אני עוקבת מאז ספטמבר 2022 בעיתונות אחרי ההתנהלות של בית הספר ומשרד החינוך סביב ילד הלומד בכיתה ג' אשר "התגלה" כטרנסג'נדר בבית ספר ממלכתי דתי בגבעת שמואל. כבר בתחילת הפרשה דווח כי קבוצת הורים דרשה להרחיק את הילד מבית הספר או לפתוח כיתה מקבילה שבה לא לומד הילד. זו דרישה אכזרית העלולה להסב נזק נפשי רב לילד. מן הסתם הדרישה של ההורים להעביר את הילד מכיתת ילדיהם נובעת מדעות קדומות וחוסר ידע לגבי תהליכים של גיבוש זהות מינית. דווח על סירוב ראשוני של בית הספר להעביר את הילד או לפתוח כיתה מקבילה. קבוצת ההורים פתחה לפי הדיווח כיתה מאולתרת בבית כנסת בעיר והמשיכה ללחוץ על בית הספר ועל משרד החינוך. לאחרונה קראתי בעיתון הארץ בכתבה של שירה קדרי-עובדיה מתאריך 25.1.2023 על כך שמפקחת משרד החינוך הורתה על העברתו של הילד באמצע שנת הלימודים למסגרת חינוכית אחרת בטענה שהחלטה זו משרתת את "טובת הילד". יש לציין שעל פי הדיווח באותה כתבה לא נמצאה מסגרת חינוכית היכולה לקלוט את הילד באמצע השנה. החלטה אומללה זו מעוררת דאגה של ממש הן לשלומו של הילד המדובר והן לגבי מדיניות של משרד החינוך בנושא. במשך שנים הלכה ונבנתה הבנה שמגדר וזהות מגדרית הם מאפיינים נזילים ולא דיכוטומיים. זאת ועוד, התגבשה במשרד החינוך מדיניות החותרת, לא תמיד בהצלחה, ליצירת תנאים של רווחה רגשית במסגרות החינוך לילדים עם מגוון צרכים מיוחדים, לרבות ילדים על הרצף של הגיוון המגדרי. לא תמיד מדיניות זו יושמה במסגרות החינוך השונות, אבל זו הייתה "רוח המפקד". התנגדויות, דעות קדומות וחוסר ידע של מחנכות, מחנכים והורים בכל הנוגע לטרנסג'נדרים היוו ועדיין מהווים רקע לדחייה של ילדים טרנסדג'נדרים בחברה ובמסגרות החינוך. המטריה המגנה של משרד החינוך הועילה ואפשרה ליזום פעולות הדרכה ולקבל החלטות שהן לטובת הילד. לא ברור אם המדיניות הנוכחית במשרד החינוך תמשיך לשמור על זכויות הילדים במקרה של גיוון מגדרי.
בפוסט זה אתייחס לאמירות לא מדויקות הקשורות לילדים וילדות ונערים ונערות טרנסג'נדרים התורמות לדחייתם על ידי החברה, כמו שהדבר בא לידי ביטוי בהתנהלות ההורים בבית הספר בגבעת שמואל.
- אחת האמירות הלא מדויקות היא שלא ייתכן שילד בן שלוש טרנסג'נדר-את האמירה הזו אני מרבה לשמוע. אמירה זו משקפת חוסר הבנה שישנם ילדים בני שנתיים וחצי-שלוש המביעים באופן עוצמתי את המצוקה הנגרמת להם מחוסר ההתאמה בין איך שהם נראים ביולוגית לבין האופן שבו הם תופסים תודעתית את המגדר שלהם. ילדים אלו חווים מצוקה רבה מתחושת אי ההתאמה הזו וכמהים לעשות הכול כדי להיראות דומים יותר למה שהם מרגישים. בפוסט קודם שלי הזכרתי ספר מענין, לגדל את ריילנד, שמציג התמודדות אמיצה של משפחה עם הילד בן החמש שלהם שנולד כילדה, ונכתב על ידי האם. בספר זה ובפוסט הקודם מוצג מצב שכבר בגיל שנתיים וחצי-שלוש ריילנד הבת הצהירה שהיא בן. ההורים התעלמו בהתחלה מרצונה של ריילנד להיות בן, עד שחקרו את הנושא ונוכחו שהתעלמות מהרצון של הילד שלהם להיראות ולהציג את עצמו כבן עלולה לסכן את בריאותו הנפשית ואף את חייו. ההורים למדו על ריבוי מקרי ההתאבדות הנובעים מדחייה חברתית של ילדים טרנסג'נדרים. עקב כך החליטו לאפשר לילד שלהם לבטא את הזהות המינית המתאימה לו ואף בנו חומת מגן סביבו.
