמודדות עם רגשי אשמה על כך שהשאירו את חבריהם החטופים בשבי. הימצאות חלק מהחטופים בעזה מקשה על גיבוש החוסן והשיקום של החטופים. תנאי לחזרה לתפקוד תקין של החטופים, משפחותיהם והחברה הישראלית הוא החזרתם של כל החטופים לישראל מהר ככל האפשר.
קלודי יקרה. נהנתי לקרוא. מזדהה עם כל מילה שלך.
תודה רבה יהודית על התייחסותך שחשובה לי מאוד.
תודה רבה יהודית. מתנצלשנגבתי אחרי הרבה זמן.