- אמירה נוספת שהיא לא מדויקת ומסבה נזק רב לילדים ולנערים טרנסג'נדרים היא להתייחס אל תופעת הטרנסג'נדריות כסוג של טרנד של אנשים "פרוגרסיביים" שמבולבלים לגבי זהותם ו"מחפשים את עצמם". המשתמע מכך הוא שהרצון להתאים את המראה החיצוני לתחושה פנימית הנוגעת לזהות מגדרית נובע מטרנד חברתי, דהיינו מחיקוי. אני מניחה שהתנגדות הורי הילדים ללמידה המשותפת של ילדיהם עם הילד הטרנסג'נדר בגבעת שמואל נובעת מהאמונה שמדובר ב"תופעה מדבקת". העניין הוא שטרנסג'נדריות כרוכה באי הלימה בין הזהות המגדרית ( איך הילדים והנערים תופסים את עצמם ביחס למגדר כנשים או גברים; בנים או בנות) לבין המין הביולוגי שהם נולדו איתו. מידת העוצמה של תחושת אי ההלימה הזו בין זהותם המגדרית לבין המין הביולוגי שלהם, שונה אצל אנשים שונים. קבוצת הטרנסג'נדרים כוללת קשת רחבה של זהויות מגדריות. יש טראנסים שבגיל מבוגר (לא רלוונטי לילדים) מבצעים ניתוחים כדי להתאים את גופם לזהותם המגדרית ויש אחרים שמסיבות שונות אינם מבצעים ניתוחים כאלו. הסיבות לביצוע או אי ביצוע הניתוחים קשורות לקשיי מימון או ברצון או אי רצון של האדם לעבור ניתוח ולמידת החשיבות שהוא מייחס לשינוי הגופני. קודמים לניתוחים טיפולים הורמונליים. לעתים קרובות טראנסים בוחרים לבחור שם חדש שהולם את זהותם המגדרית במקום השם שהוענק על ידי ההורים- שם שמן הסתם הולם את המין הביולוגי המולד. בקיצור אין שום סכנה שילדים הלומדים עם טרנסג'נדרים ימהרו לחקות אותם. התופעה איננה מדבקת ואין כל סיבה להרחיק ילדים מחבריהם הטרנסג'נדרים.
- האמונה שחינוך או טיפול "נכונים" עשויים לרפא טרנסגנדרים מהרצון לאמץ את הזהות המגדרית שה"מוח" שלהם מכתיב אני מבקשת להזכיר שמשרד הבריאות מחק בערך בשנת 2018 את הטרנסג'נדריות מרשימת הפרעות הנפש ובכך הכיר בתופעה כביטוי לקיומו של גיוון מגדרי בחברה. צעד זה פינה את הדרך לגישה של קבלה והכלה של הטרנסג'נדריות כביטוי לגיטימי של גיוון מגדרי ולא כתופעה שיש "לטפל" בה ולדכא אותה. הדרישה של הורי הילדים שהילד הטרנסג'נדר בבית הספר בגבעת שמואל יזהה עצמו כבת ויקבל פניה מילולית אליו כבת היא פוגענית, מופרכת ומתעלמת מהעובדה הפשוטה שכל אדם סוברני על האופן שבו הוא מגדיר ומזהה את עצמו. לעולם אדם חיצוני לילד (אפילו ההורים שקרובים אליו ביותר) אינם מכירים אותו כמו שהוא מכיר ומזהה את עצמו. את האופן שבו כל ילד וילדה מזהים עצמם מבחינה מגדרית הכרחי לקבל ללא עוררין. על כן מי שזקוק לטיפול ולהדרכה הם סוכני החברה: הורי הילד הטרנסג'נדר, הורי חבריו לכיתה והמחנכים עצמם. זה המקום לצטט מתוך הספר של גלית צוק "אני רק רוצה להיות אני" – הספר הטראנסי הראשון בעברית:
"
וּבִכְלָל לֹא אִכְפַּת לִי מֵחֻקִּים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵלּוּ מִשְׂחָקִים שֶׁל בָּנִים.
כִּי מִי כָּאן מַחְלִיט וּמִי כָּאן קוֹבֵעַ?
מִי בֶּאֱמֶת יוֹתֵר מִמֶּנִּי יוֹדֵעַ?
הֲרֵי אֲנִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְגוּפִי,
אֲנִי רַק רוצה לִהְיוֹת אֲנִי!"
4. אמירה מופרכת נוספת נוגעת לתפיסה של הצהרה על טרנסג'נדריות בגיל צעיר יחסית היא ביטוי לבלבול זהותי.
המציאות היא שילדים ונערים טרנסג'נדרים בטוחים מאוד באי ההתאמה בין המין הביולוגי לבין תפיסת הזהות העצמית שלהם. הקשיים שהם חווים נובעים מאי קבלת החברה (כולל ההורים לעתים קרובות) של הרצון שלהם לשנות בהתחלה מראה חיצוני כדי שירגישו טוב עם עצמם. יתרה מזו, הקושי של החברה לקבל אותם והסטיגמות שמדביקים להם, מקשה על ילדים ונערים לחלוק עם הה
סביבה את תחושותיהם לגבי אי ההתאמה שהם חווים- קושי שמוביל למצוקה נפשית. הבלבול איננו נוגע לזהות המינית (מי שהכי מכיר את מאפייני זהותו בכלל והזהות המינית בפרט הוא האדם עצמו). הקושי המרכזי של ילדים ונערים כפועל יוצא של המסרים של החברה נובע מהמסרים ש"משהו לא בסדר איתם".
הכרחי שגננות, מורים וצוותי בתי ספר-חילוניים, דתיים, חרדים יהודים וערבים יבינו את תופעת הטרנסג'נדריות
קשה לאמוד במדויק את שכיחות הטראנסים באוכלוסיה הכללית. וזאת כיוון שלא כל הטראנסים מוצהרים. לא כולם יוצאים מהארון. ההערכות הן שמדובר בכ0.60-0.70% אחוז מהאוכלוסיה. זה אומר שכל גננת עשויה להיתקל בילד הנמצא בתהליך של פיתוח זהות טראנסית, כל כמה שנים. בבתי הספר זה אומר שיש ככל הנראה בכל בית ספר מספר ילדים בתהליך של התפתחות זהות טראנסית, בדרגות הגיל השונות. בים אם הם מוצהרים ובין אם לאו. הנתונים האלה חלים כמובן בכל חברה אנושית ללא הבדלים של דת ועדה.
בני אדם הם חיות חברתיות. הרווחה הרגשית של טרנסג'נדרים תלויה גם באופן שהם מתקבלים על ידי החברה. קודם כל, על ידי המשפחה הקרובה, על ידי חברים קרובים ולאחר מכן על ידי עמיתים במסגרות החינוך, וכן במרחב הציבורי הפתוח. מקור גדול למצוקה אצל טראנסים הוא דחייה חברתית. העברת הילד מבית הספר באמצע שנה היא הביטוי האכזרי ביותר של דחייה חברתית ממסדית, בנוסף לדחייה היומיומית הקשורה להתנגדות ההורים שילדיהם ילמדו עם הילד הטרנסג'נדר. ביטויי דחיה נוספים הם אי קבלה של הזהות שלהם- הבאה לידי ביטוי בדרישה שיתלבש כילדה. בנוסף סובלים הילדים הטרנסג'נדרים מהעלבה, ייחוס של סטריאוטיפים שליליים, ואף הפניית תוקפנות כנגדם. כפועל יוצא מכך, טראנסים בוגרים סובלים לעתים קרובות מבדידות, מתקשים להשתלב בתעסוקה, ואחוז גבוה מהם מפתחים נטיות אובדניות. את כל אלו ניתן למנוע או לפחות להפחית באמצעות חינוך מהגיל הרך. תמיכה בטראנסים וחינוך לפתיחות וסובלנות בקרב הילדים האחרים! וודאי לא העברת ילד טרנסג'נדר מבית הספר שבו הוא לומד.
מתבקש לזכור גם שהזירה שבה התרחש אירוע ההעברה של הילד הטראנסג'נדר הוא בית ספר ממלכתי דתי. אף ששכיחות הטראנסג'נדרים בסביבה דתית זהה לזו של הסביבה הכללית, מדובר באוכלוסיה שמרנית. מדובר גם בצוותי ההוראה וגם בהורי הילדים. אף שבשנים האחרונות ישנו ארגון חברותא של קהילת הלהט"בית הדתית -ארגון שהתנגד להעברת הילד-יש להכיר בכך שהורים ומורות בבבתי הספר לא בהכרח מכירים עובדות הנוגעות לטראנסג'נדרים. הגילוי של הילד היכה חלק מהם בתדהמה וחלק מההורים ואולי מהמורות שלא היו בסוד העניין ראו בנוכחות ילד טראנסג'נדר בבית הספר סוג של מעילה באמון או בגידה מצד בית הספר והממסד. לכן ההסברה למגזר הדתי חייבת להיות מעמיקה יותר. הכרחי להקנות ידע בנוגע לזהות מגדרית ומקורותיה הביולוגיים לצד בחינה של עמדות אישיות. בתי הספר והממסד החינוכי הדתי לא יכולים להתעלם מסוגית הגיוון המגדרי. זו פריבילגיה שאין להם כיוון שחלק מהתלמידים הלומדים בזרם הממלכתי דתי(כמו גם בחרדי) צפויים להשתייך לקשת הלהט"בית בכלל ולהשתייך לקהילת הטראנסג'נדרים בפרט. מדובר בתהליך ארוך וממשוך אבל מחויב מציאות. היבט חשוב שיש לתת עליו את הדעת בחינוך הדתי הוא הפרדה בין כיתות בנים לכיתות בנות החל מכיתה ד'. ברור לגמרי שבמקרה זה אם מסתכלים על טובת הילדים הכרחי לשבץ ילדים טראנסג'נדרים לכיתות על פי המגדר שהם חפצים בו ולא על בסיס המגדר הביולוגי. מציאות זו מחייבת הדרכה של צוותי הוראה כך שיבינו שבכיתותיהם עשויים להימצא ילדים טרנסג'נדרים.
מספר הנחיות פרקטיות של ניהול גן או כיתה כדי לאפשר רווחה רגשית לכל הילדים- כולל ילדים המצויים בתהליך של פיתוח זהות טראנסית
בסופו של דבר חשוב להתייחס למה שניתן לעשות כדי להבטיח רווחה רגשית לכל ילד וילדה – ללא קשר לזהות המינית שהם מגבשים לעצמם. על כן בחלק זה אני מציגה חלק מפוסט קודם שבו הוצגו הנחיות הנוגעות להתנהלות חינוכית נכונה בבתי ספר וגנים המביאה בחשבון הבנה של תהליכי גיבוש זהות מגדרית. אני חושבת שהבסיס ההכרחי לגבי טיפול וחינוך במערכות החינוך ביחס לטרנסג'נדרים- ילדים או הורים- נעוץ באמונות ובתפיסות של המחנכות והמחנכים. לכן הצעד הראשון כאמור, הוא למידה על ה"תופעה", וגיבוש עמדה הרואה בזהות מגדרית סוג של רצף ולא חלוקה דיכוטומית. הכרה בקיומה של טראנסיות ומתן לגיטימציה לביטוי מגדרי מגוון. ההבנה שהמטרה היא לאפשר לכל ילד וילדה מרחב פתוח של ביטוי אישי בכלל ובנוגע לזהות המגדרית שלו בפרט. להבין שאין זה מתפקיד המחנכים לחזק זהות מגדרית קונוונציונלית של ילדים, או להבדיל לדחוף ילדים לגיבוש זהות מגדרית שהם אינם חפצים בה. הדבר נכון גם לגבי הורי הילדים. זאת ועוד, דרך הפניה לילדים ולהורים בכל גן וכיתה חייבת להביא בחשבון את האפשרות שבקבוצה החברתית הזו עשויים להימצא פרטים טרנסג'נדרים.
את התפיסות האלו יש לתרגם לפרקטיקות חינוכיות שאת מקצתן אנסה לפרט כאן. חלקן נידונו ביום העיון במכללת לוינסקי וחלקן נוספו למה שנידון שם.
- לפנות בעל פה לילדים והורים באופן שהם מציגים את עצמם. דהיינו, להקשיב מקרוב לאופן שבו ילדים והורים מאפיינים את עצמם (בזכר או בנקבה) ולפנות אליהם בדרך זו.
- לא לשאול ילדים והורים שאלות חודרניות לגבי אורחות חייהם בבית. לקבל את אופן הצגתם העצמית ולכבד אותה. לא לשאול הורים טראנסים אם עברו ניתוח לשינוי מין ולא לרכל עם מכרים בנושא.
- להנחות את הצוות לגבי צורת פניה לילדים והורים ולא לאפשר שאלות חודרניות שנובעות מסקרנות אישית של אנשי צוות.
- בפניות בכתב להורים חשוב לחשוב על הפניה הפתוחה ביותר: למשל הורים יקרים ולא אימהות ואבות.
- בפעילויות שונות בגנים הכרחי להימנע מלבקש תמונות של חתונות, לא לציין ספציפית שמבקשים צילומים של אימא ושל אבא וכו'. אם מבקשים צילומי משפחה, דבר מבורך כשלעצמו, חשוב לבקש באופן פתוח צילומי משפחה ושהילד וההורים יבחרו להביא לגן לפי ההגדרות שמתאימות להם.
- חשוב בכלל לאפשר ציור חופשי והבעה חופשית בחומרים. הכרחי לא לכוון את הילדים איך לצייר את עצמם (כבנים או כבנות) ואיך לצייר והיכן למקם בציור בני משפחה. לא להעיר להם שציירו את עצמם או את בני משפחתם לא נכון. לא לבקש שינויים ותוספות לציורים עצמיים ולציורי משפחה שלהם. חשוב לקבל באופן מוחלט את הביטוי העצמי של הילדים באמצעות ציורים וחומרים אחרים.
- לאפשר פרטיות בשירותים לכל הילדים ואנשי הצוות ולשמור עליה בקפדנות.
- לכלול בספריית הילדים של הגן ספרי ילדים שמייצגים מגוון של משפחות ומגוון של זהויות מגדריות. לקרוא ספרי ילדים אלו בקבוצות קטנות ולהקשיב לשיח בין הילדים.
- לא לבנות קבוצות למידה על בסיס מגדר: בנים לפה ובנות לשם. לאפשר פעילות בכיתות ובבתי ספר ובגני ילדים לפי בחירת הילדים. יצירת קבוצות הטרוגניות מבחינת המגדר תאפשר לילדים להרגיש בנוח בהשתייכותם לאותן הקבוצות.
- לעקוב אחרי האינטראקציות החופשיות בין הילדים דרך קבע בכל מרחבי גן הילדים ובית הספר: החיצוני , הפנימי, השירותים. להשגיח על כל הפינות ה"נסתרות" במרחב הגן ובית הספר כדי למנוע אלימות המופנית מילדים לילדים אחרים. לזהות מוקדם ככל האפשר הצקות בכלל ועל רקע מגדרי בפרט ולהתערב מייד. ללא שימוש בעונשים דרקוניים, אבל באמצעות דרישות תקיפות ועקביות לכבד כל ילד באשר הוא ולא לפגוע בו מילולית או פיזית.
- להיות ערים לפעילויות שלהם חשופים הילדים במדיה ובציבוריות הקרובה לגן ולגלות פתיחות לשוחח על אירועים אלו. הכוונה לדוגמה לאפשר שיח על פגיעה באישה טראנסית במרחב הציבורי ולדבר על זה אם הילדים מעלים את הנושא.
- לכלול במידת הצורך באסיפות ההורים, בתיאום מלא עם הורי ילדים טראנסים, הנחיות התייחסות לילדים טראנסים בגן. להנחות הורים לילדים איך לפנות ולנהוג בילד טראנסי.
- לדבר שוב ושוב ושוב עם הוריהם של הילדים המבקשים להרחיק את הילדים הטרנסג'נדרים ולהסביר על התופעה כמו גם על כך שדחייה חברתית עלולה להביא לנזקים בלתי הפיכים. אני רואה בהתייחסות מכילה במקרה של הילדים הטרנסג'נדרים סוג של פיקוח נפש. הורים מתנגדים חייבים להבין שבהתנהגות המדירה שלהם הם עלולים לסכן את הבריאות הנפשית ולפעמים את הקיום הפיזי של הילדים הטרנסג'נדרים הנדחים על ידם.
- להיות פתוח תמיד לשאלות הילדים ולהשתדל לנהל שיח רגיש ביחידות או בקבוצות קטנות ולא במליאת הגן.
לסיכום, פוסט זה נכתב בעקבות ההחלטה להעביר באמצע שנת הלימודים את הילד הטרנסג'נדר מבית ספר ממלכתי דתי בגבעת שמואל למוסד חינוכי אחר- בניגוד לרצונו, לרצון הוריו ובניגוד להמלצות מקצועיות בנושא. החלטה אומללה זו עלולה לסכן את את הילד רגשית ופיזית. אין לי מושג לגבי היסטורית ההחלטות שהתקבלו בבית הספר בגבעת שמואל בנוגע לילד זה. אני חושבת שהעול להסתיר את זהותו המגדרית עד שהיא התגלתה על ידי ההורים הוא עול כבד מאוד עבור הילד. עם זאת, הכרחי להבין שההחלטה לגבי חשיפת הזהות המגדרית היא זכותו הבלעדית של הילד עצמו. טרנסג'נדריות היא ביטוי לזהות מגדרית אישית והיא תהליך הקשור להתפתחות האישית של הילד. טרנסג'נדרים קיימים בכל חברה. הבעיה היא בהכחשת קיומה ובאמונות מעוותות הנוגעות לכך שמדובר בבלבול זהותי, בתופעה המושפעת על ידי טרנדים חברתיים ובכך שילדים צעירים בגיל הגן וראשית בית ספר יסודי אינם יכולים להגדיר עצמם כטרנסג'נדרים. החשש שטרנסג'נדריות היא תופעה מדבקת וחשש מפגיעה בחברות וחברים ללימודים אין לה על מה להתבסס. דחיה חברתית של הילד הטרנסג'נדר ואי קבלת זהותו המגדרית על ידי החברה מסכנות אותו. לכן הכרחי להיערך להסברה לגבי התופעה בקרב צוותי הוראה גם מהזרם הממלכתי וגם מהזרם הממלכתי דתי והחרדי והערבי. אני מאינה שחלק גדול מהטעויות הנעשות במסגרות החינוך נובעות מדעות קדומות ומחוסר ידע. הכרחי שמשרד החינוך לא ייתן יד לצעדים בשטח הגורמים לפגיעה ממשית ברווחה הרגשית ובעצם הקיום של הילדים הטרנסג'נדרים.
תודה לך פרופ' קלודי טל על פתיחת הצוהר בתחום רגיש זה, אשר רובנו לא מכירים אישית.
בהוקרה,
אשר וינשטיין
משורר עברי ויזם חברתי